סודות ושקרים: הרומן הלילי של אמא

לכולנו יש סודות, ואני מחפשת ורוצה לשמוע את הסודות שלכן.בשביל זה אני פה. כי אולי אחרי שהסודות יסופרו, הם ינוחו בשלום. לא ייעלמו, אבל יהיו שלמים.

כמו למשל הסיפור של ערבה דקל (וכמובן הוא שם בדוי):

הייתי ילדה בכיתה ג. אבא עבד משמרות בשדה התעופה. באחד הימים בעת שהיה במשמרת הלילה , התעוררתי לקול ציחקוקים שעלו מחדר השינה של הורי. מתוך שינה שמעתי את הקולות,  אחד מהם היה קולה הברור של אימי. הקול נשמע שונה, עליז, מצחקק. באותו לילה העייפות  הכריעה אותי ונרדמתי. בבוקר, כמו בכל יום, הלכתי לבית הספר, ורחשי הלילה נשכחו. אבל בלילה השני, שוב התעוררתי לקולות שעלו מחדר השינה של הורי.

בבית הקטן בו גרנו אז, סמיכות החדרים אפשרה לשמוע את הקולות בבהירות. בין הציחקוקים שמעתי קול שקשוק כוסות, ואז נשמע קול נוסף, קול של גבר. הקול היה מוכר, אבל זה לא היה אבא שלי.

החלטתי לרדת מהקומה השניה שלמיטת הקומותיים החדשה שלי. בקומה הראשונהישן בשלווה אחי שהיה צעיר ממני בשלוש שנים. יצאתי מהחדר קוראת בשמה של אימי, ונעמדתי ליד דלת חדר השינה שלה. הדלת היתה סגורה למחצה אז נעמדתי לידה. הלב שלי פעם בחוזקה. הצצתי מעט פנימה, לא מעיזה לפתוח את הדלת לרווחה, הצצתי ולחשתי "אמא" ושוב "אמא, בקול ברור קצת יותר. היא זינקה מהמיטה, ניגשה אל הדלת, בלי לפתוח אותה לרווחה, דרך החריץ היא צרחה עלי: "מה את ערה, מה את עושה, עופי למיטה ומהר". לבי פעם , גופי התכסה זיעה ,בזוית העין ראיתי אותו, את השכן מהקומה הראשונה.

רצתי ועליתי למיטתי קומה השניה, מסתתרת מתחת לשמיכה. אמא באה אחרי, לוחשת בצעקה, תוך שהיא נועצת בי עיניים שחורות קשות מזרות אימה "תשני, שלא תעזי לרדת מהמיטה."  והלכה.

התאמצתי להרדם. ניסיתי לאטום את האוזניים , מנסה למחוק את צריבת הקולות במוחי, ושגרמו לי לרדת מהמיטה. לבסוף נרדמתי.

למחרת, השקט בה התנהלה שיגרת הבוקר, הדרך בה סרקה אמי את שערותי, קלעה את הצמות, מושכת בכוח, היה הזכר היחיד ללילה ששקע בי. הרגשתי אשמה. בעוד אמא הכינה את הכריכים לבית הספר, לי ולאחי, נכנסתי לרגע לחדרם של הורי.

המצעים כבר היו על עדן החלון. השטיח היה מגולגל, בחדר עמד ריח חריף שלא ממש הכרתי, ריח של אלכוהול.  ריח ומראה שסיפרו את הסיפור כולו, לילדה בת ה8- .מהרתי לברוח מהחדר. לקחתי את הילקוט וזינקתי  לצאת מהבית. אמא הביטה בי בעיניים כהות, מאיימות. וידעתי. ילדה קטנה רק בכיתה ג, ידעה שמה שראיתי ישאר לעד, סוד קבור עמוק.  סוד שאסור לדבר עליו עם איש ובטח לא עם אבא. סוד שקולותיו מהדהדים באוזני , גם ארבעים שנה אחרי.

***

ערבה היום נשואה, ויש לה ילדים משלה. הסוד הזה הוא הקול שיצא החוצה, שעכשיו נותן לערבה את המנוחה שאולי היא נזקקה לה במשך כל כך הרבה שנים. אני מקווה שהיא תוכל להמשיך הלאה, לסגור את המעגלים שנשארו עדיין פתוחים.

מהסוד שלה עולה מסר אחד מאוד ברור שמופנה להורים של היום שהיו פעם ילדים. דעו לכם שהילדים יודעים. גם אם הם לא מדברים, גם אם הם לא אומרים, הצלקת שאתם חושבים שאיננה, רק מעמיקה עם השנים.

בין אם תעשו דבר כזה או אחר – תמיד תדעו: היו רגישים, היו זהירים. נפש ילדה היא הדבר הכי פריך בעולם.