דייט אחד שהשאיר שריטה עמוקה

אני גאה ומתביישת בעת ובעונה אחת לספר לכם את הסיפור על הבחור שחשב שאני שמנה מדיי, או – התשובה הכנה לשאלות של כל מי שראה אותי לאחרונה ותהה בקול על פשר תסמיני האנורקסיה הקלים.

כבר הרבה זמן תקוע לי סיפור בקצה הגרון. סיפור שהפצתו לעולם הרחב משפילה, מעצימה וחושפנית להחריד בבת אחת בעיניי, אבל מכיוון שהתקופה האחרונה עומדת בסימן הפיכתי מרכיכה לאמזונה, התמודדויות הן כל הסיפור. אז להלן המעשה בג', שחשב שאני שמנה מדיי.

לפני חודשים ספורים, כשהייתי צעירה, תמימה והיסטרית עקב פרידה מה-חבר, הורדתי טינדר. המשכנעת הרשמית הייתה חברה שמצאה שהאפליקציה תסיח את דעתי המטורללת בזמנו מהתקף הבכי היומי אודות מר בחור שהתנדף, ואחרי כמה דקות של טעינת היישום תוך כדי יבבות הפלא הטכנולוגי ירד ומצב הרוח שלי השתפר פלאים. המשכנעת ואני מצאנו את עצמנו מסמנות איקסים על תמונות של בחורים קורצים אל תוך הלילה, מנשנשות אבטיח ותרות אחר "היי" קסום ומלא אפשרויות מתיירים בריטים שובי לב.

ואז הגיע ג'. ג', בניגוד לכל עוברי הסלקציה, היה נאה ברמה סבירה ומטה ולא התנשא לגובה מטר תשעים של שרירי ריבאונד. למרות זאת הוא התגלה כבחור כובש בדרכו, עובד במערכת בעיתון בעל שם, שזו נקודת זכות עצומה למי שמנסה להרשים בחורה ששואפת לכתוב למחייתה ביום מן הימים. הכריזמה והשנינות פרצו ממנו, עברו את מסך האייפון וחדרו לליבי המשווע לתשומת לב גברית. מפה לשם התכתבנו כמעט שבוע וחצי. חלקנו סיפורי ילדות ותמונות והרגשתי כמו בגיל 12, כשהבטן שלי התמלאה פרפרים מהתכתבות באייסיקיו עם ילד מסתורי מתיכון אחר.

ביום המפגש המיוחל כמעט הקאתי מחרדה. גילוי נאות – מעולם לא יצאתי לבליינד דייט. כילידת תל אביב אותנטית, תמיד הייתי מוקפת בבחורים אידיוטים מספיק בשביל לכבוש את ליבי הלוקה בחולשה לדושים, ולא יצא לי לחוות את הבחינה תחת מקרוסקופ השיפוטיות של אלו שהכירו ברשת ופיתחו ציפיות וחזות דמיונית מאחורי מילים ומסך. ג', הגדול ממני בשמונה שנים, סיפר לי סיפורי אימים על בחורות שהתגלו כיצורים מיתולוגים משופמים בעלי תחתוני סבתא ופופיק מתולתל, והלב שלי התכווץ כשחשבתי על האנשים שעוברים את מסכת העינויים הזו על בסיס שבועי.

כשדידיתי מהמונית במגדל השעון ביפו (גילוי נאות שני – יכול להיות ששתיתי בקבוק יין קטן עם חברים להפגת המתח) סרקתי את השטח ולא ראיתי את הבחור. כשהוא נופף לי תחושה לא נעימה של אכזבה הציפה אותי. ג' היה קטנצ'יק. הוא היה גבוה ממני בשני סנטימטרים (יאמר לזכותו שאני מתנשאת לגובה 1.74) אבל היה רזה להחריד, צנום, שפוף, כחוש ועדין. למרות זאת נשמתי נשימה עמוקה וכל הפרפרים חזרו להתעופף להם אי שם מתחת לסרעפת, כי זה הבחור שגרם לי להתרגש וכשמתאהבים הכל מטשטש, העיניים מקבלות צורה של לב והאדם שמולך הופך לגרסה מתונה ביופיה של בראד פיט.

ג' לקח אותי לאיזה פארק, שם שתינו יין והאוקוורדנס חגג. היה ברור שלא תאמנו את הציפיות שבנינו כל אחד בראשו הקודח, ובשלב מסויים הוא אמר את המשפט שלא חשבתי שאשמע מאדם מודע, ער ובוגר לעולם – "את לא שמנה, את מלאה. אני אוהב בנות כמו קייט מוס, פטיט כאלו. וחבל, כי אם תרדי עשרה קילוגרמים תוכלי להצטלם, את מאוד יפה". וכאן, לפני שאמשיך, ארצה להבהיר משהו. אני לא שמנה. עכשיו אני יודעת את זה, אחרי שנים שלא האמנתי, אבל המשפט שלו הכאיב כמו מיליון אגרופים בבת אחת. למזלי, הייתי קצת שיכורה, אז עניתי לו. הסברתי לס' שמה שהוא פלט כרגע, המשפט חסר הכוונות והמחשבות שיעמדו מאחוריו, יישאר איתי הרבה אחרי שהזיכרון מהדמות הכפופה והכחושה שלו תשכח. המשכתי לנאום לו על הפרעות אכילה, על טיפשות גברית ועל כח של מילים.

למרבה ההפתעה הדייט קיבל טוויסט מפתיע. אחרי שנזפתי בבחור על העליבות הקיומית שלו הקרח נשבר, ותוך שעה הוא ניסה לנשק אותי (והצליח. הייתי בשלב הזה של בחורות חסרות ביטחון כשהן חושבות שדברים קורים להן בחיים ולא שולטות בגורל של עצמן), ברבר על כמה אני יפה והחזיק עם היד הקטנה שלו את האצבעות הארוכות שלי. כמו תינוק דוחה וחצוף.

לא דיברנו יותר אחרי הדייט. בסוף הערב הוא לקח אותי לדירה שלו ושם זייף הירדמות כדי שאני אלך הביתה, מה שאני חושבת שיטבע לנצח כאחד מרגעי השפל של חיי. אחרי כמה ימים של שקט הוא שלח הודעה מנוסחת היטב על כמה היה מדהים להכיר אותי למרות שדרכנו אל האושר לא הצטלבו. אבל הוא לא העניין.

את הסיפור הלא-מעניין-כמו-שחשבתי-שהוא-יהיה הזה אני כותבת לכם כמעט שלושה חודשים אחרי אותו ערב, וקצת יותר משמונה קילוגרמים פחות. אני קונה בגדים במידה 38 בטופ שופ עכשיו, וחצאיות במידה מדיום קצת גדולות. הפחמימות אינן חלק מחיי יותר ועם הספורט אני עוד נאבקת. בסוף כל יום, לפני שאני עולה על המשקל בטקס הקבוע ועושה עם עצמי חשבון נפש על מה הכנסתי לפה בשעות האחרונות, המילים של ג' מהדהדות לי בראש – "חבל, אם תרדי עשרה קילוגרמים תוכלי להצטלם". כמובן שדוגמנות ממני והלאה בגילי המתקדם, ירכיי רוויות סימני המתיחה ולטעמי גם כל השאר, אבל אני מכוונת למטרה מסוימת כחלק מתוכנית שנרקמה בראשי עוד באותו יום כשחיכיתי דומעת למונית הביתה. תוכנית שאני לא בטוחה במי היא מתנקמת, בבחור שעוד יצטער על הרגע שבו הוא ויתר עליי כי אני לא תוצר של פוטושופ, או בעצמי, שהופכת אותו לזריקת המוטיבציה הסופית שלה הזדקקתי כדי להיפטר מעשרת הקילוגרמים האחרונים שמנעו ממני להיות מי שתמיד רציתי להיות, הבחורה ההיא, שהולכת גאה וזקופה כי היא יפה ורזה. פשוט ככה.

הלוואי שהיה לי סיום אחר לסיפור, על אי שימת זין וזלילת עוגות קצפת (צמחית) בהנאה, פמיניזם וכבוד עצמי, אבל זו אני, על כל הפרעותיי. החודש כבר הספקתי ללמוד לקח חדש, על העובדה שמראה זה לא הכל, והגבולות שאנחנו מציבות קובעות איך יתייחסו אלינו. אבל זה כבר סיפור אחר, על בחור אחר. כי משום מה הם פשוט לא משתפרים. או נגמרים, מה שיבוא קודם. אז עד להרפתקה הבאה, זה היה הסיפור על ג', שחשב שאני שמנה מדי.

תודה על ההכלה. אני אשמח אם תיקחו רגע לאחל לו ולג' הפרטי שלכם (אם יש כזה) אימפוטנציה, חבקו את עצמכם בשמכם ובשמי, וזכרו – כולנו יפים, גם אם גמדים שפופים חושבים אחרת.