כשסבא וסבתא יוצאים מהארון

גם אם אנחנו מחשיבים את עצמנו ליברלים לתפארת, התדמית של ההומו או הלסבית בראשינו, נעצרת אי שם בגיל ארבעים. על גייז בגיל השלישי כמעט ולא שומעים ולכולנו נדמה שיציאה מהארון בעידן הנוכחי היא משהו שעושים בגיל העשרה או לכל היותר בשנות ה-20 המוקדמות. ההורים שלנו, עם כל הכבוד, לא נתפסים בעיננו כיצורים מיניים, בעלי חשקים ודחפים ועוד לא אמרנו מילה על סבא וסבתא…

אבל מה קורה כשאנשים בגילאים מבוגרים מחליטים לצאת מהארון, לפעמים אחרי מערכות יחסים ארוכות, ילדים ונכדים?

בגיל 72 יצאתי מהארון

איזי ריימונד, בן 78 עלה לארץ מבומביי, הודו בגיל 13 במסגרת "עליית הנוער" וכיום מתגורר בתל אביב.

"ידעתי כבר בגיל 13 שאני לא נמשך למין השני אבל אז לא היה לי מושג שיש חיים כאלו. ב-1950, שנתיים אחרי קום המדינה באו נציגים מהסוכנות והלהיבו את ההורים שלי בהודו וכך עליתי לארץ עם אחי הגדול, אז בן 15. נשלחתי לכפר אברהם, כפר נוער דתי וכשהתגייסתי שירתי ביחידה דתית של הנח"ל המוצנח בעין הנציב. אחרי הצבא למדתי בסמינר למדריכים דתיים  ושימשתי מדריך עד 1963. כל הזמן הייתי במוסדות דתיים. תמיד הייתה משיכה לחיילים אחרים אבל היה קשה לבטא אותה. חשבתי שאני היחיד. בתקופה ההיא אף אחד בישראל לא דיבר על זה.

כל הזמן הייתי במוסדות דתיים. איזי ריימונד

כשנסעתי לאחותי בלונדון גיליתי שיש עולם אחר ואני לא היחיד. נשארתי שם. בשנים הראשונות בלונדון גרתי אצל אחותי, הם תיארו לעצמם אבל לא דיברנו על זה והם הניחו לי לחיות את החיים שלי אבל תמיד ידעתי שאחזור מתישהו לארץ. ב-2006 חזרתי לארץ  אחרי 42 שנה בלונדון. כשבא לבקר אותי חבר משם, איתו הייתה לי מערכת יחסים, הלכנו לטייל בתל אביב ופתאום בגן מאיר ראינו את המרכז הגאה. עד אז לא שמעתי על המרכז הגאה מילה, רק על פאבים ועוד מקומות מטיים אאוט. הצטרפתי שם לקבוצת תיאטרון וחיים טל, הבמאי אמר שהוא רוצה לעשות הצגה שמבוססת על הסיפורים שלנו.

דיברתי עם אחי ואשתו והזמנתי אותם להצגה. ואז בעצם, יצאתי מהארון. הייתי אז בן 72. הרבה אנשים חושבים שבגיל 78 אתה כבר עם רגל אחת בעולם הבא ומה שייך עכשיו גיי או לא גיי הרי כבר עבר זמנך. אומרים שהעולם שייך לצעירים ולא רוצים לשמוע עלינו. לכן באחד המצעדים החלטנו לצעוד עם שלט "יש חיים אחרי גיל ארבעים!"

 

מחצית מהצעירים בבריטניה: "אנחנו לא סטרייטים"

מחקר חדש שנערך בבריטניה חושף: קרוב למחצית מהצעירים לא מגדירים את עצמם סטרייטים ב-100%. מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עלינו?

לכתבה המלאה

 

הקבוצה שלנו במרכז הגאה נקראת "קשת הזהב" ואנחנו מאד פעילים. אני לא המבוגר ביותר שם! יוצאים לטיולים ולקרוזים, שותים קפה ונפגשים ויש גם את קבוצת התיאטרון גלג"ל – גאוה בכל גיל שמפגישה מבוגרים עם בני נוער והורים של גייז. יש לנו חיים חברתיים מלאים לגמרי. כשפוגשים אותנו מבינים".

עדיין יוצא לדייטים?

"אני כבר עברתי את זה. גיליתי שיש לי סרטן הערמונית ב-2007 והטיפול השפיע על חיי המין שלי. בגלל הטיפול אני כבר לא כל כך אקטיבי כמו שהייתי. אני כמובן עדיין נהנה להסתכל על אנשים יפים, אבל כבר לא רודף אחרי אף אחד".

כן, לסבתא יש בת זוג

יהודית מוסטוב בת 58 מרמת השרון, חייתה חיים סטרייטים לחלוטין עד שראתה אישה זרה במטוס.

"הייתי נשואה שלושים שנה וחשבתי שאני סטרייטית. בעלי היה טייס באל על. באחת הטיסות שמתי לב למישהי, אחת הנוסעות. זו הייתה חוויה מכוננת עבורי. זה עורר דברים וזה לקח חודשים וגם שנים. לא הכרתי איתה ולא דיברתי איתה אבל זה היה הטריגר. זה היה תהליך ארוך, במיוחד לפולניה כמוני.

הייתי צריכה לקבל את עצמי לפני שנפתחתי בפני אמי ובפני ילדי. לא סתם אומרים שבגיל 45 אנשים מתחילים לשאול שאלות. גידול הילדים מאחורינו ויש רווחה כלכלית… זה זמן לחשוב על עצמי. אצלי בגיל 48 התחילו התהיות. הגדרתי את עצמי לסבית-סטרייטית".

מה אמרו הילדים?

"בתי הבכורה חטפה קצת הלם. הבן האמצעי שלי קיבל באופן מדהים, אבל דוקא בני הצעיר, שהוא גיי בעצמו וידענו על כך מגיל צעיר מאז שהוא היה קטן…. כשיצאתי מהארון חשבתי שהוא יקבל את זה במחיאות כפיים ודווקא הוא, דווקא הוא רצה אמא הכי פולנייה והכי סטרייטית.

אבל הנושא הזה של להישאר בארון, האנרגיות שצריך להוציא כדי לשמור על פאסון ועל ההפך ממי שאת זה נורא. אלה אנרגיות מבוזבזות! זה הרי לוקח ממך את הטוב והנפלא. ברגע שיוצאים מהארון יש הקלה טוטאלית ואת הופכת לעצמך. הפכתי לאדם מעניין. עכשיו אני הכי אמיתית כלפי עצמי. אני לא מתוסכלת, אני אדם חייכן.. אי אפשר לבקש יותר בחיים. לכן אני מספרת לכולם, חבר אמיתי הוא חבר שלא משנה לו מה עוברים בחיים, הוא נשאר חבר וכמו שאני מציגה את עצמי כך מקבלים אותי. נכדתי כבר מתייחסת לזה הכי טבעי בעולם – כן, לסבתא יש בת זוג".

הבן שלי הגיע לחתונה שלי, אבל בלי הילדים שלו

שרה גרוס, בת 70 היא אמא לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים בין הגילאים 5-12, תושבת גבעתיים.

"הייתי נשואה לבן כיתה שלי במשך עשרים שנה. אני הייתי הלא-בסדר והוא היה מאד מתוסכל מבחינה מינית. לא ידעתי מה הבעיה שלי. הייתה הרגשה שזה לא צריך להיות ככה והוא עזב את הבית. היום אנחנו דווקא חברים טובים…

הלכתי ללמוד במכון אדלר והכרתי שם אישה שהתחילה לחזר אחרי. נפלתי כפרי בשל והיינו חמש שנים ביחד. מול הכיתה בהנחיית קבוצות, יצאתי מהארון, הייתי אז בת 55.

אז עוד לא הייתי גרושה – לקח לי עשור שלם להתגרש ולקח לי שנים לספר לילדי. הם חשבו שבת הזוג היא רק חברה טובה, בת בית. אחרי שנפרדנו התחלתי לחפש וזה היה מאד מלהיב. פרסמתי מודעה בעיתון במדור "נשים מחפשות נשים" וענתה לי מישהי צעירה בעשרים שנה. זה מאד הפחיד אותי אבל היא חיזרה אחרי ברצינות. הפכתי לשותפה שלה בחברה לשליחויות. אמרתי לילדי שמבחינה כלכלית יותר קל לנו לגור יחד כי העסק מתנהל מאצלה בדירה ולכן השכרתי את הדירה שלי. ילדים, כשזה נוגע להורים, לא מעניין אותם.

לקח לי עשור שלם להתגרש. שרה גרוס

אז נולד לי הנכד הראשון. נפרדנו אני והחברה והקדשתי את זמני לנכד הזה. הייתי מבוגרת וכבר סבתא, התחלתי לעזור לבת שלי וזה התאים לי. הגעתי למצב שלא ראיתי את עצמי בזוגיות.

אחותי נדנדה לי להיכנס לדה מרקר קפה והתחלתי לכתוב שם כל מיני שטויות ואף אחד לא הגיב. אז הגבתי לעצמי…. מישהי, איזו תמי, הגיבה לי שהיא מתה מצחוק מהשרשורים שלי ואז התחלתי לפרוח שם. נכנסתי לבלוג שלה, התפתחה שיחה בצ'אטים והתחלתי להתקשר אליה. היא הייתה נשואה באותו זמן ואני בחיים לא התחלתי עם נשואות, זה היה טאבו, אבל היא משכה אותי מאד. יום אחד יצאתי עם פוסט שאני מקנאה לה וזה הפך את עולמה. היא החליטה שהיא לא נשארת בבית. היה לא קל. הבת לא דיברה איתה כמה חודשים.

ממקום שלא רציתי קשר, היום אני נשואה לתמי. דליה דורנר חיתנה אותנו לפני שנתיים. הבת וילדיה היו בחתונה. לבן שלי היה הכי קשה לספר. בסוף הוא גילה בעצמו והיה די בשוק. הוא בא לחתונה אבל בלי הילדים. היום, כשהילדים שלו שומעים שבני הדודים שלהם היו בחתונה של סבתא עם תמי הם ממש מקנאים".