הגיע הזמן להפריד את הגינקולוגיה מהמיילדות

כחלק מלימודי הדוקטורט שהתחלתי השנה אני משתתפת בסמינר מחלקתי. כל כך שמחתי על הנושא שהגיע השבוע שעסק במחקר אפידמיולוגי בגינקולוגיה ומיילדות, שאמרתי לעצמי "הו. הנה הנושא שלי. אני הולכת לשמוע על נשים, ואגינות וגינקולוגיה. בדיוק מה שאני אוהבת". ונחשו מה שמעתי בהרצאה? שמעתי על עוברים. רוב ההרצאה הייתה על עוברים וילדים לאחר לידה. נשים כמעט לא היו בסיפור. ולהזכירכם, מדובר ברפואת נשים. לא שההרצאה לא הייתה מרתקת. היא הייתה. וכמות הנתונים שהוצגו היו מהממים. אבל בואו  נגיד שציפיתי למשהו אחר.

ההתמחות ברפואת נשים מתבצעת רובה ככולה בבתי החולים. רופא נשים שהוא קולגה וגם חבר קרוב אמר לי פעם "שרון, את לא מבינה. בהתמחות אתה רק בחדרי לידה. אתה לא לומד בכלל על רפואה בקהילה. כל מה שאני יודע על אמצעי מניעה, נערות ובעיות וולבה ואגינליות, למדתי לבד. לימדתי את עצמי מקריאה ניסוי וטעייה בשטח". חבר אחר שלי, שהוא גם קולגה וכרגע בהתמחות בגינקולוגיה באחד מבתי החולים במרכז הארץ בדיוק התחיל חדרי לידה. אחת לכמה שבועות אנחנו מדברים ואני אומרות לו "אתה זוכר את כל מה שלימדתי אותך נכון? אתה זוכר את העובדה שהוואגינה מחוברת לאישה שיש לה טראומות, עונג, בושה, אשמה, תשוקה, גועל וסלידה, פגיעה והנאה?". "כן שרון. אני זוכר. אני לא שוכח מאיפה באתי ואיזה סוג רפואת נשים אני רוצה לעשות" ואז מספר לי סיפור קטן שמסמל את מה שהוא למד מפמיניזם, רפואה להט"בית, עבודה עם נשים וגברים בזנות וחינוך מיני עם בני נוער.

 

רפואת נשים ששמה את האישה במרכז, את צרכיה, רצונותיה וחוויות חייה. צילום: shutterstock

למה הבאתי את שתי הדוגמאות האלה כאן? לימודי רפואת נשים נקראים גינקולוגיה ומיילדות. OBGYN. הלימודים משולבים יחד בין גינקולוגיה למיילדות. בין הוולבה והוואגינה לבין הרחם, השחלות והחצוצרות. בין המין לפריון. בגדול, נשמע הגיוני לא? הרי חלק מהדרישה שלנו כנשים המטופלות במערכת הבריאות היא שיסתכלו עלינו כגוף אחד ושהפיצול ההתמחותי לאיברים וסוגי תחלואות שונות ייפסק. אז למה אני טוענת שצריך להפריד בין התחומים? בדיוק בגלל שבהתמחות הדגש הוא על מיילדות ולא על גינקולוגיה. על מערכת הפריון שלנו וכמעט ולא על מערכת המין שלנו. בגלל זה גרד כרוני, כאבים בחדירה, אנדומיטריוזיס, מחלות מין, דלקות עור בנרתיק, אי שביעות רצון מאמצעי מניעה, ועוד, לא מקבלים מענה הולם בקהילה במקרה הטוב ומקבלים מענה לקוי הגובל ברשלנות רפואית במקרה הרע.

כשאנחנו מגיעות לרופא/ת נשים בקהילה אנחנו בדרך כלל באות בהקשרים של רפואה מונעת, בריאות הגוף, תכנון ילודה ובעיות ואגינליות שונות. אנחנו מצפות לקבל מענה רפואי גם אם אנחנו לא בהריון וגם אם אנחנו לא מתכננות ללדת. האם אתן יכולות לדמיין מצב בו נגיע לרופא/ה מתחום אחר ונתלונן על בעיה ויתנו לנו כל פעם משחה או נרות שלא עובדות ואז יחזרו על הטיפול הזה שוב ושוב? רופא/ת נשים שרוצה להתמחות בוואגינות שלנו ולא במערכת הפריון שלנו, צריכ/ה כיום ללמוד את זה כמעט לבד.

כשאני מדמיינת רפואת נשים אני מדמיינת רפואה ששמה את האישה במרכז, את צרכיה, רצונותיה, חוויות חייה, וכמובן רואה את ההיסטוריה האלימה נגד נשים כחלק מהסיבות לתחלואה שלנו. אני מדמיינת רפואת נשים ציבורית, בה יש לכל מטופלת את הזמן שהיא צריכה, שהזכות לתכנון ילודה נגישה עבורה, שהיא לא לוקחת כמובן מאליו שהאישה שמולה היא הטרוסקסואלית, שמגוון האפשרויות הרפואיות העומדות בפניה לא תלויה ביכולתה הכלכלית ושהתלונות שלה יילקחו ברצינות. שהיא מעולם לא תשמע את המשפט "זה בראש שלך", "גלולות לא באמת משמינות", "שיטת המודעות לפוריות היא לא שיטה למניעת הריון" ו"אני לא יודע מה יש לך". תלכו ותלמדו. ואם אתם לא רוצים ללמוד, אז אולי באמת הגיע הזמן להפריד בין מי שרוצה להכניס אותנו להריון, לטפל בעוברים בתוך הרחם, להפרות אותנו באין סוף הורמונים בטיפולי פוריות, לבין מי שרוצה להיטיב את הבריאות המינית שלנו, עם הכאבים שלנו, הטראומות שלנו והעונג שלנו.

בדיקות גינקולוגיותגינקולוגלידהמיילדות