משחות אינטימיות: אז מה אם כואב לך בזמן מין

לאחרונה נתקלתי במודעה הבאה למוצר חדש של פמינה: "ג'ל פמינה משכך כאבים למריחה באזור האינטימי אחרי יחסי מין". המודעה הזאת מעבירה שני מסרים בעייתיים: הראשון הוא שההגדרה הבלעדית של יחסי מין היא חדירה של הפין לפות. הגדרה מצומצמת ומצמצמת של העונג הנשי, בשם העונג הגברי.

המסר השני הוא שחדירה אמורה לכאוב ולכן יש את המשחה החדשה שתקל על הכאב. במקום לשנות את המסר הראשון ולהבהיר כי מין הוא לא רק חדירה, ואם כואב לך אז אל תקיימי אותה, המפרסמים והיצרנים בחרו להתעלם מכאב גופני של נשים ולשים פלסטר על הכאב. עדיף שלנשים יכאב ובלבד שלא לוותר על הפריווילגיה של גברים לחדור לגופן הכואב של נשים.

איזה מסר זה מעביר לנערות ונשים בנוגע ליחסי מין? אישה צעירה שנתקלת במודעה הזאת (חמור מכך, נערה שנתקלת במודעה הזאת), עלולה לקבל את התחושה שמין זה מעשה כואב, ונשים לא אמורות ליהנות ממנו. שנשים אמורות לחוש כאב לאחר שחודרים לגופן, ושהן צריכות לשכב שם, למרוח ג'ל, ולשתוק כדי שיכאב להן פחות. האם יש לנו, כנשים, את האפשרות בכלל לבחור ביחסי מין שאינם כוללים חדירה? העובדה שרובנו תוהים האם יש בכלל דבר כזה היא תשובה בפני עצמה לשאלה הזאת. האם לא הגיע הזמן שדפוסי המין שלנו ישתנו?

כואב לך? זאת לא בעיה שלי (צילום אילוסטרציה)

כואב לך בזמן מין? איזה באסה לגבר

לא מזמן ישבתי בבר של מסעדה ולצדי ישבו שלושה גברים. כשחברותיי יצאו לעשן, התחלתי לשוחח עם הגברים לצידי, ומפה לשם הגענו, כמובן, לשיחה על חדירה (רק אני מסוגלת להגיע לשיחה כזאת אחרי 5 דקות). הגבר שישב לצדי ידע מיד מה זה וסטיבוליטיס כי במשך שלוש שנים הייתה לו חברה שסבלה מזה. הם כבר לא יחד. כשחבר אחר שלו שאל על מה אנחנו מדברים אמרתי לו שאני כותבת מחקר על נשים שיש להן כאבים בחדירה. הדבר הראשון והיחיד שהוא אמר היה "איזה באסה לגבר".

למה אני מספרת את הסיפור הזה? כי הוא חושף את נקודת המבט הגברית בנוגע ליחסי מין, ואת נקודת המבט של מייצרי המוצר פמינה להרגעת העור לאחר יחסי מין. נקודת המבט של "איזה באסה לגבר" מבטלת לחלוטין את החוויה הסובייקטיבית של נשים, למען המשך מימושן ככלי חדירתי בלבד. במקום "כואב לך הראש ואת לא רוצה לקיים יחסי מין? קחי אדוויל ובואי", אז "כואב לך בחדירה? תמרחי קצת פמינה אחר כך ויהיה בסדר, העיקר שאוכל לחדור אלייך כמו שאני רוצה, מתי שאני רוצה ובמשך כמה זמן שאני רוצה".

המשחה נועדה, בין היתר, להמשיך את החדירה בכל מצב: גם כאשר הווגינה מתייבשת, האישה חוותה אורגזמה, סתם משעמם לה ואפילו כשכואב לה. ושוב, אני לא מדברת על נשים עם "בעיית כאב כרונית" בחדירה כמו וסטיבוליטיס או וגיניזמוס. אני מדברת על נשים "בריאות" (המירכאות הן מכיוון שגם נשים אלו וגם אלו הן נשים בריאות בעייני). אני מדברת על נשים שלא כואב להן בחדירה, אלא אם כן החדירה נמשכת שעות על גבי שעות, מה שיוצר את הצורך בהרגעת העור לאחר יחסי מין כפי שפמינה מפרסמים. וגינה לא אמורה לעמוד בחדירה ושפשוף של למעלה מחצי שעה (עוד נזק של צפייה בפורנוגרפיה). העור שם רגיש מדי ועדין מדי. במקום להגיד "את לא חייבת להיחדר", או "חדירה לא צריכה להיות כואבת", המוצר משמר את החדירה כמשרתת עליונות מינית גברית וכשירות שאנחנו צריכות להעניק.

להשתיק את הגוף שלך כדי לספק גבר

בסופו של דבר, אם המוצר קיים – כנראה שיש לו שוק. זאת אומרת, יש נשים שדורשות את המוצר הזה, דורשות להשתיק את הגוף שלהן כדי לספק את הפרטנר המיני שלהן, כדי להיות נחדרות, כדי לספק את השירות. התחושה היא שאין לנשים ברירה. אם את לא נחדרת, את לא מושא לתשוקה גברית, וככזאת את לא שווה כלום. המוצר הזה חושף את הטענה של פמיניסטיות רבות והיא שבמעשה הביולוגי עצמו של החדירה, הטבעי לכאורה, יש אלימות מובנית, שליטה, ודיכוי של נשים. שחדירה משמרת עליונות גברית בכל הנוגע ליחסי מין ולהם השליטה הכמעט בלעדית על התסריט המיני.

אנחנו יכולות להמשיך לצעוק שוויון לנשים, הבטחת ייצוג, קידום נשים במוקדי קבלת החלטות, אבל כל עוד לא נפתח יחסי מין אחרים שאינם הטרונורמטיביים, קווירים אם תרצו, תכשירים כמו פמינה ל"הרגעת" העור אחרי קיום יחסי מין ימשיכו להיות משווקים, כאבן של נשים ימשיך להיות מושתק, והביולוגיה לעד תנצח את המאבק לשחרור האישה.