אני אינטרסקס. סיפור חיים בגוף ראשון

"כשאני רואה את הנשים האלה שמצטלמות עם הזקן בעולם אני מצדיעה להן, כל הכבוד. אבל פה זה לא שם. פה זה שונה. פה אם את הולכת עם חולצה שהיא קצת שונה- ישר מסתכלים על זה אחרת, אז איך יסתכלו אם אלך עם זקן? יקברו אותי חיה, נראה לי.

אצלי שיעור היתר הוא גם בגוף וגם בפנים. זה מהלידה אבל התפתח יותר בכיוון גיל ההתבגרות: בגיל 11 התחלתי לראות שערות בגוף, בשפם, ממש כמות שיער שצריך להוריד פעמיים בשבוע. זה שיער גם על הלחיים, גם בצוואר וגם מתחת לסנטר. עם הזמן את לומדת כל מיני שיטות להעלים את זה, לעכב את זה או לא לצאת מהבית.

עוד באון לייף:

אם יש משהו שאני מקנאה בו זה גוף חלק. זה תמיד היה החלום שלי: גוף חלק, פנים חלקות, שלא אצטרך כל ערב לשבת עם הפינצטה ולנסות להוציא שערה פה ושערה מפה ואז זה לא יוצא כי הגילוח משאיר סימנים שחורים.

למה אני ככה? אצלי זו בעיקר בעיה הורמונלית שגורמת לשיעור יתר גם בגוף וגם בפנים שהיא חלק מלהיות אינטרסקס. נולדתי כנקבה, אבל הרגשתי שמשהו שונה. כשהייתי ילדה, אמא שלי לקחה אותי לרופא והוא אמר לה שיש לי דגדגן מוגדל וזה יסתדר עם הבגרות אבל זה לא היה ככה. במקום זה, אצלי הגוף התפתח לשני הצדדים- היה לי גם איבר מין נקבי וגם זכרי ובפנים, במקום השחלות, התפתחו אצלי אשכים טמירים.

גדלתי בצפון, בחברה ערבית סגורה. עזבתי את בית הספר ממש בגיל צעיר כי אנשים התחילו לצחוק עלי וללעוג לי. אמא שלי אומרת שהיא לא זוכרת מה היה ואיך היה בילדות ואיך הייתי. אני זוכרת שהייתי הרבה לבד. הילדים לא היו משחקים איתי ולועגים לי כל הזמן. היו אומרים מילים בערבית שאני לא יודעת בדיוק איך לתרגם אותן- כמו מישהי ענקית, מישהי מפחידה כזו או כמו טום בוי. את הלימודים השלמתי בסופו של דבר רק בגיל 23. שמונה שנים הייתי בבית כי בחברה שלנו, אם יש מישהו שלא מרגיש טוב או עם פגיעה מסוימת- סוגרים אותו ולא מתגאים בזה. זה משהו ששומרים בתוך המשפחה. לא היו לי אף פעם חברים. היום יש לי שתי חברות שהכרתי בפרויקט אינטרסקס שמתנהל בקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת חיפה.

בגלל שבילדותי הרופאים המליצו להורים להסתיר מהילדים שלהם שהם אינטרסקס ולשייך את השונות לכל מיני מחלות אחרות, אז לא ידעתי שאני כזו עד שהתחלתי לעשות את הבדיקות כדי לעבור את הניתוחים בגיל 27. ידעתי שאני מוזרה, שאני לא כמו האחיות שלי, אבל לא ידעתי לתת לזה שם.

האחיות שלי עזרו לי להוריד את השיער מהגוף בשעווה, את שיער הפנים הורדתי לבד. הן עזרו לי לממן טיפולי לייזר שלא פתרו דבר והשאירו סימנים שחורים על הפנים כי הגוף עדיין ממשיך לייצר הורמונים זכריים. אני היחידה במשפחה ככה. ההורים שלי בני דודים אבל אף אחד חוץ ממני לא יצא ככה, כמוני.

המדיניות בארץ כשהייתי ילדה היתה שכשנולד ילד, לנתח כמה שיותר בגיל הילדות, להעלים את הדברים ולגדל את הילד בצורה נורמלית עם מתן הורמונים במין שנבחר לו לכל החיים. הרופאים בחרו אז את המין ולרוב הבחירה היא למין הנקבי כי טכנית יותר קל. אבל זה לא כל כך פשוט כי ההורמונים עם הזמן גורמים לכל מיני מחלות וסיבוכים, מחלה גוררת מחלה וטיפול גורר טיפול, מדבר אחד שנולדים איתו לאלף דברים שחיים איתם במהלך החיים.

אצלי במשך הזמן התפתח גידול סרטני באחד האשכים בגיל 27, אבל סירבתי לקבל כל טיפול כי לא רציתי שיזהו שאני לא נורמלית או חריגה. לאחר שכבר לא יכולתי  לסבול את הכאב והלכתי לרופאה אנדוקרינולוגית שהחליטה תוך חודשיים לעשות לי שני ניתוחים- האחד הסרת האשך הנגוע בגידול והסרת האשך השני והניתוח השני- להסרת האיבר הגברי ובנייה ועיצוב של ואגינה חיצונית.

היום אחרי הניתוחים אני מבינה שיכולתי לשמור זרע ואולי להיות אבא (אם הזרע היה מושתל באשה אחרת, מ"פ) או אמא, אני לא יודעת איך מגדירים את זה. אחד האשכים היה בסדר והשני היה נגוע אבל לא אמרו לי את זה, כרתו בלי ליידע אותי שיש סיכוי כזה. היום אני בת 36, רווקה ולא יכולה להתחתן, כי אני אינטרסקס, וגם לעולם לא יהיו לי ילדים.

אני לומדת עכשיו ועובדת עם אנשים רוב הזמן. לפעמים זה טוב ולפעמים זה מרסק. אני מאוד גבוהה, מאוד גדולה, יש לי פנים גדולות והרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שאני גבר ושואלים אותי אם עשיתי ניתוח לשינוי מין ואם אני טרנסג'נדרית. לפעמים אני נפגעת, קמה והולכת, לפעמים אני פשוט נקרעת מבפנים.

לפעמים אני חושבת שאפשר לפנות אלי בלשון זכר, לפעמים אני חושבת שלא. יש לי חברה שלפעמים מדברת איתי כזכר אבל אני מפחדת להתרגל לזה כי אם יתפסו אותי גם בבית מדברת כגבר- אני לא רוצה לחזור לזה, אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק.

המסר שלי הוא שחשוב לי לחשוף את הנושא לכמה שיותר אנשים, כדי שזה יהיה יותר ידוע. אולי זה יפחית מעלינו את הלחץ, אולי ילעגו לנו פחות, אולי יצחקו עלינו פחות. אולי יקבלו אותנו. למישהו צעיר שמתמודד עם האינטרסקס אגיד שאני יודעת שזה קשה אבל שאפשר להתמודד היום. הרפואה התקדמה ואפשר להסתיר את זה. אם היינו חיים בחברה אחרת – הייתי אומרת משהו אחר-אבל כל עוד אנחנו חיים בחברה הזו- זה קשה, וחייבים להסתיר את זה.

אני חיה בשוליים, כי איך שאני היום- זה לא אני. להיות אני באמת  אני לא יכולה, אני חיה כמו שרוצים שאני אחיה, כמו שהמשפחה שלי רוצה שאחיה. אני מנסה להיות כמו שהם רוצים אבל אני לא תמיד מצליחה ואנשים עולים על זה. הייתי רוצה להיות כמו שאלוהים ברא אותי. לא לשנות כלום. הוא ברא אותי כשני דברים ביחד ואם הייתי יכולה לחיות במקום כזה רחוק מאנשים- הייתי בוחרת לחיות בלי הגדרות ובלי שם. בלי כלום. פשוט להיות.

לעמוד הפייסבוק למען זכויות אינטרסקס