לא כולל מין: הנשים שאיבדו את הבתולים בגיל מאוחר

נעמה התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר אצלה כשהגיעה לגיל 25 ועדיין לא קיימה יחסי מין מלאים. "רוב החברות שלי כבר היו במערכות יחסים והן בוודאי חוו כמה וכמה פרטנרים מיניים ורק אני נותרתי בתולה. בדיוק סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה, ויותר מכל הרגשתי שזה כתוב לי על המצח. אם בעבר לא הייתה לי בעיה לפלרטט או לזרום אם בחורים שהתחילו אתי, עניין הבתולים התחיל להציק והפך לפיל הגדול בחדר שאיש לא מדבר עליו, אלא שהפעם רק אני יכולה להבחין בו".

עוד באון לייף:

זה לא שהיא לא התנסתה כלל במגע מיני עד אז, אבל כל הקשרים שהיו לה בתיכון ובצבא נעצרו מתחת לחגורה. "זה לא היה במודע. לא הרגשתי שאני ממש מבועתת מהרעיון של סקס עד הסוף, עם חדירה, אבל כנראה שהפחד הזה היה קיים בתוכי וכל כך לא רציתי להרגיש שונה שהדחקתי אותו בעצמי. אחרי שהשתחררתי והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה הבתולים התחילו להעיק יותר ויותר. יצאתי לדייטים, אבל חתכתי אחרי שני דייטים מקסימום, עד שבהדרגה כבר הפסקתי לנסות".

כשנסעה לטייל באוסטרליה ובניו זילנד אחרי התואר, נעמה כבר הייתה מיואשת לגמרי.     "סיכמתי ביני לבין עצמי שאחרי הטיול אפנה לטיפול פסיכולוגי", היא מספרת, אלא שאז חלה נקודת מפנה. "במהלך הטיול, כנראה בשל המרחק והזרות, הרגשתי שאני חוזרת לעצמי, מצליחה לתקשר עם גברים ולהרגיש טוב עם החיזור שלהם.

חתכתי אחרי שני דייטים מקסימום, עד שבהדרגה כבר הפסקתי לנסות. צילום: shutterstock

"הכרתי בחור בריטי שחי בעיירה ששהיתי בה כמה שבועות. מפלירטוט קל, זה הפך לחיזור של ממש וידעתי שאם אענה לבקשותיו, הסקס יהיה בלתי נמנע. חברה בארץ אמרה לי: 'תחשבי עליו כפותחן וזהו, כמו בקבוק קטשופ עם פקק תקוע, שצריך שמישהו ינער אותו. גם ככה אין פה סיכוי לקשר ארוך טווח. תשתמשי בו, ואז יהיה לך קל יותר עם אחרים'. זה אמנם היה בוטה, אבל איכשהו זה עבד. הבריטי באמת היה הראשון שלי וכשחזרתי לארץ הביטחון שלי ביחס לגברים עלה וחזרתי לצאת לדייטים".

בגיל 26 החסך הרגשי נהיה בלתי נסבל

הדס ידעה מגיל צעיר שרעיון החדירה מבעית אותה עד כדי קיפאון. "בגיל 17, אחרי שנה פחות או יותר עם החברה הראשון שלי, רצינו לעבור שלב. הכל היה לכאורה מושלם. תיכננו את הערב הזה לפרטי פרטים ורצינו שהוא יהיה בלתי נשכח עבור שנינו, אבל ברגע שהוא ניסה לחדור הרגשתי כאב נוראי והפסקתי אותו. מאז, פחדתי לנסות ומהר מאוד נפרדנו וכל אחד המשיך לדרכו".

אלא שהדס לא באמת הצליחה להמשיך את חייה הזוגיים והמיניים. "ידעתי שבכל מערכת יחסים חדשה יעלה עניין המין ופחדתי ממנו מאוד. רק המחשבה על אותו כאב שיתקה אותי ופחדתי להגיע לאותו המצב שוב ושוב, גם עם בחורים שאולי יהיו פחות מתחשבים. נמנעתי ממערכות יחסים במשך תקופה ארוכה עד שבגיל 26 החסך הרגשי נהיה בלתי נסבל. כשנגמרו לי התירוצים לכל הצעות השידוכים של חברים, הסכמתי לצאת עם בחור שסידרו לי. הדייט באמת היה נהדר ורציתי להמשיך אתו הלאה, אבל פחדתי".

היא הצליחה למשוך את הסקס למשך חודש והבחור אפילו לא ניסה ללחוץ, אבל היא פחדה שהוא יקום וילך והיא תפספס בחור נפלא. היא החליטה לנסות מבלי לומר לו דבר על הפחדים והכאבים. "אחרי דייט מעולה וכמה כוסות יין שהעלו לי את הביטחון חשבתי שאולי הפעם זה יצליח והזמנתי אותו לביתי. אלא שאותו סיפור חזר על עצמו: הוא רק ניסה לחדור והרגשתי כאבים עזים, שכולי מתכווצת שם למטה".

הוא רק ניסה לחדור והרגשתי כאבים עזים. צילום: shutterstock

הדס חששה לספר לבן זוגה החדש מה עובר עליה, "אבל כנראה שהפחד לאבד אותו היה גדול יותר. סיפרתי לו על הכאב, הכיווצים והפחדים והוא הציע שננסה זאת לאט לאט. לאחר כמה ניסיונות, אני הצעתי שאולי כדאי לבדוק את זה. על אף שביקרתי אצל רופאת נשים לא אחת בחיי, מעולם לא חשבתי להעלות בפניה את הבעיה. הפעם קבעתי תור במטרה לפתור ספציפית את זה. הרופאה מיד שיערה שמדובר בוואגיניסמוס, תופעה שלא שמעתי עליה מעולם. ואכן, כעבור כמה חודשים של טיפולים ואימונים, הצלחתי לחוות חדירה לראשונה בחיי".

עדיין לא עשית סקס? משהו לא בסדר

לעתים הטיפול הנדרש משלב בין הממד הפיזי לנפשי. ד"ר מיכל לוריא, מנהלת המרכז לבריאות מינית בבית חולים הדסה הר הצופים, מביאה בחשבון את כלל הגורמים האפשריים כשמגיעות אליה מטופלות שעדיין לא התנסו במין. "אם עד לפני 20-30 שנה בנות שמרו על הבתולים שלהן, כיום המצב הפוך: בנות שלא קיימו יחסים עדיין בגיל 22-23 עלולות להתבייש בכך. זה קשור לפתיחות גדולה יותר בנוגע למין ולמיניות ולמסרים מהחברה שקיום יחסים אמורים להתרחש כבר בגיל הזה, והם צריכים להיות טבעיים, כייפיים וזורמים – ואם זה לא קרה עדיין, משהו לא בסדר. אלא שבפועל המוכנות של אדם לקיים יחסים תלויה בגורמים רבים. יש שיעדיפו למשל לחכות לקשר משמעותי, ואין עם כך שום בעיה, אף שזה מנוגד למסרים של החברה.

"ההתנהגות המינית של האדם מושפעת ממשולש: הצלע הראשונה היא גורמים ביולוגיים – הורמונים, מערכת עצבים וכימיקלים במוח; הצלע השנייה היא גורמים רגשיים – מי אני, האם אני מרגישה מושכת מינית, מי הבן אדם שמולי, האם אני נמשכת אליו, באיזו משפחה גדלתי, האם אני רגילה למגע; והצלע השלישית היא המרכיב החברתי-תרבותי – הסביבה שבה אנחנו חיים והמסרים שאנחנו סופגים ממנה. הספרות מלמדת שכיום הנוער חשוף לטלוויזיה ולאינטרנט בסביבות החמש-שש שעות ביום. בספרות המקצועית משווים את השפעת התקשורת על ההתנהגות של הנוער להשפעה שיש לדת. הנוכחות של מין בכל מקום, כל הזמן, המסר שזה אמור להיות זמין וטבעי לפעמים מתנגש עם המסרים מבית, או עם המוכנות הרגשית של כל אחת ואחת.

"אם הבחורה מתנהגת בקו אחד עם רגשות והמחשבות שלה, לא מרגישה בשלה וחוסר הניסיון המיני לא גורם לה מצוקה, טוב מאוד שהיא מחכה. קיום יחסי מין כשלא מוכנים אליהם יכול להותיר משקעים וחוויות לא טובות. אבל אם קיום יחסים מלחיץ אותה, או שהיא נמנעת מקשרים כדי לא להגיע למצב הזה, כדאי לטפל בכך".

קיום יחסי מין כשלא מוכנים אליהם יכול להותיר משקעים וחוויות לא טובות. ד"ר מיכל לוריא

לוריא מציינת כי "אפשר לחלק את הנשים שעוד לא קיימו יחסי מין בגיל מאוחר יחסית לשתי קבוצות: בנות שלא הזדמן להן, משלל סיבות כמו היעדר מערכת זוגית, הרגשה של חוסר מוכנות לקיום יחסים, אישיות יותר מופנמת או פשוט חוסר עניין בלהתאים את עצמן למה שהחברה מכתיבה. לפעמים יש מרכיב של דימוי עצמי נמוך או חששות מליצור קשרים. קבוצה אחרת לגמרי היא של בנות שנמנעות מקיום יחסי מין. אלה בנות שנמצאות בקשר זוגי אוהב, הן מתקדמות עד לנקודה מסוימת, אבל חוששות מחדירה ונמנעות ממנה.

"זו תופעה מאוד שכיחה, אף כמעט ואין שיח חברתי על כך, שנקראת ואגיניסמוס. זוהי למעשה סוג של פוביה מאקט החדירה. בפוביה ישנו מרכיב סובייקטיבי של פחד, יחד עם מחשבות דיספונקציונליות, דוגמת: 'אני קטנה והוא גדול – זה יקרע אותי'. כמו כן, יש תגובה אוטומטית של הגוף: שרירי רצפת האגן, אלה שעוטפים את הנרתיק מתכווצים בצורה חזקה ולא רצונית".

סודות הוואגינימוס

לוריא מדגישה כי חלק מהבנות שסובלות מוואגיניסמוס נהנות ממגע מיני מגוון, "אך כשמגיע הרגע לנסות לחדור לנרתיק – זה לא מצליח. קיים חשש מכאב ותחושה של חסימה. איבר המין של בן הזוג לא נכנס לנרתיק. עד לפני עשר שנים לא היה בכלל שיח בנושא קשיים בחדירה, אך בשנים האחרונות החל שיח ער על הפרעות כאב של פתח הנרתיק ("וולוודיניה") והיום זהו נושא מוכר ומדובר. על ואגיניסמוס מדברים פחות. לאור זאת, על אף שואגיניסמוס היא תופעה שכיחה, בנות שלא מצליחות לקיים יחסי מין עם חדירה מרגישות בודדות בעולם".

לדבריה, "נשים מגיעות לטיפול כשהן במערכת זוגית, או לאחר שנפרדו מבן זוג, או שהן חוששות מלהיכנס למערכת מחשש לקיום יחסים. הטיפול הוא תהליך שבו מנסים להרגיל את הגוף בהדרגה ובעדינות לנוכחות של גוף זר בנרתיק".

אם כן, הפחד מקיום יחסי מין יכול לנבוע מגורמים שונים, ויש לבדוק זאת יותר לעומק. "לרוב הבנות שסובלות מוואגיניסמוס אין סיפור של טראומה מינית בעבר, ולא בהכרח ברור ממה הוא נובע. אם מישהי בת 26 עדיין בתולה וחוששת מקשר, צריך לבחון למה היא חוששת, למה לא היה קשר עד עכשיו. כל מקרה נבחן לגופו. צריך לבחון את משולש ההתנהגות המינית ולבדוק אם אחת מהצלעות מפריעה לקיום יחסי מין. טיפול מיני הוא רב תחומי: עוסקים בו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופיזיותרפיסטים שעובדים על שרירי רצפת האגן ומלמדים להקנות שליטה טובה יותר על השרירים ולמנוע כיווץ לא רצוני של רצפת האגן. כשזוג או מטופלת מגיעים אלינו, אנחנו צריכים להבין קודם כל מאיפה נובע הקושי.

"למשל, בעבר טיפלתי בנערה שהייתה עדה לקשר גרוע בין ההורים שלה. לאורך השנים אביה ניהל מערכות יחסים במקביל לנישואים ולכן היא לא נתנה אמון בגברים. כאן הבעיה היא בתפישה שלה של גברים והעובדה שחסרה לה דמות שאפשר לסמוך עליה. בחורה שמתקשה לקיים יחסי מין חייבת גם לראות רופא ולבדוק אם הבעיה פיזית בכלל. לפעמים מדובר בבעיה מבנית קלה שתיקונה מצריך בסך הכל ביקור אצל גינקולוג: הגיע אלי זוג שניסה לקיים יחסי מין, אך הבחור לא הצליח לחדור. לאחר כמה ניסיונות הוא פיתח בעיות זקפה והלך לטפל בכך. אבל התברר שהבעיה היתה טמונה בכלל בקרום הבתולים שלה והצריכה התערבות רפאית קלה. לכן צריך להסתכל על כל המרכיבים שיש להם משקל זהה.

"גם כשמטפלים בוואגיניסמוס מדובר בטיפול משולב: בין היתר, עורכים חשיפה הדרגתית של הנרתיק לנוכחות של גוף זר, באמצעות מאמנים, שהן מבחנות בגודל הולך ועולה. כמו כן, מתאמנים על תרגילים להרפיה ולשחרור של שרירי הנרתיק. במקביל, עובדים על הפחד והמחשבות הדיספונקציונליות שמכילה הפוביה. לבנות שניסו כמה פעמים ולא הצליחו להחדיר טמפון לנרתיק, או שנמנעות ממנו כי הן חוששות, או מרגישות שמגע בפתח הנרתיק מגעיל או מרתיע אותן, אני ממליצה לפנות לשיחה עם מטפל מיני, כי זה מסמן בעייתיות מסוימת ביחס לאיבר המין".