49% מהצעירים בבריטניה: אנחנו לא סטרייטים

קהילת הלהט"ב עשתה התקדמות גדולה בעשור האחרון מבחינה פוליטית (כמו איסור טיפול המרת הומואים והענקת מעמד חוקי לנישואים חד-מיניים בארה"ב לצד שינויים חקיקתיים בישראל), אבל לא רק.

ברקיינג ניוז: על פי מחקר חדש שנערך בבריטניה קרוב למחצית מהצעירים לא מגדירים את עצמם סטרייטים ב-100%.

YouGov, מכון סקרים וניתוח נתונים בריטי, ביקש מיותר מ- 1,600 מבוגרים בריטיים לדרג את המיניות שלהם בסולם קינסי:  מדד 0 פירושו "הטרוסקסואליות מובהקת". מדד 6 פירושו "הומוסקסואליות מובהקת". בעוד 72% מהקבוצה הכללית זיהו את עצמם כהטרוסקסואלים לחלוטין,  המשיבים בגילאים 18-24 הראו נוקשות פחותה בהרבה בכל הנוגע למשיכה המינית שלהם: 49% ציינו שהמיניות שלהם לא הטרוסקסואלית לחלוטין, כלומר מדד המשיכה נע בין 1-5, לא נמשכים רק לגברים בצורה בלעדית ולא נמשכים רק לנשים בצורה בלעדית.

כשהנבדקים נשאלו "האם הם יכולים להעלות על הדעת מצב בו הם נמשכים לבן אותו מין ומקיימים איתו יחסי מין (בהנחה שיגיע האדם הנכון, בזמן הנכון)?", דירוג 1 היה לפחות 35% יותר מדירוג 0.

הדבר המעניין ביותר שניתן להסיק מהמחקר הזה, הוא לא מספר האנשים הגדול שזיהו את עצמם כלא הטרוסקסואלים באופן גורף, אלא שהעמדות שלנו לגבי מיניות השתנו בצורה משמעותית תוך דור אחד. בעוד שרק 7% מהמבוגרים הבריטיים מעל גיל 60 שהשתתפו במחקר הזדהו עם מידה מסויימת של נזילות במשיכה המינית, 43% מהצעירים בני 18-24 עשו זאת ו -29% מבני 25-39 הודו כי המשיכה המינית שלהם גמישה במידה מסוימת.

בעוד המחקר הבריטי דן בזהות מינית, בארה"ב בדקו לאחרונה שינוי עמדות בנוגע לזכויות להט"בים.  חשף משמרת דומה. לדוגמא, דו"ח של מרכז המחקר Pew מחודש שעבר מצא כי 70% מהמשיבים הצעירים תומכים בנישואים חד-מיניים, ורק 55% מכלל האמריקאים תומכים בהם.

והתמיכה הזו אינה מושפעת בהכרח מגורמים המבוסס על יתר מרכיבי הזהות שנשארו מסורתיים. כך לדוגמא, 61% מרפובליקנים הצעירים תומכים בנישואים חד-מיניים, כך עולה ממחקר שערך מכון pew ב-2014. לעומת זאת, במחקר שנערך באוניברסיטת שיקגו ב-1973, 70% מהנשאלים טענו שיחסים חד מיניים הם "תמיד לא בסדר". העובדה אותם אנשים תומכים עכשיו בזכות של להט"בים להתחתן מציינת שינוי רדיקלי.

ובחזרה למחקר הנוכחי: האם המספרים מציינים בפשטות שהיום יש הרבה יותר הומואים ולסביות בעולם? לא בטוח. ייתכן שמדובר בתוצאה של גורמים חברתיים שונים יותר כמו חשיפה גדולה יותר לאייקונים גאים, פתיחות, קבלה והבנה טובה יותר של מיניות האדם. היום, בניגוד לעבר, כשמפורסמים מדברים על המיניות שלהם, הם מקבלים לא מעט חום ואהבה. כאשר אלן דג'נרס יצאה מהארון בשנת 1997, היא זכתה לנידוי גורף, ותכנית הטלוויזיה שלה בוטלה בסופו של דבר. שנים אחר כך אימץ הדור צעיר את דג'נרס כדמות נערצת ומודל לחיקוי, כמו גם סלבריטיז צעירים כמו מיילי סיירוס וקריסטן סטיוארט המציגות נזילות מינית ומגדרית משקפות ספקטרום רחב יותר של זהויות.

מחקרים מהסוג הזה עשויים להוות כלי בידי הומופובים שכן הם מאשרים, לכאורה, את מה שהשואפים לבינאריות מינית (גבר עם אישה, אישה עם גבר) כל כך חוששים ממנו: אם נחשוף את ילדינו להומואים ולסביות, כולם יהפכו לאט לאט להומואים ולסביות. בנוסף, מחקרים כאלה סותרים את אחד הטיעונים השכיחים במאבק נגד הומופוביה: הטיעון "הם נולדים ככה". רבים מסוגלים לקבל הומוסקסואליות כשטוענים בפניהם שהיא מולדת ובלתי ניתנת לשינוי ושהומואים לא עברו בהכרח חינוך לקוי שהפך אותם לכאלה. תחת מעטה ה"זה מולד/גנטי" ניתן לדרוש מהורים לילדים להט"בים קבלה והבנה בדיוק כפי שהגיוני לקבל ג'ינג'ים, שחורים, נכים, גבוהים או בעלי לקויות למידה – זה מה יש ועם זה ננצח.

לעומת זאת, ברגע שמגיע מחקר שטוען בעצם שבשנים האחרונות הפכנו כולנו לקצת פחות סטרייטים, המשמעות היא שהומוסקסואליות היא הפיכה. הומוסקסואליות היא טרנד, אופנה חולפת. עם קצת חינוך נכון, נוכל להפוך את כולנו ל"קצת יותר סטרייטים".

למדע אין עדיין תשובה חד משמעית לשאלה האם הומוסקסואליות היא גנטית או חברתית. ככל הנראה, האמת נמצאת איפשהו שם באמצע. מיעוט נמשכים אך ורק לבן המין השני ומיעוט נמשכים אך ורק לבן אותו המין. אז למה הרוב המוחץ של העולם מגדיר את עצמו כסטרייט? כי אנחנו מחונכים מרגע לידתנו לסטרייטיות בכל המערכות הקיימות. כשאנחנו אומרים לבן הקטן שלנו "כשתגדל ותהיה לך חברה" אנחנו בעצם מעניקים רק אופציה אחת לבחירה, האופציה המובנת מאליה- חברה ולא חבר. בטוח שזו תהיה נערה, אין מצב שזה יהיה נער. אנחנו מחנכים למה שנתפס אלפי שנים כנורמאליות.

מה שקורה בעשור האחרון הוא לא עלייה במספר הגייז בעולם אלא עלייה במספר האנשים שמערערים על מונח הנורמליות. העולם מתחיל אט אט להבין שמיניות איננה שחור-לבן ושאנשים שונים, בסיטואציות מסוימות ועם האנשים הנכונים עשויים למצוא את עצמם נמשכים מינית לאנשים שאינם מתאימים לכאורה להגדרה. הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין עולם שלם שפשוט מאפשר בחירת פרטנרים לחיים (ולמיטה) בלי להפוך את זה לעניין גדול הוא חינוך וסוציאליזציה. אנחנו בדרך.

אור סופרביסקסואליותבריטניההומוסקסואליותמגדר