מי שמכיר אותי באמת, יודע שאני מתאפרת גם לפני שאני מוציאה את הזבל. לא בצורה מוגזמת, שפכטלים ושכבות גבס, אבל בהחלט מורחת מייק אפ בקטנה ואולי גם קצת פודרה. אני מתאפרת בכל פעם שאני צריכה לצאת מהבית. יש גם פעמים בהם אני לא צריכה לצאת, אבל רק בשביל הסיכוי הקלוש שתהיה אזעקה בתל אביב ואצטרך להצטופף עם השכנים בחדר המדרגות, חשוב לי למות עם אודם. רק ככה התמונה בחדשות ערוץ עשרה כלשהו תהיה מחמיאה. אקח את זה צעד אחד קדימה ואספר שבתחילתו של כל קשר אני מקפידה להיות מאופרת אט אול טיימס. זה לא סלוגן. א-ט  א-ו-ל  ט-י-י-מ-ס. גם כשאני הולכת לישון וגם כשאני קמה בבוקר. יש לי מייק אפ ספייר בתיק כל הזמן ואין שעה נוחה משש בבוקר, כדי לכסות חצ'קונים במראה של השירותים. לפעמים אני כל כך עייפה שאני לא מצליחה להבדיל מתי מתחילה השקית או נגמרת המסקרה המרוחה של אתמול. בגדול, זו השתעבדות. בקטן, זו בריחה מאיך שאני נראית.

היו לי שנים בהן לא התאפרתי בכלל. יש כל כך הרבה סוגי איפור וחברות קוסמטיקה, שאני לא מצליחה לעמוד בקצב ונופלת כבר בסיבוב השני של המירוץ. צביעת הפנים נראתה לי כמו עבודה מיותרת על הבוקר וגם ככה עבדתי בשתי עבודות, כך ששום דבר לא עזר לשקיות האיקאה שצמחו לי מתחת לעין. עולם המקיאז' ואני נשארנו מכרים של "היי/ביי" ורק לאחרונה מצאתי את עצמי נרקומנית סומק ועפרון גבות. המוכרת במאק נתנה לי דוגמית קטנה וכמו בסרטים, נפלתי לסם כבר אחרי ההזרקה הראשונה. ריטואל הבוקר שלי כולל רבע שעה איפור וימות העולם – הוא יקרה. לא משנה כמה מאוחר קמתי, לא משנה שאני (שוב) מאחרת לעבודה ובטח שלא משנה מלחמה או תקיפה גרעינית. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הימים בהם יצאתי מהבית לא מאופרת בחמש השנים האחרונות. כן, אני מכורה. אבל היי, שאפו על ההתמדה.

אין מצב שאני הולכת ככה לעבודה. בלה רבוי לפני השיפוץ היומי

אין מצב שאני הולכת ככה לעבודה. בלה רבוי לפני השיפוץ היומי

בפעם האחרונה שהעזתי להגיע לעבודה אול נטורל, שאלו אותי אם אני לא מרגישה טוב. אני לא יודעת אם אלו הקמטוטים החדשים שצמחו לי ליד העין כמבשרים על ההתחלה הקרבה של העשור הרביעי לחיי או התור לגבות שנאלצתי לבטל כמה ימים לפני כן. כך או כך, רציתי לקבור את עצמי באדמה. חייכתי, עניתי תשובה צינית כלשהי וקמתי לצאת לסיגריה כמו ווינרית אמיתית, אבל אז נזכרתי ששכחתי גם לעשות רגליים והחצאית היום לא ארוכה מספיק. מיותר לציין שמאותו רגע אני מקפידה להגיע לעבודה מתוקתקת לגמרי ואף פעם, אבל אף פעם, לא מבטלת לקוסמטיקאית שלי יותר.

כיאה למישהי שאוהבת לחפש פרשנויות ולדייק את עצמה, התחלתי לחפור בנושא כדי להבין למה. למה אני לא מסוגלת להסתובב בין כל שאר אנשי כדור הארץ בלי לתקן את הפגמים החיצוניים והכי חשוב, למה לא לקבל אותם, להתגאות בהם ולהפסיק עם הפולס אדברטייזינג הזה. עוד יתבעו אותי יום אחד. הסיבה הכי שקופה כאן היא לכאורה, ושוב, דגש על לכאורה, מצב שבו אני לא אוהבת את איך שאני נראית. האמת? ממש התלבטתי לגבי הסעיף הזה ואחרי שאזרתי אומץ להודות בכך בקול, הבנתי שלא. אין לי שום בעיה עם איך שאני נראית. לא עם הפנים ולא עם שאר הגוף. אני לא רוצה להוריד "רק עוד חמישה ק"ג" או לגבוה "רק עוד חמישה ס"מ". אין לי עניין לצבוע את השיער, לעשות ניתוח אף ולשפצר את הציצי. לא תודה. מלבד כמה שחורים פה ושם, כל אזור הוודג' הוא דווקא אחת המתנות שלי. הלסת אמנם גדולה והראש פיזית ענק, אבל כל השאר היה תמיד סוג של כרטיס ביקור. וזה מצחיק. כי זה האזור היחידי שאני דואגת לכסות, לצבוע ולייפות כל יום.

לאחרונה החייאתי את האינסטגרם שלי. באופן מיידי חשתי צלמת מקצועית ועליתי למעלה לצלם את הנוף מהבניין שלי. מכל זוית אפשרית. עם/בלי סלפי. עם/בלי כיתוב ודרך כל פילטר בעולם. התמונה עצמה הייתה ממש אחלה, אבל כל מיליון אפשרויות העריכה קרצו לי. אחרי התעסקות של כמה דקות הצלחתי לייצר תמונה מלוטשת יותר ויפה פחות מהמקור. העליתי אותה בכל זאת והיא נבלעה בין שאר תמונות הנוף הסתמיות של תל אביב והסטורי של אביבית בר זוהר. לא היה קורה שום דבר אם הייתי משאירה אותה כמו שהיא. בתכל'ס, תמונה שצריכה פילטר כדי למכור את מה שאין, עדיף שתתמקד בלמקסם את מה שיש.

חשוב למות עם אודם. בלה רבוי אחרי השיפוץ היומי

חשוב למות עם אודם. בלה רבוי אחרי השיפוץ היומי

יום אחרי תמונת הנוף המזעזעת הדיוק שלי הגיע. שיפוץ. זה למה. אני משפצת. לא חלילה פינוי בינוי. רק תמא 38. פה תאורה קצת יותר מחמיאה, שם החלקת פנים. אני עושה את זה כי אני יכולה. כי היום יש לנו את היכולת להראות איך שאנחנו רוצים, מבלי לעבור אף ניתוח. אני מתאפרת ומסתדרת כדי להעלים את מה שנתפס בעיני החברה וגם בעיניי, כבאמפר בדרך ליופי. האיפור מאפשר לי לא להיראות כאילו ישנתי רק שלוש שעות אתמול כי עבדתי על כתבה ואני מאמצת זאת בחום. הבעיה היא שיש קו מאוד דק בין טשטוש עקבות להתמכרות חסרת מעצורים. כשהגבול נחצה, אנחנו עוברים למצב שבו, לדעתנו שלנו בלבד, כשאנחנו לא מלוטשים – אנחנו פחות יפים. וזה מקום מאוד מסוכן להיות בו. שפצת נפוצה היא ההווה החדש. לא כי אנחנו לא אוהבים את העיצוב הישן, אלא כי הוא יכול קצת יותר.