אחד מהסיפורים הרבים שמרסל מוסרי פרסמה עסק באונס. הסיפור הזה זכה לתגובות רבות, ביניהן של נפגעות תקיפה מינית שכתבו לה "הו, סוף סוף מישהי פותחת את הפה, מישהי מדברת על זה". העניין שבסיפור הופיעה גם הגרסה של האנס. אחת מהמגיבות כתבה לה "פגעת בי. רצחת אותי. כתבת את הצד שלו בסיפור. אני כבר יומיים בוכה בבית".

לראיונות נוספים עם הנשים שמופיעות בלוח השנה האלטרנטיבי:

מה הרגשת?

"כמו שאני רואה את זה-נכשלתי. כישלון מבחינתי זה לעשות משהו על חשבון רגשותיו או עצבותו של אדם אחר. בעיניי, כל דבר שיפגע במישהו אחר פוסל אוטומטית את ההצלחה. זה נשמע מאוד מתחסד ונדוש אבל זה ככה אצלי. עשיתי טוב להרבה נשים עם הסיפור הזה אבל אם יש מישהי שנצרב לה הלב... אם אני יודעת שפגעתי בה, אפילו בטעות זה כישלון בשבילי".

מישהי אחת?

"כן, מספיקה אפילו מישהי אחת מתוך אלף תגובות שלא תאהב ושיהיה לה כואב, בשביל לכנות את זה כישלון".

אבל תמיד יהיה מישהו שלא יאהב את מה שיצרת.

"כן, אני יודעת, זה דפוק. זה משהו שאני חייבת להתבגר בו. זה לא דבר טוב אבל אם אני גורמת למישהו כאב או אפילו אי נוחות זה גומר אותי. נשמע ילדותי נכון?"

מוסרי, 26, פרצה לתודעה של כולנו עם סיפורים מצוינים שפורסמו בעמוד הפייסבוק שלה וזכו לתהודה רבה. מאז היא כבר הספיקה להוציא לאור שני ספרים, לתחזק טור שבועי במעריב, לשדר ברדיו, להשתחל לרשימת "40 הצעירים המבטיחים בישראל" של מגזין פורבס ולהפוך לאחת מאושיות הרשת הגדולות שהיו פה, עם כ-75,000 עוקבים.

צריכה להתבגר. מרסל מוסרי ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

צריכה להתבגר. מרסל מוסרי ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של מוסרי לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם עדי ברקן במקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

את נמצאת כאן היום על תקן של אשה פורצת דרך. מה את חושבת על זה?

"אני יודעת שהבאתי משהו חדשני. שצמחתי דרך הרשת וניתבתי את זה לדברים כלכליים ולכתיבה לטלוויזיה, לרדיו, ולעיתונות. אבל פורצת דרך? אני מרגישה כמו איזה מרטין לותר קינג. זה מטורף. כל פעם שאומרים לי את זה אני מופתעת מחדש. זה מחמיא לי מאוד מאוד".

ההומור הציל אותי

היא נולדה וגדלה בחולון, שלישית מתוך 4 בנות. לסיפור הקצר המצליח שפרסמה בפייסבוק והיווה את הפתיח לקריירת הכתיבה שלה קוראים "קופסת קובות". זה קרה לפני 3 שנים. הקובות כבר נגמרו אבל תדמית המזרחית-מחמד עדיין שם.

"יאללה, חלאס כבר עם זה", היא אומרת, אני לא מחזיקה את הדגל המזרחי. התחלתי מסיפורי שכונות והשתדרגתי. דמעות של יין, הספר השני שלי, עוסק הרבה ביותר תשוקה, ברווקות ובאהבה. במקביל אני כותבת סדרה ששונה משניהם לגמרי".

זה מעליב אותך?

"תראי, קוראים לי מרסל על שם סבתא שלי. זה הצמיד של סבתא שלי (חושפת צמיד זהב על היד). אני באה מטוניס. גם מי שלא רוצה רואה את האגן הלבנטיני שלי. אני לא מחביאה כלום אבל לא, אני לא אגיד אכלו לי, שתו לי, השפריצו עלי די.די.טי, זה לא אני. זאת גזענות לשמה לקרוא לי מזרחית מחמד. בחיים אני לא אקרא למישהו אשכנזי מחמד. מישהו כתב לי "מעריב הביאו אותך כדי לנסות להתקרב להארץ, כדי כאילו להפגין סולידריות עם הצד המזרחי" ושתביני שאני כבר שנה וחצי במעריב, סוגרת כל סוף שבוע טור כפול אחרי שקידמו אותי שמה. אני כותבת שם על הכל חוץ מפוליטיקה".

בתור ילדה מי היוותה מודל לחיקוי עבורך?

"לא הייתה אף אחת שרציתי באמת להיות כמוה. הייתה אחת שהסתכלתי עליה תמיד חצי ברחמים וחצי באהדה וזו אדית פיאף. כי היא גדלה בבית זונות, כי אמא שלה נפטרה בגיל מאוד מוקדם..."

מאיזה גיל את מכירה את הסיפור של אדית פיאף?

"מגיל אפס הייתי אוהבת דברים ישנים. גשר הירקון, יהורם גאון... אהבתי את הדברים האלה ואני אוהבת אותם עד היום. תשאלי אותי היום על ההיסטוריה של כוורת או של הדודאים, אני אדע הכל. זה מגוחך. לאידית פיאף היה סיפור חיים קשה אבל פתאום היא פרצה, אבל גם עם הפריצה, נשאר בה מין שמץ של הרס עצמי. היא תמיד הייתה שוס בשבילי".

עודף המשקל, כך היא מספרת, ליווה אותה מאז שהייתה ילדה קטנה. "אני לא יכולה להגיד שהשמנתי מהצבא. תמיד הייתי ילדה שמנה אבל ילדה מצחיקה. ההומור הציל אותי. לא הייתה לי אהבת נעורים בגלל זה ולא הלכתי עם חברות לקנות בגדים ולא יצאתי למועדונים בגלל זה אבל כן הייתי המצחיקה של הכיתה, זאת שיש לה מלא חברים. התמודדתי עם זה בגבורה. הייתי ראש מועצת תלמידים, הפקתי טקסים, ואחר כך בצבא הייתי זו שאחראית על הכל, פייטרית כזאת".

אם היית יכולה לחזור אחורה לילדות, ולומר משהו, משהו קטן לילדה שהיית אז, מה היית אומרת לה היום?

"הייתי מעודדת אותה לעתיד. הייתי אומרת לה: "זה בסדר שאת בוכה עכשיו, כי מחכות לך עוד הרבה הפתעות". כשהייתי ילדה, אף אחד לא ניחם, אף אחד לא שם עלי יד וידע שרע לי, אף אחד לא חיבק. אם הייתי רואה אותה עכשיו, קודם כל הייתי לוקחת אותה לבורגר ראנץ' וקונה לה את הכל... קונה לה סניף על שם מרסל מוסרי בחולון. והייתי אומרת לה: "תבכי תבכי. ההפתעות בדרך".

היום את שלמה עם עצמה באמת?

"לא, מה פתאום? אני יודעת שאני נוגדת פה את כל הערכים של הפמיניסטיות... אני חושבת שאשה צריכה להתגאות בעצמה. היא צריכה לשחק עם הקלפים שאלוהים נתן לה. אלה הקלפים שיש לי ואיתם אני אשחק ואני אשחק הכי טוב. אני אקרע את כולם. איך אמא שלי הייתה אומרת לי? "תמיד כנסי ברגל ימין, את הכי למעלה, את הכי טובה". אין קשר למציאות, כן? הייתי לובשת אקסטרה לארג' בכיתה ד' בטוחה שאני הכי כוסית בכיתה..."

אבל באמת חשבת שאת הכי כוסית בכיתה?

"ידעתי שלא. זה לא שלא הייתה מודעות עצמית. ידעתי מי אני ועדיין אמא שלי שדרה לי את המסר הזה כל הזמן כי כאב לה עליי. אבל אשה לא יכולה להיות שלמה עם עצמה לחלוטין. כי ברגע שהיא שלמה עם עצמה, היא תהיה עיוורת. לא תהיה לה מודעות עצמית. זה ימחק אוטומטית את המודעות העצמית שלה. צריך שתמיד יהיה לה את החשש הזה, שתמיד תשאף, שיהיה לה לאן להשתפר".

וגברים?

"גברים הם... מעיקים. אני לא יודעת למה להביא אותם חוץ מלרביה (צוחקת). נו, כן, אותו דבר לגבי כולם. אהבה עצמית זה מושלם, ולקבל את עצמך זה מדהים. אבל תמיד תשאיר את הספק הזה שאתה יכול טוב יותר, כי אחרת החיים יהפכו מרים ולא יהיה הרבה טעם לכלום. חייבים להמשיך לשאוף".

חייבים להמשיך לשאוף. מרסל מוסרי והשחקנית ליא קניג ביום הצילומים ללוח השנה

חייבים להמשיך לשאוף. מרסל מוסרי והשחקנית ליא קניג ביום הצילומים ללוח השנה

מה ההישג שאת הכי גאה בו?

"את רצינית איתי? הצטלמתי עכשי עם ליא קניג. היא מושלמת. כולי קנאה. היא כל כך מלכותית".

"אני פמיניסטית נשית ועדינה"

מוסרי מתגוררת כיום ביפו ומאוהבת לחלוטין בעיר. "המקום הזה נותן לי שקט. כשאני רוצה לקבל השראה, אני שמה מנגינה של עוד באזניות ומסתובבת בסמטאות של יפו... איזה ילדה עולב אני, אה?"

תני לי חמש מילים שהיית בוחרת לתאר את עצמך.

"בודדה, סקסית, תשוקתית, חסרת אחריות בצורה מזעזעת וזוכרת הכל".

יפה.

"כן. כתבתי בבית".

את רואה בעצמך אישה פמניסטית לפי ההגדרה שלך?

"לא יודעת אבל אני כן מעודדת נשים להצליח. אני מאוד אני רוצה שנשים יצליחו. אני רוצה שהעולם הזה ינוהל על ידי נשים, כי הוא יהיה הרבה יותר טוב אבל סליחה, אני עדיין רוצה שישלמו עלי בבית קפה ובמסעדה. זאת הוצאה".

זה סותר את הפמיניזם?

"כן, כי פמיניזם כהגדרה, זה הכל חצי חצי. אני בעניין של פמיניזם שלא לוקח ממני את הנשיות. אני פמיניסטית נשית, ככה תגדירי את זה. פמיניסטית נשית ועדינה שמחפשת גבר".

שישלמו עליי בבית קפה. מרסל מוסרי ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

שישלמו עליי בבית קפה. מרסל מוסרי ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

נשים היום יוצאות בפוסט פומבי בפייסבוק וכותבות על הטרדות מיניות. מה את חושבת על זה?

"אני לא חושבת שיש אשה שתרצה לפרק לגבר את הבית סתם ככה, שתרצה לשרוף לגבר את הקריירה סתם ככה אבל אני חושבת שאת צריכה להיות מאוד מאוד זהירה ולחשוב טוב לפני שאת עושה משהו. אם גבר קרא לך כוסית, לדעתי זו לא הטרדה מינית. לא משנה מה יגידו. זו מחמאה. אנחנו סתם מנפחות המון דברים בשם השיימינג, בשם תרבות הרשת שצוברת תאוצה. נגיד, מה שרחלי רוטנר עשתה לינון מגל לא ראיתי בזה טעם ולא ריח. היא הייתה צריכה לשים לו סטירה ליד כולם או להשתיק אותו ליד כולם או לדבר איתו או לכתוב לו אחר כך. מה שהיא עשתה מיותר בעיניי. ברגע שגבר נוגע בך בקצה האצבע, מגיע לו את השיימינג הכי גדול בעולם. ואם מישהי צריכה, אני גם אעשה לזה שיתוף".

והטרדה מינית מילולית איננה הטרדה? היא לא יכולה להתקיים?

"תלוי מה".

את יודעת, בסוף השתלשלות האירועים ינון מגל התפטר.

"הוא התפטר כי אולי היו עוד דברים. אולי יש עוד בנות שהוא פחד שיגיעו ויתלוננו. ואם כן, מצידי, שיסקלו אותו באבנים באמצע כיכר רבין. זה מה שמגיע לעברייני מין אבל אם גבר לחש לך משפט טיזרי באמצע מסיבה, יכלת לסתום לו את הפה באותו רגע, ואם לא אותו רגע כי השתתקת, יכלת להגיע אליו אחר כך. בעיניי כל השיימינג שהיא עשתה היה קיצוני מדי למקרה".

את נתקלת בתופעה של אלימות מינית?

"אני זוכרת שיום אחד הייתי בת 14 ואז היה את הצ'ט של נענע או של וואלה, כל הצ'טים המגניבים. הכינוי שלי שם היה "מלאה ויפה", ככה קראתי לעצמי. איזה מישהו התחיל לדבר איתי, אמר לי שהוא בן גילי. ואז לא הייתה מודעות לסכנות ברשת אז ההורים שלי לא היה להם אכפת להם כל כך שאני בצ'אטים. נפגשנו למטה והוא היה בן 21- 22. והוא פשוט חשף את עצמו אל מולי, הוציא ת'זין, לקח את היד ואמר לי: "תגעי". ברחתי הביתה. עד היום זה מלווה אותי. נגיד, גבר כזה מגיע לו גזר דין מוות. אין משהו אחר. אני נשמעת דיקטטורית. אבל אני חושבת שאין אשה שלא עברה את זה. נגיד נשים שאומרות שישבו באוטובוס וגבר פתאום נוגע בהן, אפילו קצת והן מצלמות אותו עושות בשכל. זה גבר שכן מגיע לו שיימינג. הוא נגע. והשיימינג הזה זה כן יעזור לנשים בפעם הבאה לקום ולהגיד באמצע האוטובוס: "עוף ממני. אל תגע בי". כי הן יודעות שיש להן גב ענק של קוראות וירטואליות, נשים שיחזקו אותן. העלאת מודעות זה חשוב אבל שוב, זה כל מקרה לגופו".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי