כמעט כל התייחסות כתובה למסעדנית ננה שרייר, כוללת בתוכה את צמד המילים 'אושיית לילה'. האישה שהקימה את אחד המעוזים המרכזיים של חיי הלילה בתל אביב בשני העשורים האחרונים- מסעדת ננוצ'קה- לא ממש לא מוצאת את עצמה בהגדרה הזו אבל נו, שיהיה. "את יודעת, אני כבר מזמן עכבר יום אבל זאת סוג של כותרת וכשצריך להגדיר אותך תחת איזה טייטל לוקחים את זה. פעם באמת הייתי מן מלכת לילה כזאת".

לראיונות נוספים עם הנשים שמופיעות בלוח השנה האלטרנטיבי:

אבל פעם היה פעם. בשנתיים וחצי האחרונה הפכה שרייר לטבעונית ומקדמת את מה שהיא מכנה "מהפכה של חמלה" ברשתות החברתיות. " לאדם יש את היכולת למנוע צער נוראי מיצורים שיש להם את אותה זכות קיום כמוני וכמוך בעולם הזה. במקביל, מדובר בצעד שכל כך מיטיב עם הבריאות שלך, ועם הכח המנטלי שלך, ועם היכולת שלך להסתכל על עצמך בתור בן אדם מתבונן, ביקורתי, כזה שלוקח אחריות על דברים שבאים אל פיו ואל גופו. זה דבר גדול בעיני".

גם המסעדה עצמה עברה רעידת אדמה קטנה כשטובענה לחלוטין לפני כשנתיים. "פעם הבאתי את הגרוזינים למיינסטרים, היום אני עושה את אותו הדבר עם הטבעונות", היא אומרת, "אני מקווה שאני מצליחה לייצר לה תדמית חושנית, בריאה, ושאנשים יבינו שבאמת הם רוצים לעשות את הצעד הזה לשם. בשורה התחתונה המהפכה הכי משמעותית שבן אדם יכול לעשות קורית דרך הפה".

עכבר יום. ננה שרייר ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

הריאיון הזה מתקיים בעקבות בחירתה של שרייר לאחת מתוך שורה של נשים פורצות דרך שיופיעו בלוח השנה האלטרנטיבי של און לייף בשיתוף עם הצלם עדי ברקן במקום נערות השער השדופות והמפתות שהתרגלנו לראות בלוחות השנה, ומתוך האמונה שאין מודל יופי אחד ושנשים ראויות להיות בקדמת הבמה בגלל מה שיש להן להגיד ולא רק בגלל איך שהן נראות, בחרנו לצלם נשים מובילות בתחומן עם רקורד של עשייה.

את נמצאת כאן היום על תקן של אשה פורצת דרך, מה את חושבת על זה?

"אני שמחה. אני חושבת שבאתי ממקום באופן יחסי הקל עליי להיות במקום הזה. בחברה שבה גדלתי ומהילדות שלי למדתי אף פעם לא לדבוק בתבניות, תמיד להעלות סימני שאלה ולדעת שיש נתיבים צדדיים שלפעמים, הם הרבה יותר נכונים. אנשים, פעמים רבות מדי, מיישרים קו עם הדרך הראשית ושוכחים לעצור ולשאול האם זה המסלול שהם בוחרים או שפשוט זה המסלול הכי נוח, זה שאמרו להם ללכת בו".

ילדה תמהונית ועצובה

כל חייה הבוגרים אמרו לה שהיא דומה לז'אן דארק אבל הרבה לפני שהגיעה הדימיון ללוחמת הצרפתייה, הייתה ילדות והיא הייתה הרבה פחות זוהרת. שרייר, בת 48, נולדה בגרוזיה וכשהייתה בת שלוש עלתה עם משפחתה ארצה, הישר לקריית חיים" הייתי ילדה תמהונית וגם עצובה קצת. בואי נגיד שלא ממש השתלבתי בחברה הישראלית".

למה בעצם?

"גם כי באתי ממשפחה גרוזינית מאוד מסורתית והם מאוד הגבילו את צעדי וגם כי נהגתי להתבונן ולהתבודד. התבוננתי מהצד יותר על החברה, וגם הבנתי שלהיות סוג של תמהוני או אאוטסיידר מעניק לך חופש מאוד גדול לפעול לפי צו לבך".

כשהיית ילדה מי הייתה מודל לחיקוי עבורך?

"הלן קלר. היא הייתה מלאה בשמחת חיים שזה מקסים בעיני. כל כולה הייתה מלאה סקרנות ורצון ללמוד. בהתחשב בזה שהיא הייתה גם חרשת, גם אילמת וגם עיוורת, ההצלחה שלה ללמוד היא הישג אדיר. היא תמיד היתה הזרקור שאליו הסתכלתי ואמרתי: "אין מצב שאני אשבר, או אין מצב שאני לא אשתפר ואשתדל יותר, או אין מצב שגם אני לא אהיה שמחה למרות כל המכשולים שמזמנים לנו החיים".

אם היית יכולה לחזור היום לשתי דקות לילדה ההיא, לומר לה איזה משפט, שניים, מה היית אומרת לה?

"אני חושבת שהייתי מחבקת אותה ממש ממש ממש חזק הרבה זמן, והייתי אומרת לה שהיא ממש בסדר".

דומה לז'אן דארק. ננה שרייר ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

מי שהצליח איכשהו לפספס את שרייר בננוצ'קה, קיבל אותה בעונה השנייה של הריאליטי “מחוברות", שם הייתה ללא ספק הדמות הבולטת של העונה. קהל הצופים ליווה אותה בחיפוש אחר אמה הביולוגית (לאחר שגילתה שהיא מאומצת) ובניסיונותיה להיכנס להריון שני.

הניסיון להיכנס להיריון צלח לבסוף אבל לא עם, גולן גורפינקל, בן הזוג לשעבר ואביה של הבת הבכורה אלא דווקא עם בעלה הראשון של שרייר, לו הייתה נשואה בצעירותה לזמן קצר.

היום היא מגדלת את הבנות עדן (15.5) ואמלי (4.5) בתל אביב.

איזו אמא את?

"לצערי גדלתי ללא אם. כל חיי אני כמהה לאמא כי גדלתי בלי. אז אני מניחה שזה מקיש על האמהות שלי. אני אמא קשובה, ואני אמא מדברת, ואני אמא שנותנת להם לבטא את עצמם מאוד מאוד, ולתת להם להביע את הרגשות שלהם, ולדעת להגיד אותם. אני יכולה להיות אמא יותר טובה, כמובן".

במה?

"בלהזין אותן יותר באוכל ביתי למשל, אנחנו אוכלים הרבה במסעדות... בקצת להיות יותר בבית, אולי".

משדרת עוצמה

11 נשים פורצות דרך ראיינתי עבור פרויקט לוח השנה של און לייף. 10 מתוכן שאלתי האם הן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. רק אחת ענתה לי בבירור ובלי להתנצל - כן, בטח, ברור". ננה שייר, כמובן.

"כן, אני פמיניסטית, בהחלט. קודם כל עצם זה שאני לעולם שמה את עצמי במקום אחד מול גברים. על אף שאני מודעת שיש הבדלים עדיין וזה לא שאני זחוחה או שאננה לגביהם. אפילו עצם זה שאני מודעת לכך שזה כבר באוטומציה שלי להיות סוג של אשה כנועה לגבר, מן בילד אפ כזה של שנים שמאוד קשה לשחרר אותו".

פמיניסטית? בהחלט. ננה שרייר ביום הצילומים ללוח השנה. צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי

אחד המאבקים העכשווים הכי גדולים של הפמיניזם הוא כנגד אלימות מינית. לאחרונה נשים רבות יוצאות בפוסט פומבי בפייסבוק וחושפות הטרדה או תקיפה מינית שחוו. מה את חושבת על זה?

"אני חושבת שזה טוב מאוד. ככל שהן מפרסמות יותר ככה מתבהרת לאנשים ההבנה כמה זה לא נכון. פעם זה היה "יאללה, מה את עושה עניין?". החשיפה ברשת נותנת לזה מקום ומפילה אסימונים שזה לא בסדר ובאמת כל כך הרבה שנים נשים הוטרדו. אני חושבת שגם גברים מוטרדים, פשוט עדיין לא מדברים על זה כל כך. זה נותן אמות מידה מוסריות אחרות לחברה. כלומר, אתה שואל את עצמך כמה פעמים, אתה מבקש את רשותו של האחר בהרבה דרכים ואתה ממש מסתכל טוב בעיניים שלו לראות שאכן הוא זורם אתך".

את יודעת, יש את הטענה לפיה אין אשה שלא חוותה בטח הטרדה מינית. את מכירה את הנושא מעולם  המסעדנות ועולם העסקים?

"כן, כשהייתי יותר צעירה זה היה קורה לי יותר. אבל אני חושבת שהיום מהמקום שלי, אני משדרת כל כך הרבה עוצמה, שכאילו אף אחד לא מעיז, לא כלפי וגם לא כלפי העובדות. אבל כן, אני מכירה את המקום הזה מצעירותי, כמובן".

ואיך התמודדת? אז אז לא היו פוסטים בפייסבוק.

"כמו שנשים מתמודדות: את עושה לעצמך פיצול כמובן".

חוץ מפמיניסטית, היא מגדירה את עצמה טבעונית, שמאלנית רדיקאלית, קיצונית, רומנטיקנית חסרת תקנה ומשוררת פנימית וטוענת שאין דבר כזה אדם שלחלוטין שלם עם עצמו: "אני לא חושבת שאדם בתור אדם יכול להיות שלם עם עצמו. כלומר, זה נוגד את כל המהות שלנו של חיפוש, רצון לשפר, להשתדל, לעשות טוב יותר למישהו אחר. אנחנו תמיד בדרך לשם".

מה ההישג שאת הכי גאה בו?

"פיתוח סוג של מחשבה עצמאית. אני חושבת שזה מה שמוביל אותי לעשות את הדברים שאני עושה. אני מצליחה לשמור על איזו זהות אותנטית פנימית כזאת ולהלחם עליה".

ומה זה כשלון מבחינתך ואיך את מתמודדת עם זה?

"גם לכשלון צריך לפנות מקום. כשזה מגיע אני מתוסכלת אבל אני מנסה להזכיר לעצמי להרפות ולנסות בדרך אחרת. כשלון זה המקום הזה שאתה יכול לנוח מהישגיות יתר, לקבל שיעור בצניעות, לזכור שאנחנו אנושיים ושאנחנו לעולם נכשל. החיים הם כשלון אחד גדול".

צילום: עדי ברקן ורפאל מזרחי 

איפור: שירן שפלר

שיער: אריק בניסטי

סטיילינג: מיכה טרנובסקי

הלבשה: הוניגמן, בוטיק דה מרקט

תכשיטים: מילר

נעליים: NINE WEST

 כל התמונות בפרויקט ללא פוטושופ או הצרת היקפים בהתאם לחוק הפוטושופ הישראלי