הקריירה שלי היא ממש לא סיפור סינדרלה.

כשהייתי קטנה ממש רציתי להיות מורה ואחרי זה רציתי להיות שחקנית. ברגע שהתקבלתי לגלי צה"ל והוחלט שאני אהיה כתבת, פשוט הלכתי על זה. ככול שהעמקתי יותר במקצוע הזה ככה יותר נהניתי ממנו – וגם סבלתי ממנו – אבל הוא מספיק עניין אותי כדי להישאר בו. אני חושבת שרק בשנים האחרונות הפנמתי סופית שעיתונות כנראה באמת תהיה המקצוע שלי, רוב חיי.

אם אני צריכה לחשוב איפה הייתי הכי הרבה זמן במצטבר, זה בערוץ 10.

הייתי שם כמעט חמש שנים ועכשיו עוד שנתיים. מבחינה טלוויזיונית זה המקום היותר טוב לעבוד בו. אני לא יכולה לומר שסגרתי איתם לנצח, אבל אם אני מסתכלת על המקומות שבהם עבדתי, זה המקום היותר חופשי, בגלל שהוא קטן יותר ובגלל בחירה של המנהלים. הוא תמיד היה יותר חופשי ממקומות אחרים גם בתקופות פחות טובות.

לינוי בר גפן

רק בשנים האחרונות הפנמתי סופית שעיתונות כנראה באמת תהיה המקצוע שלי

החירות היא כמעט הנכס היחידי שיש לך כעיתונאי.

בתחומים מסוימים היא הולכת ונגמרת למרות שאני מרגישה שדווקא במה שאני עושה היום, החירות הולכת וגדלה. מאז המחאה של 2011, יש לגיטימציה גוברת והולכת להתעסק בעוולות ביורוקרטיות, עוולות צרכניות, הדברים שמשפיעים על האזרח הקטן, ולא רק בתמונה המדינית-בטחונית. יש היום הרבה יותר לגיטימציה שמגיעה מלמטה, לא רק מלמעלה, להתעסק בנושאים האלה ולדרוש תשובות 

הציבור במובן הזה נתן לעיתונאים הרבה יותר חירות ממה שהוא נתן להם בעבר והמערכות הלכו בעקבות זה. עם כל היחסים של הון-שלטון-עיתון, עדיין זה תחום שאני מרגישה שאפשר להשפיע בו יותר מאשר במה שקשור בפוליטיקה המפלגתית, שם אתה לא יכול להשפיע בכלל. יש פה מדיניות שלמה שקשה לשנות אותה מן היסוד. את לא הולכת עכשיו להצליח לשנות תעשייה של מיליארדים ביום. זה לוקח זמן, זה עבודה. השמחות הקטנות מספקות אבל במידה. אני לא חושבת שאני צינית אבל אני בטח לא מאמינה במהפכות. אני מאמינה בתהליכים.

מבחינה בירוקרטית המצב נהיה יותר גרוע.

אני חושבת שהעובדה שהפרטנו הרבה מאוד שירותים עבדה לרעתנו. קחי דבר שהוא לכאורה פעוט – אם את אם חד-הורית או זכאית מאיזשהו סיבה להנחה במעון לילד, ואת מנסה לפדות את ההנחה הזו, לקבל את מה שמגיע לך, את קודם כל תתקשרי למענה של נציגה מחברת כוח אדם שמונח לפניה דף שבו יש תשובות לשתיים וחצי שאלות. ייקח לך הרבה זמן עד שתגיעי לפקיד בכיר יותר שיודע לתת לך תשובות רלוונטיות וייקח לך הרבה מאוד זמן עד שתקבלי את מה שמגיע לך. הסיכוי שלך לקבל את ההנחה שמגיעה לך קיים רק אם את מאוד מאוד מתמידה בדרישה לקבל את ההנחה הזו. זה לא היה עד כדי כך גרוע בעבר. היום זה אסון. זו מכה. וזו סתם דוגמא אחת, כי זו בעיה שקיבלנו עליה הרבה מאוד פניות. לי הייתה עוד פחות סבלנות ועקשנות מכדי להאמין שעוד אשכרה אראה את הכסף.

לינוי בר גפן. קרדיט: בני גמזו לטובה

לינוי בר גפן וקרן מור וועידת"נשים וכסף" של און לייף. צילום: בני גמזו לטובה

מאז שבן הזוג שלי עבר אירוע מוחי ונזקק לתהליך שיקום ארוך, אני הרבה יותר מבינה ואמפתית לדברים שככתבת צעירה בתחילת שנות העשרים שלי לא הבנתי.

אני הרבה יותר מבינה את האנשים שאיתם אני מדברת, הרבה יותר מזדהה. אני יודעת מה הם מרגישים. אני לא יודעת אם מקל או מקשה על העבודה, זה פשוט סוג אחר של חוויה.

אני חושבת שזה שאני מצליחה כיום לטפל בבן זוגי ולגדל את הבן שלי, כמובן עם הרבה עזרה אבל עדיין עם קושי לא מבוטל, זה האתגר הכי גדול שאני צריכה לעמוד בו ואין לו סוף. אבל זה האתגר שאני הכי גאה ביכולת עמידה בו ואני גם לומדת ממנו הכי הרבה.

להיות אישה בתקשורת זה לא פיקניק.

אני היום חווה את זה כאימא בעולם העיתונות. בין לילה כמעט נוצר פער אדיר. הגבר אולי יתבאס שהוא לא חוזר הביתה בשעה סבירה, הוא יתבאס שהוא לא רואה את הילדים שלו ונמצא שם רק להשכבה, אבל הוא ישלם על זה מחיר קטן יותר. אף אחד לא יבוא אליו בטענה שהוא היה בחוץ ופרנס את הבית שלו. אף אחד לא ישאל אותו בראיונות איך הוא משלב את הבית והעבודה, שזהו שאלה שצריך וחובה היום לשאול גברים בעמדות בכירות, בדיוק כמו ששואלים נשים. אני לא חושבת שצריך להכחיד את השאלה הזו מראיונות, אלא צריך לשאול אותה גברים. בעבר חשבתי שזה לא לעניין לשאול נשים איך הן משלבות ולתת להן יחס שונה מגברים. אני באמת לא חושבת שצריך לתת להן יחס שונה מגברים – אני חושבת שצריך להחיל על גברים את היחס לנשים. כלומר, לעקם את האף אם האיש הזה בוחר להיות הורה נעדר. לא, זה לא חמוד אם הוא לא יודע איך קוראים למורה של הילדים שלו, זה לא משעשע אם הוא מעולם לא החליף חיתול. עצם העובדה שגבר מרשה לעצמו להתבדח על זה בראיון וזה עובר חלק היא מטורפת בעיני. אתה לא יודע להלביש את הילד שלך? אתה לא יודע לחתל אותו? אתה לא יודע מי החבר הכי טוב שלו? אתה לא יודע מה הוא לומד? אתה לא יודע אם הוא מדוכא עכשיו או שמח? אז סליחה, למה אני אמורה לחשוב שזה חמוד? שאתה איזה מן ילד מבוגר חסר אחריות ושובב ושרמנטי? לא, זה דוחה. לא רק כי זרקת את האחריות על בת הזוג שלך, אלא כי אתה פשוט גורם נזק. אני היום הרבה יותר מעריכה גברים שהם אנשי משפחה ממה שהערכתי לפני שנהייתי הורה בעצמי. אני היום מעריכה את זה אגב לא פחות מאשר הישג מקצועי, אולי אפילו יותר – כי זה הרבה יותר קשה, כי אני עושה עבודה של גברים ואני עושה עבודה של נשים, והעבודה של אימא יותר קשה מעבודה של מנכ"ל.

לינוי בר גפן

העבודה של אימא יותר קשה מעבודה של מנכ"ל

היום כבר שום דבר לא נראה לי כמו קטסטרופה שאין ממנה תקנה.

בעבר, כשפחות ידעתי להפריד את הדברים ממני - זאת אומרת, הצלחה בעבודה היתה הצלחה שלי ולא פשוט הצלחה בעבודה – אז הייתי מתייחסת לדברים הרבה יותר קשה. היום אני יודעת למקם את הדברים במסגרת המתאימה להם. אני יודעת לעשות את ההפרדה בין העבודה לחיים האישיים שלי. כשאני נמצאת עם הילד שלי בגינה אני לא חושבת על האזרח הקטן, אני חושבת על הבן שלי. ומצד שני כשאני מראיינת מישהו אני לא חושבת על הבן שלי.

בעבר היתה לי תחושה שיום אחד אני אבעט מהתקשורת ואז, אלוהים אדירים, מה אני אעשה? כי נשים לא מזדקנות בדרך כלל בכלי תקשורת, הן מוצאות את עצמן בחוץ הרבה קודם – ומה יקרה אז? ודווקא ככול שאני מתקרבת למועד ספירת הקמטים זה פחות מפחיד אותי, כי ראיתי אנשים מבוגרים מתחילים מאפס. גם ההתבוננות בבן הזוג שלי ובמשוקמים אחרים לומדים מחדש את הדברים הכי בסיסיים ומתחילים מאפס אחרי שהם כבר יצרו לעצמם חיים , זה הרבה יותר גרם לי להפנים את זה שיש מחר, שאתה יכול להתחיל מהתחלה. זה אפשרי, ושאין כזה דבר שאתה לא יכול ללמוד משהו מחדש. אני לא חושבת שזה קל, זה אתגר אדיר, אבל ראיתי את זה, אני חווה את זה בבית שלי כל יום, אז ממה בדיוק אני אמורה לפחד? אני אדם בריא, אני תמיד יכולה להתחיל מההתחלה.