באו נסגור את זה אחת ולתמיד: חברת הכנסת מרב מיכאלי מדברת בלשון נקבה גם כשהיא מדברת ברבים, בגלל שנשים הן רוב באוכלוסייה. ולמרות שזה מנוגד לחוקי השפה, אין לה כוונה להפסיק עם זה. בעיניה, אגב, "הדיבור ברבות הוא הצלחה", אולי בגלל שפעם היא היתה מקבלת תגובות איומות על כך ("אני לא יודעת איך שרדתי אותן") ואילו היום נראה שכולם – סליחה, כולן - כבר התרגלו.

ח"כ מיכאלי תמיד הייתה פמיניסטית, "כי מההתחלה את מבינה שאת צריכה להילחם", היא מסבירה. "התחושה שלי היא שהם התחילו. בכיתה ח' מחלקים את הכיתה למלאכה בנות ומלאכה בנים, ואחר-כך את הבנות לכלכלת בית ואת הבנים לאלקטרוניקה, ואני סירבתי לזה. הפסקתי להכין שיעורים, היו לי דעות", היא ממשיכה, "ומורות ומורים לא בהכרח אוהבים שיש לך דעות. זה בא הרבה מספרים: את קוראת 'נשים קטנות' שזה ספר שנועד לאלף אותך אבל גם נותן לך את האופציה של ג'ו. או שאת קוראת את 'האסופית', אז שוב זה ספר של אילוף אבל הוא גם לא רק. או כמובן, האחת והיחידה, בילבי. יש שם אופציה: למה ללכת לבית ספר? למה שלא תעשי מה שאת רוצה?".

מרב מיכאלי. צילום: רון קדמי

"הפסקתי להכין שיעורים, היו לי דעות". צילום: רון קדמי

העמידה על שלה המשיכה גם לבית: בגיל 14 סירבה לסדר את החדר. "אבא שלי, שלא היה רגיל לשמוע 'לא' בבית, נפלה לו הלסת. הוא אמר לאימא שלי, 'תטפלי בזה'. אימא שלי ניסתה לטפל בזה ואז היא ראתה שזה לא הולך. היא אמרה לו, 'תעזוב אותה, זה יעבור', אבל הוא לא התכוון לעזוב אותי ושזה יעבור וכך נכנסנו למלחמת עולם". המלחמה לא היתה קלה ובטח שלא קצרה. למרות הפעילות בצופים, השירות הצבאי בגל"צ והקריירה התקשורתית המצליחה, מיכאלי טוענת שאבא שלה היה מאוכזב ממנה המון שנים. "היום כשאני חברת כנסת, לראשונה אני מביאה לו כבוד ונחת ועכשיו אנחנו ביחסים נהדרים".

פוליטית עוד לפני הפוליטיקה

ח"כ מיכאלי עבדה שנים כדי להוציא את הפמיניזם ממחוזות הגינוי וההזיה לתוך הזרם המרכזי, ואולי בעצם הנוכחות שלה על קו התפר הזה מייצג את הקריירה שלה כולה. את דרכה בתקשורת היא החלה בגל"צ והמשיכה בפריים-טיים של הערוץ הראשון ואחר-כך של שידורי קשת. ולאורך מרבית הקריירה שלה, תחת אור הזרקורים, היא הייתה פמיניסטית בגלוי, דעתנית ללא פשרות ופוליטית באופן מובהק. למעשה, היא אחת הדמויות הפוליטיות הבולטות בישראל – ואת התואר הזה אפשר היה לתת לה עוד לפני שהושבעה כח"כית.

"משנת 95', במקביל לעבודה שלי בתקשורת, הייתה לי קריירה פוליטית שהיא לא מפלגתית. עבדתי קודם כל עם מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, עם המקלטים לנשים מוכות, כל ארגון פחות או יותר של ענייני נשים. עבדתי עם ארגוני שלום, ארגוני זכויות עובדות ועובדים, עשיתי דברים סופר אפקטיביים מבחינת שינוי חברתי ופוליטי בעולם".

"אף פעם לא התבלבלתי לחשוב שאם אני לא בטלוויזיה אז אני לא קיימת"

הפעילות הזו הייתה גם מה שעזר לה לעבור את התקופה הקשה שבה לא הצליחה לקבל עבודה בטלוויזיה. "בשנת 2000 סיימתי את התכנית שלי בערוץ 3, 'אחת על אחת', ואז עד 2003 לא הייתה לי תכנית קבועה וזו הייתה תקופה קשה ביותר. לא היו מוכנים לתת תכניות. רצו לתת לי רק תכניות נשים שאני לא הסכמתי לעשות". היא הייתה טאלנט שיוזם פורמטים, ואת זה לא איפשרו לה. "בפרספקטיבה אני יכולה להגיד שזה היה עונש – הייתי ארבע שנים בהתבטאויות פמיניסטיות וזה היה עונש על הדבר הזה, אבל אף פעם לא התבלבלתי לחשוב שאם אני לא בטלוויזיה אז אני לא קיימת", היא אומרת. במקביל, היא מסבירה, "הטלוויזיה הייתה כבר בתהליך של שינוי למעבר של פורמטים קנויים, והרבה פחות גמישות. לי הייתה זכות לעבוד בטלווזיה וברדיו בתקופה שכאמור טאלנטים נהנו מיכולת ביטוי רחבה. בשנת 2000 הציעו לי להגיש ברדיו את התכנית של שמונה בבוקר שאחר-כך הלכה לרפי רשף. בדיעבד אני לא מצטערת, אבל בזמן אמת אמרתי לעצמי 'איזו סתומה איזו סתומה איזו סתומה'. בגדול אין לי חרטות כי הדבר שאני הכי שמחה בו זה שמבחינתי בחיים הצלחתי לא לעשות דברים שלא רציתי לעשות".

לא ידעתי לאן הנכנסת

למרות הפעילות החברתית הענפה שלה, המעבר לפוליטיקה לא היה משהו שהיא חשבה עליו. לעמיר פרץ, שחוזר בימים אלה למפלגת העבודה, יש תפקיד מכריע בכך. "תמכתי בו מבחוץ שנים ארוכות", היא מספרת. "ב-2006, כשהוא רץ בפריימריז נגד פרס והייתי לי תכנית בוקר ב-103, תמכנו בו בטירוף, אני ומירון רפפורט העורך שלי. כשהוא היה שר ביטחון היתה לי הרבה ביקורת, אבל כשהוא הודח והייתה תקופה שהיה מקובל לעשות ממנו שק חבטות ומה שהיה עם המשקפת, הייתי היחידה שכתבה עליו, על הערך שלו ועל החשיבות שלו כמנהיג וכל זה היה בלי שהכרתי אותו באופן אישי. אבל אז הוא התקשר ונפגשנו ונהיה בינינו איזה סוג של דיבור ואז הוא אמר 'למה שלא תרוצי במפלגת העבודה?'".

"חזרתי מהשיחה הזו, סיפרתי את זה לליאור (שליין, בן זוגה – מ.מ) ולשתי חברותי הטובות ופחות או יותר שכחתי מזה. כחודש אחר כך ליאור אמר לי, 'אני חושב שאת צריכה ללכת על זה'. שאלתי אותו 'על מה?' אבל זה התיישב לי מאחורי הראש והתחיל להטריד אותי ואז ביבי הכריז בחירות ואיכשהו מתוך התהליך של ההתייעצות זה פשוט נהיה".

מרב מיכאלי. יחצ[

"זאת עבודה תובענית יותר מכל דבר אחר". צילום: יח"צ 

היא מספרת שלתפקידה כח"כית היא לא באה קלולסית, "באתי עם הרבה כלים וגם לא היתה לי בורות לגבי המערכת. גם היה נורא ברור לי מה אני רוצה לעשות, באתי עם רשימה של איזה 50-60 חוקים שאני רוצה והיכרות עם התקשורת, אבל אי אפשר להגיד שידעתי למה אני נכנסת. גם לא היתה לי אשליה שאני יודעת", היא אומרת. בינתיים היא הגישה את הצעת החוק לביטול מכונות המזל של מפעל הפיס, את הצעת החוק לביטול מאסר חייבים להוצאה לפועל ואת הצעת החוק שאוסרת על אמבולנסים שמפנים נפטרים למכור מוצרים ושירותים למשפחות.

כצפוי, המחיר של התפקיד הזה הוא גבוה. "זאת עבודה תובענית יותר מכל דבר אחר. ההיקפים של העבודה הם אינסופיים. כאילו אין אותי. לקרובות ולקרובים אליי אין אותי. לא רק שאין לי זמן, גם כשיש אותי זו לא אותה פניות שהייתה לי קודם. עבדתי הרבה וקשה בחיים, אבל זה לא דומה לכלום. הייתי מפורסמת מגיל נורא נורא צעיר, כך שתמיד הפרטיות שלי הייתה מאותגרת ברמה כזו או אחרת, אבל זה לא דומה, כי את כל הזמן בתפקיד".

גם ברמה המקצועית יש תסכולים לא מעטים. "מצד אחד את בעמדת חשובה יותר מאשר עיתונאית, ומצד שני, בגלל שאת מלכתחילה חשודה באינטרסים ואג'נדה, ההקשבה אליך היא לא נקיה ולכן פחות אפקטיבית. יש גם הרבה תסכולים על דברים שאת לא מצליחה לעשות או דברים שאת נאלצת לעשות. ויש גם דברים שהם מלכודות - כל החוקים הפופוליסטיים האלה שהימין מביא כל הזמן, ושהציבור לא בהכרח מבין למה הם בעייתיים, ואז את יוצאת עוכרת ישראל. נגיד עכשיו, ח"כ ענת ברקו הולכת להביא הצעת חוק לייצוג הולם ללוחמים בשירות המדינה. ייצוג הולם בא לתקן אפליה לכל האוכלוסיות המוחלשות ואם את הולכת ונותנת ייצוג הולם למגזר הכי חזק באוכלוסיה, אז את מקזזת את התיקון אפליה שאת רוצה לעשות לאנשים עם מוגבלויות וכו'. ולכי תסבירי את זה, כי מה זאת אומרת, אנחנו רוצים לתת ללוחמים שלנו".