העיסוק בדוגמנות נבע מהחלום להיות ליד אופנה. הבנתי שאפשר להתפרנס מזה ולהיות בסביבה של אופנה. החיבור מגיע משם ולא מחלום לדגמן. מאז ומתמיד אהבתי אופנה - יש אפילו ציור שלי מגיל 6 שבו ציירתי אשה לבושה ומאופרת עם לק על הציפורניים - והחלום שלי היה להיות מעצבת אופנה, אחרי שהבנתי שלא אהיה רקדנית. קריירת הדוגמנות שלי החלה בגיל מאוחר יחסית, 24. גרתי בפאריס שנתיים, ודגמנתי שם קצת. למעשה, הייתי עובדת משרד הביטחון, קניינית רכש של חיל האוויר, אז מצאתי את עצמי מול מחשב, בתפקיד שאני לא מכירה, שולחת מיילים ופקסים, ולא היה לי מושג מה אני עושה.

עוד באון לייף: 

בפעם הראשונה שבה ראיתי שלטי חוצות ענקיים שלי מדגמנת עבור דורין פרנקפורט, הייתי בשיעור נהיגה, וכמעט עשיתי תאונה. כשחזרתי מפאריס לארץ, שלחו אותי לפגוש את גולי כהן הצלם ואת המאפרת עדה לזורגן. שניהם פערו עיניים ואמרו יחד: דורין. הם יצרו את הקשר הראשוני, ויום יומיים לאחר מכן נסעתי לפגוש אותה. הגעתי אליה באיחור של שלושת רבעי שעה כי עליתי על האוטובוס הלא נכון. קיץ - ג'ינג'ית מיוזעת ואדומה, היא הסתכלה עלי ואמרה: 'אני שונאת את פאריס ואת הצרפתים'. הרגשתי שאין כימיה בינינו, אבל שמחתי על המפגש. בהמשך לפגישה הגיע חוזה באופן מפתיע וזו היתה העבודה הראשונה שלי בארץ. ארבע שנים שימשתי דוגמנית הבית של דורין פרנקפורט. ואז החלה שגרת עבודה רגילה של דוגמנות, תוך שהמהפך האמיתי היה מעבר לטלוויזיה ושם ממש נהניתי.

שירלי גליק בקמפיין של דורין פרנקפרוט

כשהייתי רואה את עצמי בתמונות סטילס כדוגמנית, הייתי מאוד ביקורתית כלפי עצמי. תמונות סטילס קשורות בכל כך הרבה פרמטרים, בהם סטייל, תאורה ופוזיציה. כדוגמנית, פחות הרגשתי באזור הנוחות שלי. תמיד היתה לי ביקורת על איך שיצאתי בתמונות. אבל בממד הטלוויזיוני יש משהו אחר: אם את אמיתית, זורמת ומדברת לעניין, זה עובד. זה לא משנה אם אני יפה יותר או פחות, יש משהו שעובר בטלוויזיה ולכן אני מרגישה בה נוח, כי בסטילס אין את האלמנט של דיבור ותקשורת.

החלום שלי היה להיות בפסטיבל קאן, ולכן כל הזמן ניסיתי לייצר פגישה עם גיא פינס כדי להגיע לשם, אבל בכל פעם זה לא יצא לפועל. כשבתוכנית של שגיא פינס החלו לשלוח כתבים לאחורי הקלעים של תצוגות, יצא להם לראיין אותי ואת איה קרמרמן לא מעט. תמיד צחקנו וזרמנו, והיינו מעניקות להם סינקים טובים לכתבות. אז זימנו אותנו לפגישה, וכך הגענו להיות כתבות בתוכנית. בסוף גם הגענו לפסטיבל קאן. כדי להגשים חלום, צריך להיות אקטיביים, עקביים ולעשות את מה שצריך.

עם איה קרמרמן ואלי פיניש בתוכנית של גיא פינס. "כדי להגשים חלום, צריך להיות אקטיביים"

ככתבת בתוכנית של גיא פינס קיבלתי לא פעם התייחסות לכך שאני עוסקת בתכנים רדודים. לכל המלעיזים היתה לי תשובה קבועה: "יש המצאה מצוינת שנקראת שלט, ואם לא מוצא חן בעיניכם אפשר להעביר ערוץ". מדינה מתוקנת ושפויה צריכה להתעסק גם בתחומים האלה. בשנים האחרונות זה נכנס לחיינו באופן יותר חד, עם פפראצי, פייסבוק וריאליטי, והכל עונה ליצר המציצנות שהוא חלק מחיינו. יש אנשים רבים שעוסקים בדברים משמעותיים והרי גורל, אבל גם הם יודעים מי זו שיר אלמליח. זה לא הופך אותם לרדודים וזה בסדר גמור.

תמיד עשיתי סטיילינג לחברות, ולפעמים גם בטלוויזיה כשלא היה תקציב לסטייליסטית - וזה נהפך ממש למקצוע. אחרי שבני תומר נולד, הפכתי את הסטיילינג לקריירה, והתחלתי ללמד ולהרצות בקורסים. המעבר לאחורי הקלעים היה לי די טבעי. גם כדוגמנית תמיד שאלו לדעתי על הבגד. לא הייתי קולב נטו. מאוד נהניתי מהעיסוק בסטיילינג, כי פניתי לנישה שאז היתה בתחילת דרכה. הקמתי מדור אופנה במגזין TheMarker, ועשיתי שם משהו שהיה אז חדשני וראשוני: הלבשתי אנשים רגילים ולא דוגמנים. משם גם פיתחתי את ההרצאות והסטיילינג האישי לאנשים אמתיים, כמו נשים שחוו הריון ולידה. נגעתי יותר באותנטיות ופחות בסלבריטאים, למרות שיש לי כמה סלבריטאיות בין הלקוחות.

בסופו של דבר, כולנו יודעות שהגוף זה הכלי שלנו. זה האינסטרומנט שלי כשאני מדגמנת או בטלוויזיה. אני מרגישה במיטבי במשקל מסוים. אני לא שואפת למידה 36. אני במידה 38 וטוב לי איתה. כשהייתי במידה 40 לא היה לי טוב, ולא בגלל שהרגשתי מלאה - גברים אגב יעדיפו מידות כאלה. לא הרגשתי טוב עם עצמי כי כל חיי התרגלתי להיכנס לבגדים מבלי להתאמץ ובמידה 40 זה פחות עבד. לא כל דבר מתאים ומחמיא. במיוחד לא אהבתי את העובדה שאני לא פעילה ולא עושה ספורט. אם מישהי במידה 44, אבל היא מיטיבה עם הגוף, מטפחת אותו, עושה ספורט והגוף שלה בריא - זה איזון בריא וטוב. הכעס שלנו נובע מכך שאנחנו מרגישות ויודעות שאנחנו לא מיטיבות עם הגוף, שאנחנו מזיקות לו. האהבה העצמית קיימת כשאני יודעת שזה הגוף שלי, ואני רוצה את הגרסה הטובה ביותר שלי, שמגיעה במידות שונות. כל עוד יש תוצאות טובות ובריאות בבדיקות הדם – זה לא משנה באיזו מידה אני.

"אני לא שואפת למידה 36"

פעם בשנה-שנתיים יש איזו חברה שנזכרת בי, כדמות של אשה שמשדרת אמינות וסטייל. כך הגיעו אלי מדלתות רשפים. זה נורא מחמיא ונורא כיף בשלב הזה של חיי, שבו אני עוסקת כבר בתחומים אחרים, לחוות יום צילומים. זה ממש יום לונה פארק מבחינתי כי חיי אינם תלויים במקצוע הזה היום. בעבר, כשהייתי צעירה יותר וזה היה מקצועי, הייתי יותר פדנטית, ולקחתי קשה לכל צילום לא טוב או שערה סוררת שקפצה ממקומה. היום זו כבר לא המטרה, אז כיף לבוא בגישה הזו.

אני שמחה שהיום עולם האופנה נותן לגיטימציה לנשים בכל המידות. היום יש לי שתי הרצאות: לבוש להצלחה - כיצד להשתמש בכלים אופנתיים בשביל מיתוג אישי, ושופינג אונליין. ההרצאה הראשונה מתחילה עם סרטון על בחורה שהיתה מלאה פלוס ונהפכה לבודי בילדרית, וגם אז גילתה שהיא לא אוהבת את עצמה. לפני שאני עוברת להסביר מה מתאים ונכון, אני מסבירה שאנחנו צריכות לאהוב את עצמנו. זה שריר שחייבים לתרגל.

אנחנו חיות בעידן שבו אנו פחות ופחות פוגשות את עצמנו. אנו זמינות כל הזמן, וזמן הפנאי הצטמצם למינימום או בכלל לא, ואנחנו בנתינה אינסופית: עבודה, חברים, ילדים, כמה שיחות וואטסאפ במקביל. מי שלא עוסקת בספורט, פוגשת את עצמה במקלחת במקרה הטוב, או בסוף היום במיטה כשהיא כבר עייפה, ואז זה כבר לא זמן איכות. אנחנו חייבות לתרגל את שריר האהבה העצמית, לפנות זמן לעצמנו ולהבין שזה לא אגואיזם.

"כל עוד יש תוצאות טובות ובריאות בבדיקות הדם – זה לא משנה באיזו מידה אני"

הדור הצעיר שגדל פה לא יודע מה זו אשה אמתית, הוא גדל על פוטושופ. אנחנו מדינה שמקדשת ערכים מיליטנטיים. חינכו אותנו שבגדים וגנדרנות הם לא ערכים טובים, ומה שחשוב זה ללמוד ולעשות צבא. במדינות אחרות נראות היא מושג חשוב ביותר. באירופה, למשל, תרבות של לבוש קיימת כבר מאות שנים. ישראל מתחילה להתאים את עצמה לעולם, ויש לנו עבודת תרגול כי אנחנו חיים במקום מאוד לא פשוט. הדור הצעיר לקח זאת לקיצון השני. הם אובססיביים מאוד לנראות שלהם, ולאו דווקא מהמקום הטוב. למדתי שהיכן שיש אמא בריאה, יש ילדים בריאים. במקומות שבהם הנגע מגיע מבית, גדל דור המשך זהה. רואים את זה הרבה בעיקר אצל אימהות לבנות.

הכלל הכי חשוב שלי בסטיילינג הוא הנוחות. אני גם מאוד מעודדת איזון: אם חלק תחתון צמוד, אז חלק עליון רחב ומאוורר ולהפך. אני פחות אוהבת שימוש בהדפסים, מכיוון שמלתחה חכמה שאפשר לגוון היא בלי הדפסים. אפשר להשתמש בבגדים נקיים יותר זמן ולשנות מראה בעזרת אביזרים. אני מקבילה אביזרים לתבלינים במטבח: שמלה שחורה מהממת תישאר פשוטה, אם לא נתבל אותה באביזרים. אני מאוד אוהבת חגורות, כמובן לא במקרה של בטן בולטת. אני אוהבת להיות קשובה לאורח החיים של הלקוחה, ולא רק למה שאופנתי: מה העיסוק שלה, מיהו הקהל שהאישה פוגשת, אם היא טסה לחו"ל ולאילו מדינות, ועל סמך כל אלה לבנות מלתחה. נשים נמוכות לא צריכות בהכרח לנעול עקבים גבוהים, דווקא עקב קטן משדר המון ביטחון. אני אוהבת לוקים נשיים, אבל לא פתיינים: צללית וצבעוניות נשית, לא צריך להישען על המקומות הגבריים, אלא לשמור על ייחוד נשי. לא להתבלבל ולהכניס טרנדים כמו מכנסים עם קרעים וכפכפי אצבע ליום עבודה. בחורות שנמצאות בתחילת הדרך בקריירה שלהן צריכות להתלבש בהתאם למקום שהן מייעדות עצמן. את יכולה להיות טלפנית, אבל תמיד יש סיכוי שתפגשי את הבוסית במעלית.

שירלי גליק בהרצאה. "אני מסבירה שאנחנו צריכות לאהוב את עצמנו. זה שריר שחייבים לתרגל"

אם לאשה יש 100 זוגות נעליים, לרוב היא תשתמש רק בעשרה זוגות. הרעיון ל-SHOE BANK נהגה במוחה של שותפתי רונית הראל, ואני חברתי למיזם שלה. אנחנו מטורפות על נעליים. הן הכי נאמנות לנו והמידה שלנו נותרת לרוב זהה. המטרה של המיזם המקוון היא לתת מענה לנעליים שנקנו בגחמה של רגע, נעליים לא נוחות, במידה לא נכונה, זוג שקנית לערב אחד בלבד. הרעיון הוא שכל אחת יכולה להעלות לאתר נעליים במצב מצוין שהיא לא משתמשת בהן. הנעליים יקוטלגו לשלוש קטגוריות – פלטינום, גולד וסילבר - אנחנו משייכות את הזוג לפי המותג, ואז היא יכולה להחליף את הנעליים שלה באחרות. היא מקבלת קרדיט להחלפה באותה קטגוריה או בקטגוריה מתחתיה. העלות של נעל היא עבור משלוח ודמי טיפול. בחרנו באתר החלפות של נעליים, כי זה הרבה יותר פשוט מבגדים: בנעליים אין פער בין מה שאת רואה בתמונה לבין מה שאת מקבלת. הפער נעשה משמעותי יותר כשמדובר בבגדים – שמלה יכולה להיראות שונה לגמרי בתמונה ועל הגוף. אנו מקוות שבקרוב יהיו באתר מגוון נעליים של פשיניסטות מניו יורק, ממילאנו, מטוקיו, ומפאריס.