1999 הייתה שנת מפנה בחיי. הצלחתי לאזור אומץ ולהיכנס למשרדי מס הכנסה כדי לפתוח תיק כעצמאית, חרף אזהרות חריפות שבעתיד אתקל בקושי לסגור את התיק. ובכל זאת, כשנפתחה דלת המעלית בקומה 3 במשרדי פקיד שומה1 ברחוב לינקולן בתל אביב, הפחד הקמאי שיתק אותי, וגיליתי שהדלת נסגרה מאחוריי בלי שהסתובבתי כדי לצאת. היום אני יודעת שהשד לא היה נורא כל כך, ואפילו פגשתי פקידי שומה חביבים מאוד במפגשי הדרכה למילוי הדוח השנתי. מה שלא ידעתי, והיום ברור לי כשמש, שכלל לא יצאתי לחירות כלכלית אלא השתעבדתי סופית. היום אני אמה עברייה.

כבר הייתי הכול: אשת צבא קבע, סטודנטית עובדת ולומדת, שכירה, עובדת מדינה, מובטלת, עצמאית ועובדת קבלן. עוסקת מורשה-זעירה-פטורה, חברת הסתדרות! ופעם, רגע לפני שהאיגוד שהקמתי חטף רימון בתוך הנגמ"ש והתפרק לגורמים, אפילו טרחו לקרוא לי שוברת שביתה. זה היה רגע לפני חופשת לידה, אותה "חופשה" שמסמלת יותר מהכול את השעבוד שלנו למולך. המדינה היא זאת שקובעת מה שווי הצער שבו תלדי בנים. היא מחשבת למפרע את המענק שאקבל על החופשה הכי לא חופשית שהייתה לי בחיי, לפי יכולת ההשתכרות שלי טרום הלידה, רק כדי להודיע לי בדיעבד שהיא מעקלת ומעכלת בבטן הלוויתן את מענק הלידה שלי בגין הפרשי אי-יכולת ההשתכרות בשל הלידה. אבל על העובדה שהחוק, הכי לא סוציאלי במדינת הרווחה היחידה במזרח התיכון, טעון תיקון כבר הכבירו במילים, ויש מחוקקות שמטפלות בזה. אז נמשיך.

מטעמי נוחות או קיימות או גם וגם, כל החשבונות מגיעים אליי בדוא"ל כדי שאשלם אותם ישירות מהנייד או מהנייח עוד לפני שנכנס לי שקל לחשבון בשוטף. פלוס. מאה. וחמש. עשרה!!! אני העבד המודרני שסוחב על גבו את כל התאגידים העשירים, שעושים הכול כולל הכול כדי למנוע ממני להתאגד ולחתום על הסכם קיבוצי, ובו בזמן משיתים עליי את תשלום הסכמי השכר המופרכים שלהם. אני רוצה להאיר את העובדה שאני אמה עברייה. עבד מודרני. הווסל 2.0 של הפריץ המקוון.

אם נחזור רגע לשנת 1999, השכר שלי היה "צמוד" לדולר, שפירושו שלכול עבודה שסיפקתי לקבלן היה מחיר נקוב בדולרים. אבל שער הדולר היה קבוע. כשניסיתי לברר מי קיבע אותו בשרירותיות על 4.35 שקל לדולר, נאמר לי בלי למצמץ: "תנובה היא המפרסם הכי גדול בארץ, ובתור שכזאת היא קובעת את שער הדולר לאיגוד המפרסמים, שקובעים את שער הדולר לגופי השידור, שקובעים את שער הדולר לספקי התכנים, שקובעים את שער הדולר לקבלנים, שמודיעים מהו שער הדולר לעובדי הקבלן". שזאת אני. האחרונה בשרשרת ארוכה של קיבוע הדולר, א-לה 1999. מאז ועד היום תנובה הופרטה וכל החוליות בשרשרת הקיבוע מצאו לנכון לדחות את התשלומים, ובמקביל להפחית את המחיר הנקוב פר עבודה. הדבר היחיד שנותר על כנו זאת רצועת האין-ניוד של שער הדולר.

ריבוי הספקים בתחום העיסוק שלי (תרגום) גורם לזה שהם חשים רדופים ומסרבים להרים ראש מול גופים נצלניים שקורעים אותם לגזרים. העלויות של הקבלנים עלו גם כן. כשם שהעלויות שלי כמשק בית עצמאי עלו. אבל הקבלנים לא יכולים להרשות לעצמם להיות אלה שיפרצו את הסכר ויעלו תעריפים, כי לכל אחד יש תחליף זול יותר ואיכותי פחות. המקבילה של זה היא הפרילנסרים הרדופים שמפחדים להרים ראש כי אף אחד לא ממש סופר אותם. כשיצאתי לחירות כלכלית מדומה בשנת 1999 האמנתי באמת, ובעיקר בתמים, שמעתה ואילך אעמוד על רגליי הכלכליות ואתפרנס בכבוד בלי להעביר כרטיס נוכחות פעמיים ביום. האמת המרה היא שאין אדם משועבד ממני לשעות עבודה אינסופיות ולתנאי תשלום ושכר מחפירים. ובנימה חגיגית זו רק אאחל חג חירות שמח לכל העצמאיים באשר הם, ומי ייתן ובשנה הבאה נזכה לאביב, פריחה ושגשוג כלכליים גם במחוזותינו.

 

תגיות , , ,