לבנת פורן: "הייתי ילדה בודדה, זנוחה ושמנה שכל חייה הייתה עסוקה בלשרוד"

כולם מכירים את לבנת פורן, אבל רק מעטים יודעים מי היא באמת. כעת, בספר אוטוביוגרפי אמיץ במיוחד, חושפת אחת מנשות העסקים המצליחות בישראל, את מסע חייה. הספר, שנקרא כיאות לדמותה של לבנת - "בעשר אצבעות", הוא מסמך ביקורתי מרתק שלא פוסח על שום שלב בחייה של המחברת: הוריה, הקיבוץ בו גדלה, ובעיקר היא עצמה. "במסע פנימה אל הנפש מצאתי את הכוחות לא לוותר ולא לעגל פינות; והכל נכאב מחדש, ונבכה מחדש, והאיר צלקות חבויות, ופתח פצעים שכנראה מעולם לא הגלידו" – כותבת המחברת.   

מדוע החלטת להוציא ביוגרפיה דווקא עכשיו, אחרי שנים שאת כל כך חשופה?

"זוהי אומנם הביוגרפיה שלי אך באותה מידה זה הסיפור של כל כך הרבה אנשים. לאורך כל חיי הטריגר החזק ביותר והמשמעותי ביותר שמפעיל אותי הוא הרצון לעזור לאחר, לתת לו אומץ ולהשפיע באופן חיובי על חייו. לסיפור שלי יש את היכולת להעצים את כל מי שהרגיש אי פעם מוקטן, דחוי או חסר סיכוי. אני ההוכחה לכך שגם כאשר יש לך את הסיבות להיכשל אתה יכול לבחור להצליח".

לבנת פורן בילדותה. צילום ביתי

ליבנת  גדלה בקיבוץ צובה בהרי ירושלים. לדבריה, היא אחת הנפגעות משיטת הלינה המשותפת, שיטה שאפשרה התעלמות והתנכרות הורית, והשאירה בה צלקות שעד היום לא נרפאו. למרות שלדבריה הייתה ילדה זנוחה ודחויה, פורן ידעה לעמוד על שלה. היא עזבה את הבית בגיל צעיר ונסעה הכי רחוק שאפשר - לשנת שירות בקיבוץ גלגל, וגם את השירות הצבאי עשתה רחוק ככל שיכלה - בסיני. את לימודי הבגרות השלימה פורן רק אחרי שהפכה לאמא לשניים, את התואר הראשון והשני שלה היא עשתה תוך כדי שהיא הופכת לאמא לילד שלישי. בגיל 34 עם שלושה ילדים קטנים, היא ובעלה קיבלו החלטה לעזוב את הקיבוץ. הם היו חסרי כל, עם אפס שקלים בבנק וללא כל תשתית כלכלית ומשפחה שתוכל לתמוך או לעזור להם.

את יכולה לשים את האצבע על אירועים מכוננים בחייך, שניווטו אותך למקום בו את נמצאת כיום?

"כל שלב, וכל הצלחה וכישלון ניווטו אותי בסיכומו של דבר למקום בו אני נמצאת היום. פילסתי את דרכי בשבילי החיים דרך כל החסמים האפשריים - אישיים, כלכליים, עסקיים ומגדריים. הייתי ילדה בודדה, זנוחה ושמנה שכל חייה הייתה עסוקה בלשרוד בשממה הרגשית בה בחרו הוריי לגדל אותי. במשפחה ובסביבה שבה גדלתי ציפו ממני להתחתן ולהביא לעולם שלושה-ארבעה ילדים. הוסללתי לעבוד כמטפלת לפעוטות, להקטין ראש ולהיכנס לתלם. האוניברסיטה הייתה מדרגה בה הבנתי לראשונה בחיי שבכל זאת אולי יש בי משהו, וגרעין קטן קטנטן של ביטחון עצמי נזרע בי. ההצלחות בקריירה עיצבו את חווית המסוגלות שלי, הכישלון בקריירה, שהביא אותי לסף התרסקות שממנו בקושי הצלחתי לאסוף את עצמי, הפך להיות טריגר להזדמנות להצליח".

איפה היו המקומות שכמעט ונשברת בהם?

"בגיל 44 מצאתי את עצמי שבורה לחלוטין אחרי שעזבתי מקום עבודה שבו חוויתי חוויה קשה ביותר של בוס מתעלל. שבועות ארוכים נדרשו לי כדי להתחיל לאסוף את עצמי. ישבתי בבית שבורה וכואבת. הייתי נטולת אנרגיות עד כדי כך, שבבקרים בקושי הצלחתי לשלוף את עצמי החוצה מהמיטה. הייתי עייפה, מפורקת וחלשה ובכיתי שעות על גבי שעות בלי הפסקה. לא הצלחתי להכיל את הפער בין לבנת המנכ"לית בעלת ההישגים, לבין לבנת האדם שספגה השפלות ובוז. אחרי תקופה ממושכת שבמהלכה שקעתי לתהומות שלא האמנתי שקיימים בי, הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי די. מספיק. הגיע הזמן להניח את העבר מאחור, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. זה קשור ככל הנראה לחינוך הנוקשה שקיבלתי בקיבוץ בנושא העבודה, שלא משנה מה, צריך לקום ולעבוד. את לא יכולה לשכב במיטה ולהתקרבן לנצח. הצו העליון הזה טבוע בכל נים ונים של נפשי. לקום וללכת לעבוד, יהיה מה שיהיה".

מה היה הרגע שבו החלטת שאת לוקחת את עצמך בידיים?

"שלום חנוך שר 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. במקום הנמוך הזה, שבו אנחנו פוגשים את שיא הקושי, יש רמות בלתי נתפסות של כאב ותחושה של כישלון מוחץ, והוא צומת דרכים חשוב מאין כמוהו עבורנו. זרוע אחת של הצומת תוליך אותנו לתגובה שתעצים את תחושת המסכנות והקורבנות. זרוע שנייה תניע אותנו לפעולה. נלמד להשתמש בקושי שהפיל אותנו כמנוע שיחולל עבורנו שינוי, ונהפוך את הכישלון להזדמנות. למרבה הצער - לעיתים צריך להתרסק על מנת להתחיל לשמוע את הקול הפנימי. אצלי זה התחיל כמו תקתוק מטרונום בראש. בהתחלה כמעט שלא שמעתי את הצליל, הוא היה חלש ואיטי. ככל שעבר הזמן, הרגשתי את פעימותיו של המטרונום מתחזקות, וקריאתו הייתה ברורה ועקשנית - 'תיק־תק את יכולה. יש לך את הידע. יש לך את הכלים. הצלחת בניהול. הצלחת בעסקים של אחרים. עכשיו זה הזמן שלך'".

למה פתחת דווקא את העסק הזה?

"הייתי בעלת ידע מקצועי בתחום וידעתי כמה השירות חסר. הבנתי שאני יכולה להביא למהפך בתחום מימוש הזכויות הרפואיות וביחס של הציבור למושג זכויות".

מדוע החלטת שמרבית העובדות שלך יהיו נשים?

"לא החלטתי על כך מראש, ובתחילת הדרך לא סימנתי לעצמי מטרה לקלוט רק או בעיקר נשים. קרה שבכל פעם שחיפשתי עובד - בתשעים וחמישה אחוז מן המקרים העובד שמצאתי היה עובדת. לאט לאט הבנתי שאין מקריות בדבר. הבנתי שאני מאוד אוהבת לעבוד עם נשים ורואה יתרונות עצומים ביכולות שלהן בכלל, ובתחום העיסוק שלנו בפרט. יותר מכך, מאז שהקמתי את החברה הרגשתי על בשרי את המשמעות של פערים מגדריים ופיתחתי רגישות לנושא ומודעות. בהתחלה לא ידעתי לקרוא את המבטים שהופנו כלפי, אבל לאט לאט זה חדר לתודעה שלי: אנשים תמיד חיפשו את הגבר שמאחוריי. הם חשבו שאני רק דמות ייצוגית שהוצבה בחזית, מקשטת את ה'פרונט' כדמות אימהית רחמנית, חומר טוב לפרסומות, ואילו מאחוריי מסתתר גבר־גבר, שהוא בעל העוצמה והכוח האמיתיים בחברה. ככל שהבנתי את זה באופן מעמיק יותר – כך התגבש בי הרצון לקדם נשים ולתת להן הזדמנות אמיתית להתפתח ולהביא את עצמן ואת החברה להישגים".

את מאושרת ממה שבנית עד היום או שאת רואה עוד מקום להשתפרות והתקדמות?

"כל מי שעובד איתי מכיר את האני מאמין שלי - השיא שהגענו אליו היום הוא המובן מאליו של המחר, והוא הבסיס ממנו נרצה להתקדם הלאה. אני בהחלט מאושרת ועם זאת תמיד מאמינה שאפשר וצריך יותר. אני יודעת היום להסתכל על מה שבניתי, על האושר הרב שהבאתי לאנשים, על הבית והמשפחה הפרטית שלי ועל משפחת 'לבנת פורן' המורחבת, המכילה בתוכה את עובדיי היקרים לליבי. אני מברכת ומודה על היש, ושום דבר אינו מובן לי מאליו. מאידך, כשאני מסתכלת קדימה אני יודעת שעוד רבה הדרך ושתמיד אפשר לעשות עוד".

לבנת פורן עם נכדתה. צילום ביתי

מה הביקורת הכי גדולה שלך על החברה שלנו כיום?

"אני מרשה לעצמי להתמקד בתשובתי בתחום ההתמחות שלי - מדיניות הרווחה בישראל ורמת התפקוד של הביטוח הלאומי, למרות שמובן שאלו לא הדברים היחידים בהם יש דחיפות לטפל. הביטוח הלאומי עומד בפני קריסה. הביטחון הסוציאלי של כולנו תלוי על קרעי תרנגולת ומה בעצם אומרת לנו הממשלה? תמשיכו לשלם ותהיו אזרחים טובים. באמת תודה לכם. למדינה יש חובה חוקית ומוסרית לדאוג לחלשים, לשמור על כבודם, להגן על זכאותם לחיות בכבוד ולכן תפיסת הביטוח הלאומי חייבת להשתנות מיסודה כך שמי שנזקק לסיוע יקבל קצבה שתאפשר לו להתקיים בכבוד ואילו שאר האוכלוסייה, האזרחים החזקים והמסוגלים, אלו המתפרנסים בכבוד, ואפילו הקשישים שצברו הון ונכסים – ימשיכו לשלם את מס הביטוח הלאומי ויתפללו במלוא הכוח והכוונה שלעולם לא יהיו בין הזכאים לקבל".

לפני כשלוש שנים נכנס לתוקף "חוק לבנת פורן", חוק שמגביל את שכר-הטרחה שיכולות לגבות חברות למיצוי זכויות רפואיות. זאת לאחר שנשמעו טענות כנגד הסכומים והפרמיות שגובה החברה של פורן ואחרות מלקוחות.

מה דעתך על 'חוק לבנת פורן'?

"לצערי הרב, אחרי שחוקק החוק להגבלת שכר טרחה הנפגע העיקרי הוא הציבור. החוק אילץ אותנו ומאלץ אותנו מידי יום לדחות אנשים שיש ביכולתנו לעזור להם ולהשיב את פניהם ריקם, כיוון שהעמלות שהחוק התיר לנו לקחת לא מכסה אפילו 10% מעלויות הטיפול בהם. יחשוב לרגע הציבור, מה היה האינטרס של המחוקק שנתמך על ידי הביטוח הלאומי, שלא לאפשר לנו לתמחר את חוות הדעת הרפואיות שאנחנו מכינים ללקוחותינו. מי המרוויח ומי המפסיד מכך?"

מדוע עם כל הרצון שלך לעזור ולהוות השראה, בחרת להקים גוף עסקי-פרטי ולא נניח להיות לעסוק בתחום שהוא יותר טיפולי?

"בדיעבד מסתבר שאני כן מטפלת. אומנם לא מטפלת בבית תינוקות בקיבוץ, אבל בהחלט בחרתי לטפל בבעיות משמעותיות ועיוותים בחברה שלנו, בעוולות הביורוקרטיה ובחוסר השוויוניות וחוסר הצדק. בחרתי לתת עזרה וסיוע לאלו שבאמת שזקוקים לי".

לבנת פורן.

אם היית צריכה לנסח מסר לחיים להעביר ולעזור לאנשים שהיו במקומות שבהם את היית , מהו הוא היה?

"הבחירה בידינו. אנחנו לא קורבנות, אנחנו שולטים במה שקורה לנו. גם במקומות הכי כואבים, ובמקומות בהם נדמה לנו שהכול נגמר, בכל מקום, בכל זמן, מדי יום ומדי רגע - זכות הבחירה ניתנת לנו מחדש. אנחנו יכולים לבחור להתרסק ויכולים לבחור לאסוף את טיפת האנרגיה האחרונה ולקום וללכת הלאה. בסופו של יום החיים שלנו הם אוסף הבחירות שעשינו".