מירהל'ה אהרוני, כיום בת 43, נולדה עם גוף מעוות גפיים. היא ננטשה בלידתה על-ידי אמה ועברה בין מוסדות ומשפחות אומנה. למרות נסיבות חייה, אהרוני גדלה להיות אישה מלאת שמחת חיים ובעלת אישיות כריזמטית. היא לא ויתרה למגבלות גופה, נישאה, הרתה וכיום אם לילד. מירהל'ה, עוזרת פרלמנטארית בעברה, גרפיקאית ועורכת וידאו, מציירת באמצעות פיה וכף רגלה, מרצה, סופרת, ואפילו מנגנת במפוחית פה. עכשיו היא מוציאה ספר מעורר השראה, "עטופה", על המסע שעברה, ועל הדרך שגרמה לה להבחין בעיוותי העולם ולהתבונן פנימה.

במה עוסק הספר?

"הספר בנוי מסיפורים קצרים. כל סיפור עומד בפני עצמו וכשהקורא מגיע לסופם ניגלית בפניו הדמות שזו אני. הספר מציג לכולם את הכאב, האופטימיות והתמודדות עם החיים, לא משנה אם אתה בכיסא גלגלים, 'בריא' או יפה. הספר מגולל באומץ ובגילוי לב את החיים בצל הנטישה, הנכות, המוסדות ומשפחות האומנה".
 

נראה שהקשיים שעברת והמגבלות הפיזיות שלך לא השפיעו על המנטאליות שלך, למרות הכל. איך את מסבירה את זה?

"הגוף הזה, על מה שיש בו ומה שאין בו, הוא גוף של אישה, ולנו, הנשים, יש אין ספור בעיות עם הגוף שלנו. אנחנו חיות בעולם שמחדיר לתודעה שלנו שאנחנו לא מספיק טובות - שאנחנו שעירות מדי, שמנות מדי, רזות מדי, שאסור לנו להתבגר ואסור שיהיו לנו קמטים. כל הזמן מהנדסים אותנו ודורשים מאיתנו לשנות את עצמנו. בעניין הזה אני ממש כמו המוני נשים בעולם והעובדה שהגפיים שלי מעוותות, בשונה מהגפיים של רוב אחיותיי הנשים, היא רק תוספת".

מירל'ה אהרוני. צילום: גלי שש

מירל'ה אהרוני. צילום: גלי שש

 

איך זה משפיע על מערכות יחסים, על אינטימיות?

"איברי המין שלי תקינים ובריאים והמיניות שלי בריאה. אני יכולה ליהנות מהנאות גוף וארוטיקה כמו כל אישה שרגליה מושלמות וזרועותיה יפהפיות. הרי איבר המין החשוב ביותר שלי איננו שוכן לי בין הרגליים, אלא בראש. המוח שלי תקין ויש לי תשוקה כמו במוח של כל אישה 'נורמלית'. בגלל העיוות של גופי, מי שמקיים איתי יחסי מין נאלץ להפעיל דמיון ויצירתיות, ממש כמו אצלכן, הנשים הבריאות בגופן".

היום את אדם בוגר ושלם, אבל עברת ילדות לא פשוטה. מה זה עושה לנפש, לדעת שאמך נטשה אותך?

"בגיל 38, עברתי טיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג הוא סוג של דמות בהשאלה דרכה השלמתי חסרים. אחד המנגנונים דרכם טיפול עובד הוא האדרה, הערצה של דמות עוזרת לנו להפנים מאותה הדמות חלקים שחסרים לנו ולשקם חלקי נפש פצועים. כך שיקמתי דרכה חלקים מהנפש שלי שהיו פצועים".

מה עזר לך בדרך להתגבר?

"הרבה אנשים טובים באמצע הדרך והידיעה הברורה שטוב מביא לטוב ורע מביא לרע. כשנולדתי ההורים שלי שמו אותי במוסד למפגרים על אף שלא היה חסר במוחי ולו תא אחד. משם רשויות הרווחה העבירו אותי לאלי"ן, מרכז בירושלים שמתמחה באבחון ושיקום ילדים שסובלים ממוגבלויות גופניות מולדות ונרכשות. באלי"ן התאהבה בי צופית חממי שלקחה אותי לחיק משפחתה שם גידלו אותי בבית חם ואוהב. בשלב מסוים המדרגות בבית הפכו למכשול ואם המשפחה לא יכלה לשאת אותי על הידיים וחזרתי שוב לאלי"ן. באחת מהקייטנות שארגנו עבורנו בחופש הגדול התאהבה בי משפחת גיליס שבספר אני מקדישה להם דף לבן נקי וטהור כמוהם, אני קוראת להם המלאכים של חיי".

 

מירל'ה אהרוני. צילום: גלי שש

מירל'ה אהרוני. צילום: גלי שש

ניסית לחפש את ההורים שלך?

"כן, בטח. בגיל 18 פתחתי את תיק האימוץ. שנתיים אחרי פגשתי את האבא הביולוגי שלי, הרגשתי ממש כמו כלה שבאה לפגוש את חתנה בשידוך. אמי הביולוגית סירבה להיפגש איתי אז הלכתי לדפוק לה בדלת. היא לא הייתה. בדיעבד התברר לי שהיא הלכה לפסיכולוגית מוכרת מאוד והם הכינו לי קלטת. מבחינתי הקלטת הזו היא סוג של נס כי מעבר לזהות, לא רציתי ממנה כלום. דרך הטיפול הפסיכולוגי שעברתי בתהליך הדומה לישיבת שבעה נפרדתי ממנה לעולמים. למדתי אותה, שיננתי אותה הנחתי לה ולי, ורק אז, הצלחתי להקיא אותה מתוכי. אמרתי עליה קדיש בעודה בחיים, עליה ועל האישה שהעניקה לי חיים".                 

מה מגן עליך מלא לצלול לתהומות הנשייה והחידלון?

"כוחות הנפש שלי והידיעה שבחיים האלו צריך להתעסק במה שאפשר, והבן האהוב שלי שהוא כל עולמי ובן הזוג שלי יואב - שניהם מזכירים לי כל יום שחייהם אינם שווים בלעדיי".

איך משנים את הגורל?

"לא משנים את הגורל חיים עם מה שיש כי מה שאין אין. בעיקר מתעסקים בעשייה. פרופסור דניאל כהנמן אמר שהמתכון הבדוק לאושר הוא להתעסק במה שאתה אוהב וזה נכון. כשאתה שוקע לתוך משהו שאתה אוהב אתה אדם מאושר. אין לי זמן להתעסק ברחמים עצמיים, כל דקה שעוברת לא חוזרת".

מה מבחינתך ההישג הכי גדול שלך?

"לנצח את הנפש שלי בכל פעם שאלוהים הראה לי את הגיהינום, וכמו כולנו, ללדת. כל אמא תגיד לך שהילדים שלה הם היצירה הכי יפה עלי אדמות וששום דבר בחיים לא משתווה לזה. הגוף שלי הוא עובדה מוגמרת ובכול זאת אני מציירת, מנגנת, מרצה סופרת. כרגע השיא הבא שאני שואפת אליו הוא שהספר שכתבתי יהפוך לרב מכר, שיצליח בחו"ל ושיהיו לו חיים משל עצמו. שכל אחד ייקח ממנו את הרגעים הפרטיים של עצמו לעצמו".

הכתיבה תמיד הייתה חלק ממך?

"כן. אני בוגרת רנה-קאסן. את הבגרות סיימתי במגמת ספרות. למדתי כתיבה יוצרת באוניברסיטה הפתוחה. אני בטוחה שלמילים יש המון כוח לשנות, להכעיס, לרגש, להפתיע, ולהשפיע".

מה המסר שחשוב לך יותר מכל להעביר לעולם?

"שלא נהיה גזעניים, שלא נהייה שטחיים, שנאמין בעצמנו, שנדע לצמצם את הפער העצום בין העולם הפנימי והחיצוני, ושנבין אחת ולתמיד שהגוף שלנו אינו מעיד על הזהות העצמית שלנו".