"את לא חייבת להגיד בראיון עבודה ראשון שאת גרושה עם ילד, אל תתני להם את התענוג הזה", יעצה לי מישהי בקבוצת נשים גדולה בפייסבוק, שחרטה על דגלה להעצים ולשלב נשים בעמדות בכירות. עזבו רגע את העובדה שאף אחד לא ביקש ממנה עצה והיא פשוט הרגישה חובה להסביר לי איך אני אמורה להציג את עצמי, כי יש כאן משהו הרבה יותר גדול.

משפטים כמו זה וכמו "אל תספרי שאת בהריון", "אסור להם לשאול אם יש לך ילדים" רצים בקבוצות האלה ואחרות, מאישה לאישה. ועכשיו, כשאנחנו כמה ימים אחרי חגיגות יום האישה, כשמרצות ומרצים מספרים לנו כמה חשוב לשלב אימהות וקריירה בלי להתפשר, זה הזמן להגיד – מספיק עם השקר הזה. הרי אנחנו גאות בילדים שלנו, אוהבות אותם, מוכנות לעשות הכל למענם – אז למה אנחנו משקרות או מסתירות את עובדת קיומם כשאנחנו מגיעות לראיונות עבודה או פגישות חשובות? תושיבו קבוצה של נשים זרות בחדר אחד, אחרי עשר דקות הן יתחילו להראות אחת לשנייה את תמונות הילדים ולספר סיפורי לידה. אז למה זה משתנה ברגע שאנחנו רוצות להתקבל לאיזושהי משרה, נחשבת או לא?

ישנן שתי עובדות ידועות: 1. יש תקרת זכוכית והיא מאוד עבה. 2. אנחנו עושות לא מעט בעצמנו כדי שתקרת הזכוכית הזו לא תתנפץ או תיעלם. רבות מאיתנו בוחרות להסתיר את עובדת היותן אימהות. ואם הן כבר מתקבלות לעבודה, אז הן גם ממשיכות לא להבליט זאת. לנסות להתאים את עצמן, להיות "כמו גברים". אבל אנחנו לא. למה אנחנו פעם אחרי פעם מגמדות את עצמנו? למה אנחנו נסחפות פעם אחרי פעם אחרי השקר הזה של "לשלב אימהות וקריירה"? הרי הרבה פעם הפירוש של זה בתרגום חופשי הוא: "אני משתדלת לא לתת לאימהות להפריע לקריירה שלי ואעשה הכל כדי שזה יימשך כך, כולל לשקר בראיונות עבודה ופגישות חשובות".

 

צילום: shutterstock

"מחקרים מראים שאימהות הן העובדות היעילות ביותר. מעסיק שלא מבין את זה לא ראוי להיות המעסיק שלך". צילום: shutterstock

 

"את לא חייבת להגיד שאת גרושה עם ילד" - המשפט הזה תקוע לי בראש כבר יומיים. בעיקר כי הוא הגיע מאישה אחרת. וכך, אנחנו בעצם מלמדות אחת את השנייה – תשתקי, אל תתני להם את התענוג הזה, את המנוף הזה נגדך. ואז בוכות על אפליה. עושות אירועי העצמה עם שאלונים וסלוגנים. מבחינת החוק למעסיק אסור לשאול מה הסטטוס המשפחתי שלך בראיון עבודה. אז למה את משתפת פעולה עם זה? אתן באמת חושבות שזה נורמלי לא להגיד שיש לך ילדים? למה? כי חשבת שזה לא יתגלה אף פעם? כי את עד כדי כך לא בטוחה ביכולות ובכישורים שלך שחשבת שעניין הילדים יהווה שיקול? ואם כן – את לא חייבת את המעסיק הזה. לא במחיר כזה. גם אם זו המשרה הכי נחשקת.

די לשתף פעולה עם זה. אנחנו מדברות על העצמה, אנחנו מעריצות את רוזה פרקס, ומביאות אותה כדוגמא. רוזה השחורה התיישבה בהפגנתיות במקום של הלבנים באוטובוס. היא עשתה משהו חריג. היא סירבה להמשיך לשתף פעולה. וזה בדיוק הפוך מאיתנו. להגיד לאישה שהיא לא חייבת לגלות את הסטטוס שלה, או יותר גרוע - לשקר בנוגע לסטטוס שלה, זה ההיפך הגמור מהעצמה. וכל עוד זה נמשך, כל עוד נמשיך לעשות את זה לעצמנו וללמד אחת את השנייה איך לעשות את זה, לא יהיה כאן שום שינוי.

גדלנו על מלא דוגמאות של דמויות נשיות שהתחפשו לגברים כדי להשיג משהו – החל מ-"ינטל" עם ברברה סטרייסנד ועד "יש לה ביצים" עם אמנדה ביינס. בכל דוגמא כזו שיננו את מוסר ההשכל "תהיי את עצמך" - אז למה אנחנו שוכחות אותו שוב ושוב? מחקרים מראים חד-משמעית שאימהות הן העובדות היעילות ביותר. מעסיק שלא מבין את זה עדיין, לא ראוי להיות המעסיק שלך. תהפכי את השולחן הזה. במקום להרגיש שאת לא ראויה, ולהסתיר את היותך אמא/ גרושה/הריונית, תביני שהוא זה שלא ראוי. שאת לא צריכה אותו. שאם בראיון עבודה את מרגישה שאת צריכה להסתיר פרטים חשובים כל כך, זה לא בריא. לא בריא בעיקר לך.

לחולל שינויים זה קשה. אבל אפשרי. וזה משהו שבאמת אפשר לעשות. לשתף פעולה, אבל בצורה אחרת. כי כל עוד אי-שם, אפילו בתת-מודע, נרגיש שאימהות זה חיסרון, גם אחרים יראו את זה. זה קל. פשוט בפעם הבאה בראיון עבודה או בפגישה עסקית, כשאנחנו מציגות את עצמנו, בואו לא נהסס להגיד שאנחנו אימהות. בנוסף לכל שאר הכישורים והיכולות שלנו. כי להיות אמא זו יכולת-על, לא חסרון.