הזמן: ליל שישי בפברואר האחרון. המקום: תחנת דלק בצפון הארץ. האירוע: האוטו צמא ומיובש ואני צריכה למלא דלק לפני נסיעה דחופה למיון בבית החולים שיבא, כדי לבקר ידיד טוב שנמצא שם. הצרה: באותו רגע ארור תחנת הדלק לא מציעה שירות תדלוק מלא.

כמו תמיד בשעות לילה מאוחרות ובזמני לחץ שבהם אין לי זמן לחפש תחנת דלק אחרת שמציעה שירות תדלוק מלא, אני בוחרת להוציא את המוכרן מחנות הנוחות הממוזגת שבתחנה ולבקש ממנו (כשאני מנסה בכל כוחי לשוות לפרצופי מראה של כלבלב חמוד במצוקה) למלא לי דלק בעצמו.

אני מפזרת התנצלויות, תודות וברכות ומסבירה לו: "אני פוחדת. אתה מבין? יותר מ-10 שנים יש לי רישיון נהיגה ועד לרגע זה גברים היו היחידים שתדלקו לי את הרכב. אם הם היו מתדלקים בעמדת השירות המלא, ואם הם היו איתי ברכב במקרה באותו זמן, אחרת מה לי ולעמדת השירות העצמי? זה מפחיד אותי!"

"מפחיד אותך לתדלק לבד בשירות העצמי? מה מפחיד בזה?" הוא מתאפק לא לצחוק, ואני משיבה: "מפחיד מאוד. המשאבה נראית כבדה, אני לא יודעת איך להחזיק אותה בלי לטפטף את הדלק לכל מקום ומה עושים עם התופסן שיש על הידית כדי שהמשאבה תמשיך למלא לבד. בקיצור, מפחיד. מה יש להוסיף?". הוא מגחך מתחת לזיפים, מסיים לתדלק, מחתים אותי על החשבונית, וזורק לעברי כשהוא מצביע על הגלגל הימני הקדמי: "את חייבת למלא אוויר בגלגל הזה, אם לא תמלאי, עלול להיות לך בקרוב פנצ'ר". "מה? פנצ'ר?" אני נבהלת עד העצם, "אתה בטוח?" הוא מהנהן לחיוב ורגלי, מרוב היסטריה, לוחצת בעוצמה על דוושת הגז ומסלקת אותי מהתחנה.

תוך תמרון עצבני בין הבורות והשיבושים בכבישים בדרך הארוכה מרחפת מעלי המחשבה המאיימת שיקרה לי פנצ'ר בדרך לבית החולים ברמת גן, כזה שגם אותו לא יהיה לי מושג איך לתקן מבלי להזמין גרר או מבלי לעמוד בשוליים עם יד מונפת באוויר ותפילה בלב לישועה שתגיע, כמו תמיד, בדמותו של גבר.

חרדה ומפוחדת, אני לבסוף מצליחה להגיע לחדר המיון, לא בטוחה שידיד שלי זקוק לו יותר ממני.

את תחושת חוסר האונים ה"נשית" שתיארתי כאן באריכות מכירה היטב תהילה גבאי דויטש, ואותה בדיוק היא מבקשת למנוע. תהילה היא האישה שעומדת מאחורי המיזם המקורי "אוטולֶה" - בלוג וסדנאות בתחזוקת רכב. בזמנה הפנוי היא גם מנהלת את קבוצת הפייסבוק המצליחה: "תשאלי מוסכניק/ית" שמונה למעלה מ-15,000 חברות וחברים.

תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

הפכה למומחית בלי להתכוון. תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

היא בת 31, נשואה ואם לשתיים. חלוצה אמיתית ונושאת דגל שנאבקת באחת מתפישות העולם המיושנות ביותר, לפיה נשים מוכרחות גברים לצידן בכל מה שקשור לתחזוקת הרכב ובלעדיהם הן פשוט אבודות.

"הכל התחיל כשהייתי נהגת חדשה וצעירה" היא מספרת בחיוך "התגלתה ברכב שלי תקלה, ונאלצתי לפנות לבחור צעיר ברחוב ולבקש עזרה. אחרי זמן שנראה לי כמו נצח הוא פתר את התקלה ויכולתי להמשיך בדרכי. כשהתברר לי שהיא לא הייתה מסובכת מדי החלטתי שאני רוצה ללמוד להכיר את הרכב שלי. חשבתי לעצמי שאין שום סיבה שאהיה חסרת אונים שוב ולא אצליח לפתור תקלות בסיסיות ברכב".

בשנת 2015 היא הקימה את אוטולֶה - תחילה כבלוג פעיל בנושאי תחזוקת רכב שהתעדכן באופן שוטף במאמרים וטיפים לנהגות, ובהמשך, בעקבות דרישה מצד הקוראות החלה גבאי דויטש לקיים סדנאות במוסכים ברחבי הארץ ולקבוצות לפי הזמנה. "מרבית הסדנאות פתוחות גם לגברים", היא מבהירה, אולם באותה נשימה מספרת ש-90% מהמשתתפות בסדנאות הם נשים. מובן שגברים לא נולדים עם ג'ק וגלגל רזרבי ביד, אך רובם בכל זאת נמנעים מלהגיע.

"גברים רבים קוראים את הבלוג שלי בסתר ומספרים שהם מגלים בו דברים שהם לא יודעים אבל לא נעים להם להגיד את זה, או להגיע לסדנה" היא מספרת בעצב, והזמן כאילו עוצר מלכת. שנת 2019 כבר כאן ועדיין נראה שבעולם קיימים מעוזים שוביניסטיים מובהקים שכף רגל אישה כמעט ולא דורכת בהם.

"אני עושה את זה"

אני מחליטה לשתף את תהילה בדרך הייסורים שעברה עלי באותו ליל שישי, ותגובתה רחוקה מזלזול ומלעג. אדרבה, היא מבינה מיד ללבי ושולחת לי קישור למאמר בבלוג של אוטולה, שמסביר לי בדיוק איך לתדלק את הרכב בשירות העצמי. ההסבר פשוט להפליא ולא משאיר מקום לטעויות. עד כדי כך ברור, שאני אוזרת אומץ לתדלק לבד בפעם הבאה.

הרעב לידע נוסף גובר ואני נרשמת לסדנת האונליין של אוטולה נחושה בדעתי להפוך מקלולסית גמורה בתחזוקת הרכב לגרסה היקנעמית של "רוזי המסמררת" - הדמות האייקונית הפמיניסטית שמתנוססת על החולצות של אוטולה. רוזי בגרסה של אוטולה מחליפה גלגל ברכב, נחושה ועצמאית ואף מציבה עובדה בשטח: I am doing it.

תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

החולצה של אוטולה. צילום ביתי

תוך דקות אני מקבלת לתיבת המייל קישור לכניסה לסדנת האונליין. למרבה השמחה גרסת האנדרואיד של הסמארטפון שלי מצליחה להציג את התכנים וסרטוני הווידיאו בלי בעיה בכלל. הנגן יציב ואינו נתקע ואיכות הצילום נהדרת. נושאי הסדנה מסודרים בצורה נוחה ומאירת עיניים בצד הימני של המסך. אני סוקרת את רשימת נושאי הלימוד על תחזוקת הרכב ובוחרת נושא שהוא מבחינתי פסגת האימה עלי אדמות - "החלפת הגלגל". מסתבר שאני לא היחידה שפוחדת מהפעולה הזו. טיפ קטן ומרגיע בתחתית סרטון הווידיאו שהשאירה תהילה מסביר שהקושי הוא בעיקרו פסיכולוגי.

תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

הקושי הוא בעיקר אם לא רק, פסיכולוגי. תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

בשל חשיבותו ומרכזיותו בסדנה הנושא הזה מתחלק לתתי נושאים, שכל אחד מהם מתמקד בשלבים השונים ובאמצעים הדרושים להחלפת הגלגל – למשל: "טיפול בגלגל הרזרבי" או "איך עובד הג'ק ומיקומו ברכב" ועוד. אני צוללת למים העמוקים ובוחרת בסרטון הארוך ביותר מביניהם שנקרא: "החלפת גלגל - שלב אחרי שלב".

לחיצת play על הסרטון הזה מציגה את תהילה עם ידיים שחורות מגריז או שמן, יושבת ליד גלגל הרכב ולידה ג'ק ומפתח ברגים. כולה משדרת נינוחות ומקצועיות. בסיום הצפייה בתשע ומשהו דקות הסרטון, אני לא יכולה שלא להרהר ביני ובין עצמי איך פעולה כמו החלפת גלגל שנראתה לי מסובכת וקשה כמו טיפוס על האוורסט, הפכה לקלה ופשוטה. אני לא מסתפקת בזה ולומדת מה לעשות כשמתגלה בורג תקוע בצמיג, איך משתמשים בספריי אנטי פנצ'ר, מתי הגיע הזמן להחליף צמיגים, איך מתקנים צמיג בפנצ'רייה ועוד.

תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

גם את יכולה. לגמרי. תהילה גבאי דויטש. צילום באדיבות המצולמת

"אני יודעת להחליף גלגל" אני צועקת בהתלהבות לאחי כשאני יושבת מול המחשב. הוא שמח בשמחתי ושואל: "כל הכבוד. מילאת אוויר בגלגל הרזרבי?", ומתכוון לגלגל הרזרבי שנעשה בו שימוש במקום הגלגל שאכן התפנצ'ר כמה ימים אחרי שחזה המתדלק, ואני עונה לו: "לא, תמלא אתה, זה שאני יודעת, עדיין לא אומר שיש לי כוח".