שבוע הספר הוא חגיגה לכל מי שהספר מהווה חלק מחייו. אבל יותר משהוא חגם של הקוראים, הוא יום הולדתם של הכותבים. עבור הסופרת מירב ישראל-לוין לשבוע הזה משמעות כל כך עצומה, עד שרק עליה אפשר לכתוב ספר. בגיל שנה ועשרה חודשים בנה של ישראל-לוין, מורה למתמטיקה, אובחן על הרצף האוטיסטי. מירב בת ה-39 הרגישה שכל עולמה חרב עליה, ובעקבות המשבר היא חיפשה עיסוק מרגיע ללילות ארוכים ללא שינה. הדבר היחיד שהצליח לרומם את רוחה ועזר לה להעביר את אותם לילות ארוכים היה כתיבת סיפורים. כך למעשה נולד הדואט של שני הרומנים הראשונים שלה - "תחנת ביניים" ו"תחנה סופית" בהוצאת יהלומים.

"תחנת ביניים", הספר הראשון בדואט, הוא רומן פשע המתאר את המתרחש בעולמם של אנשי המשטרה ומשפחות הפשע. במרכז הסיפור אהבת ילדות שתובעת את מקומה במציאות שמסרבת לתת לה קיום וסוד גדול שעלול למוטט את הכול. ספרה השני, "תחנה סופית", הוא רומן פשע המתאר את ההתמודדות של אלו המנסים לברוח מעולם הפשע שממשיך לרדוף אותם. הגיבורים ניצבים בפני מטרות שלא פעם מעמידות אותם בסכנות, במציאות שבה הסכנה קרובה יותר מתמיד.

ישראל-לוין, שעדיין לא רגילה לתואר 'סופרת', הגיעה מבחינתה לפסגה שלא העזה אפילו לחלום עליה: "תמיד רכשתי הרבה כבוד לתואר סופר. מבחינתי זה תואר כבוד שהקוראים מעניקים לכותב, כך שמעולם לא חלמתי שאזכה לתואר הזה", היא אומרת, "כן חלמתי לרגש ולהשאיר חותם. הוראה מאפשרת לי לגעת בילדים, הכתיבה מאפשרת לי לגעת באנשים".

מתי בנך אובחן על הרצף האוטיסטי?

אלון חיכינו שלוש שנים עד שהגיע, בגלל בעיה רפואית שלי. עברתי טיפול הפריה וזכינו בו. אלון נולד והתפתח כילד רגיל לחלוטין. ההתפתחות שלו הייתה מהירה מאוד. הוא היה ילד פעיל וחכם שהלך ודיבר עוד לפני גיל שנה. בגיל שנה וחצי הבחנתי שמשהו השתנה בו. אוצר המילים שלו פחת, קשר העין שלו הלך ונעלם והוא חי בתוך בועה משלו. תחושת הבטן שלי הביאה אותי לרופא כדי לבקש בדיקת שמיעה ואכן בבדיקה שביצענו לאחר מכן אלון הופנה לניתוח כפתורים. לאחר כמה שאלות מצד הרופא הוא ביקש לשמוע את דעתי, לדעת מהי תחושת הבטן שלי. המבט שלו אישר את מה שחששתי ממנו – שמשהו לא כשורה. ערימת הטפסים על השולחן הפנתה אותי לאין ספור בדיקות כשאחת מהן הייתה אבחון תקשורת. כעבור שלושה חודשים בהם העולם שלנו איים להתפורר האבחנה הגיעה. בגיל שנה ועשרה חודשים אלון שלנו אובחן כאוטיסט".

את זוכרת את הרגע שהודיעו לך? מה עבר עלייך ועל משפחתך באותם רגעים?

"זו תחושה קשה מאוד. האשמתי את עצמי שלא הייתי אימא טובה. שחשבתי על עצמי ולא עליו, שהתעקשתי, שלא שמרתי על עצמי מספיק בהריון, שלא טיפחתי אותו מספיק. התאבלתי, הרגשתי שהעולם שלי חרב עליי. זה לא היה קל לעבד את המידע החדש. בכי ועצבות איימו להשתלט על הבית. קמתי בכל בוקר לעבודה ועמדתי מול כיתה של שלושים תלמידים כשבכל רגע הדמעות איימו לפרוץ מולם. היו רגעים שהתפרקתי, שלא הצלחתי לאסוף את עצמי בשם המקצועיות. באותה תקופה חינכתי כיתה והתלמידים שלי, תלמידי כיתה ג', היו מגיעים ומחבקים אותי. הייתי מסתכלת עליהם ושואלת אם גם אלון שלי יזכה ללמוד בכיתה רגילה, אם יאהבו אותו, אם יצליח להתקדם בחיים. אלו היו שבועות קשים. לוקח זמן לעכל את הדברים ולהבין שאין מקום לאבל הזה, שצריך לקום, להתעשת ולפעול כדי להעניק לאלון סביבה תומכת שתקדם אותו, וכך עשינו".

אמרת שהכתיבה ריפאה אותך. מתי בעצם התחלת לכתוב?

"מהר מאוד הבנתי שאני חייבת לפעול ולהעניק לאלון את כל הטיפולים האפשריים. היום שלנו הפך עמוס יותר ויותר. קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיה, הידרותרפיה. לא הכל עבר חלק. אלון לא תמיד שיתף פעולה והכל נראה חסר תקווה בהתחלה. כשאלון היה נרדם סוף סוף אלו היו הרגעים שלי עם עצמי. הייתי עייפה ומוצפת, מצאתי את עצמי שוקעת שוב ומאבדת לילות שלמים ובקושי מתפקדת ביום למחרת. העובדת הסוציאלית שליוותה אותנו בתהליך, הפצירה בי להתחיל לעסוק במשהו שישכיח ממני קצת את העצב. אז כתבתי, ולמרות שלא עשיתי זאת מעולם, כתבתי בכל לילה ואחר כך גם בימים. נשאבתי לכתיבה והיא בהחלט העניקה לי כוח. כדי לכתוב סיפור שהכי קרוב למציאות, נאלצתי לחקור וזה שלעצמו העסיק אותי לא מעט שעות ביממה".

מירב ישראל לוין דואט התחנה. כריכות הספרים

מירב ישראל לוין דואט התחנה. כריכות הספרים


את בכלל קוראת את הסיפורים שלך אחרי שאת כותבת אותם או שהם נובעים ממך באיזשהו פרץ בלתי נשלט?

"לא. את הסיפורים הגשתי בלי שכתוב, עריכה או הגהה. הייתי כל כך חסרת ביטחון ולא האמנתי בכלל שהם יהפכו לספרים. היום 'תחנת ביניים' ו'תחנה סופית' שיצאו לאור דרך הוצאת יהלומים, מוצגים בכל חנות ספרים ובחנויות הדיגיטליות. מלבד העבודה סביב העריכה, לא קראתי את הספרים בשלמותם. עד היום אין לי אומץ לעשות זאת, אני ביקורתית מאוד כלפיי עצמי".

מה הסיפורים האלו היו בשבילך? איך הם סייעו לך להיחלץ מהמצב?

"בראש ובראשונה בריחה מהמציאות החדשה שנכפתה עליי. יצרתי לי מציאות חדשה נטולת אוטיזם וכאב. בחרתי בבר לביא - דמות חזקה ולוחמנית, כזו שלא מוותרת נוכח קשיים. דרכה סיפרתי סיפור שלם על בחירות וגילויים, על מאבקים ועל נחישות. בר לביא עזרה לי לעבור את הלילות בלי בכי והעניקה לי כוחות ליום המחרת. טיילתי במרחבי האינטרנט, קראתי כתבות ופסקי דין שנוגעים לעולם המשטרתי, ראיינתי אנשים וביקרתי במקומות שאחר כך הופיעו בספרים. יצרתי לי עלילה שלמה בראש והיא ליוותה אותי בכל שעה ביום כך שהייתי עסוקה".

ואיך ההשתקמות נראתה מבחוץ?

"העצב נעלם, הדיכאון והאבל פינו את מקומם לאופטימיות. הרגשתי אחרת, חזקה יותר. אלון נותח באוזניים, השמיעה שלו חזרה והוא התחיל להגיב לטיפולים. זה מצחיק להגיד זאת אבל הוא פשוט חזר לחיינו. התחלנו לראות עתיד ולהבין שככל שנתמיד נראה תוצאות וכך עד היום".

את מצליחה לראות את עצמך היום בלי הכתיבה?

"אני חושבת שהכתיבה הגיעה בזמן שלה. היה לה תפקיד מאוד מוגדר בלשחרר אותי ממשהו שהיה קשה לי לסחוב. העובדה שכתבי היד שלי הפכו לספרים מצליחים הפתיעה אותי מאוד. היום אני חיה יותר בשלום עם האוטיזם ויכולה לכתוב ממקום אחר. את 'דואט התחנה' שלי אני חייבת לאלון ולתהליך שעברנו עם גילוי האוטיזם. מדהים שמשהו קשה הוליד מתוכו משהו טוב שלא הייתי מודעת אליו".

"כשהתקשרו מהוצאת הספרים התרוממתי ברגע"

מי דחף אותך להוציא את הספרים לאור?

"מגיל צעיר אני קוראת הרבה. אני חברה בכמה קבוצות קריאה בפייסבוק ושם הכרתי אישה מקסימה בשם ענת כהן שמש. היא קראה את כתב היד שלי ודחפה אותי להגיש אותו להוצאת יהלומים. לא האמנתי שזה יתקדם מעבר לכך אבל היא לא ויתרה לי. היא האמינה בכתב היד, ליוותה אותי בתהליך והגיעה איתי לפגישה בהוצאה".

מה היו התגובות?

"אני זוכרת את הבוקר שבו לינדה מזרחי, מו"ל ההוצאה, התקשרה לבשר לי שהיא מעוניינת להוציא את הספרים לאור. הייתי עוד במיטה והמשפט שלה גרם לי להתרומם ברגע. התרגשתי מאוד. מאז שהספר יצא לאור אני עטופה באהבה. הביקורות והסקירות מחמיאות ויש המלצות רבות מצד קוראות וקוראים שנחשפו לדואט. אבל המרגש ביותר הן הפניות האישיות של אלו המספרות לך היכן הספר נגע בהן ומה הסיפור עורר בהן".

היו נשים במצבך שפנו אלייך בעקבות הספרים?

"הופתעתי לגלות שיש סופרות נוספות בז'אנר שגם להן יש ילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי. החלפנו חוויות ונוצרו חברויות עמוקות ומדהימות. לא מזמן נכחתי בכנס סופרות וקוראות, בו שיתפתי את הסיפור האישי שלי בקצרה. התגובות של הקוראות היו נרגשות. לכמה מהן יש גם ילדים על הרצף. דיברנו על הכאב שבגילוי, על קשיי היום יום אבל בעיקר שיתפנו מה עוזר לכל אחת לשרוד ולהתקדם, מה משאיר אותנו אופטימיות".

איך היית מגדירה את הספרים שלך? מה ייחודי לכתיבה שלך?

"בחרתי לכתוב ספרים על עולם הפשע והמשטרה. עולם הפשע תמיד סיקרן אותי. הוא מייצר תמיד כותרות גדולות. אני זוכרת שמדי פעם קראתי כתבות מסקרנות על סוכן או סוכנת משטרתית שהשתתפו במבצע משטרתי גדול שחשף ארגון פשע. תוך כדי הכתיבה היה לי ברור שזה יהיה סיפור המסגרת לעלילה שתחשוף חלק מיחסי הגומלין בין המשטרה לבין עולם הפשע, ותכלול אהבה, תככים ומזימות, שקרים מול אמת, צדק ונקמה. בכתיבה שלי הכנסתי את עולם הרגש שלי שכמובן הותאם לעלילה. יש סצנה אחת בה הגיבורה הולמת בשק אגרוף ומביעה את כעסה. זו סצנה שנכתבה ביום שקיבלנו את ההכרה באוטיזם ונכות מביטוח לאומי. באיזה שהוא מקום דמיינתי את עצמי מכה בשק ומשחררת את הכל".

את כבר מגדירה את עצמך כסופרת היום?

"אני לא יכולה לענות על שאלה כזו. תצטרכי לשאול את הקוראים".

מה היית מציעה לנשים שנקלעו למצב דומה לעשות?

"קל מאוד לשקוע למרה שחורה וזה בסדר ומותר לפעמים. אבל חייבים להתרומם ולא לשכוח את עצמנו. לא משנה איזו מציאות נכפית עלינו, החובה שלנו כלפי עצמינו היא למצוא את הדבר שיעניק לנו מקום לשחרר בו את הכל. למצוא תחביב או עיסוק שיעניק לנו מקום מפלט מצרות היום יום. והכי חשוב, לא לתת לשום דבר להיכנס דרך דלתות הבית ולהפיג את האופטימיות. כשאת חזקה את יכולה להתמודד עם דברים טוב יותר. אותי הכתיבה העצימה. לכל אחת יש דבר כזה וצריך פשוט לגלות מהו".

איך מתנהלים חיי המשפחה שלך היום? יש שיפור במצבו של בנך?

"אלון עוד מעט בן ארבע. הוא נמצא במסגרת חינוכית רגילה ויש לו סייעת צמודה. הוא בהחלט התקדם ורכש מיומנויות רבות בזכות אנשי מקצוע מדהימים שמלווים אותו. למרות הקשיים והתהליך הארוך שעוד לפנינו, הבית שלנו הוא בית שמח".

מה עושה לך שבוע הספר הקרב ובא כשאת מתחדשת עם ספר חדש?

"למרות האהבה הגדולה שלי לספרים, מעולם לא ביקרתי בכיכר בשבוע הספר. השנה אהיה שם ואחווה את ההתרגשות כקוראת ואת ההתרגשות כמי שספריה יוצגו בדוכן ההוצאה. כל התהליך הזה היה מלא בתובנות ובגילויים על עצמי. שבוע הספר 2019 הוא בהחלט שבוע ספר שלא אשכח".