שורה של אנשי מפתח התקבצו ברביעי האחרון בבית הנשיא לחתום על הצהרה ולקידום הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. היו שם השופט אליקים רובינשטיין, לשעבר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, ג'ימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל, אריק זאבי ומורן סמואלס הספורטאים האולימפיים שלנו, הסופרת האמריקאית ניקול קראוס, הפרשנית המדינית של חדשות 12 דנה ויס והמגישה קורין גדעון ורבים וטובים נוספים מהארץ ומארצות הברית. את כולם כינסה קרן רודרמן בשיתוף ארגון גשר בראשות המנכ"ל אילן גאל דור, אבל אישה אחת ניצחה על האירוע כולו –שירה רודרמן, בת 41, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן. 

ראיתי אותך מנסה להזיז ספינה עצומה –לקרב בין היושבים פה ליהדות התפוצות. חלמת אי פעם שתגיעי למעמד הזה? לאירוע כזה?

"התשובה מורכבת. לפני שנגענו בתחום הזה, לא חלמתי על סיטואציה כזו, אבל זה השתנה מהרגע שנכנסנו לתחום הזה. מה שמפתיע אותי בסיטואציות האלה, זה שאני מצליחה עדיין להתרגש מזה. את מתכננת ואת יודעת ואת בקיאה בנושא, ואת מתעסקת בזה כל היום, מה הסיכוי שמישהו יגיד משהו פתאום שיכווץ לך את הבטן? אבל אני מוצאת שזה נוגע בי, ואני מקשיבה כמו כולם למרות שאני יודעת מי הולך לדבר ועל מה הם הולכים לדבר, ואני מצליחה להתרגש". 

מי ריגש אותך במיוחד?

"האמת שכולם. יודעת שזה נשמע קלישאה. כשהשופט רובינשטיין עלה לבמה, תהיתי לעצמי מה הוא חושב לעצמו כשהוא רואה עם מי הוא צפוי לדבר, בכל זאת שופט בית משפט עליון, אדם עם ניסיון, מתחום מאוד מסוים, מאוד מעודן. לא כל אחד היה מסכים לשבת עם שני צעירים (ארין שרוד, אקטיביסטית ויזמית חברתית וטיילור גרגורי, מנכ"ל A wider bridge, אגודת הלהטב"ק המקדמת שוויון בישראל ושוויון למען ישראל - ה.ר.כ). אבל הוא לא עשה עניין מזה, ולא חשב שזה לא בסדר לאדם דתי. הדהים אותי גם הרב עמיחי. אני מכירה את העולם שממנו הוא בא, את העמדות. גם לא מעט מחו נגד זה שהוא זה שידבר. ידוע שהוא יותר דתי, יותר ימני, יותר קיצוני, והבנאדם עומד באירוע שפתוח לתקשורת, בבית הנשיא ואומר 'אני מבין' ולוקח אחריות (הרב עמיחי אליהו חזר ממסע שארגן מכון גשר בארצות הברית לחיזוק הקשר והכרת יהדות התפוצות. וכך אמר: "הפיזיותרפיה הנפשית שעברתי במסע זה ושאני עדיין עובר, מחייבת אותי לחשבון נפש על המשמעויות של האחים הנוספים שגיליתי בתוכי מעבר לים." ה.ר.כ)

כנס 'הכל נשאר במשפחה בבית הנשיא. צילום יעל שמידט

כנס 'הכל נשאר במשפחה בבית הנשיא. צילום יעל שמידט

קרן משפחת רודרמן פועלת בארץ ובארצות הברית לקידום הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, ובמקביל לשילוב עם אנשים עם מוגבליות בשתי המדינות הללו. רודרמן רואה בקשר הזה קריטי, חיוני לשני הצדדים. "מה האלטרנטיבה? לא לדבר? זה הזוי. אנחנו בסך הכל 15 מיליונים בעולם, אין לנו את הפריבילגיה! אם היינו עם של 350 מיליון איש או 3 מיליארד, אז הייתי אומרת מה זה משנה, אבל אנחנו לא. אנחנו כולה 15 מיליון, מכל קצווי תבל. עם מדינה אחת, שלא משנה באיזה ציר אתה בעולם היהודי שלך או האידיאולוגי פוליטי, בסוף כשאתה יהודי איפשהו בעולם. עבור העולם אתה יהודי, זה הכול".

לדבריה, הבעיה המרכזית היא שאין בכלל דיאלוג בין שני הצדדים. "אין הסכמה עקרונית מה בכלל יש בינינו. מה אני חייבת לך ומה את חייבת לי. (המדינה מול העם היהודי- ה.ר.כ). לפני מאה שנה היה חלום משותף לא רק ליושבי ציון אלא לעם היהודי. שבעים שנה המדינה קיימת - וזה היה התהליך המשותף האחרון שלנו כעם יהודי. היום כל אחד עושה לביתו. מדינת ישראל צריכה להחליט עם או בלי הקהילה היהודית, מה המעורבות של יהודים שלא חיים פה. אני הייתי רוצה לראות, וזה באמת החלום הקטן שלי, שמדינת ישראל תגדיר את תפקידה כמדינת העם היהודי, שהיא תגדיר מה האחריות שלה כלפי העם היהודי שלא נמצא פה. אנחנו רק מגיבים כשיש משבר מאוד גדול, מתקפת טרור או אנטישמיות. אי אפשר להמשיך ככה. הדיון בבית הנשיא היה תחת הכותרת 'הכל נשאר במשפחה', כי במשפחה יש גם שונות מאוד גדולה אבל יש גם איזשהיא הבנה. אתה יודע שבפני משפחה אתה לא סוגר את המכסה. וזה מה שחסר לנו

"הבעיה הבסיסית זה שאדם ממוצע, כמו שאני הייתי לפני שהכרתי את בן זוגי לחיים, לא יודע דבר על יהדות ארצות הברית. אבל יש פה תלות הדדית. פרופ' דוד פסיג אמר 'הדברים השתנו', צריך להיות צנוע כדי להבין שלא הכל בשליטתנו, ובעיקר להבין שאנחנו חוליה בשרשרת. אנחנו, כישראלים, לא מצליחים להבין שיהדות ארצות הברית קשורה לסיפור החיים שלנו באופן מאוד יומיומי. שזה לא רק שותפות גורל וייעוד, אלא יש לה קשר ישיר לפעילות במתנ"ס, למה שהקהילה משקיעה בילדים שלי בצבא, ובלימודים באוניברסיטה. הקשר הזה משפיע עלינו בחיי היומיום שלי". 

הרבה שנים הסתכלו על יהדות ארצות הברית כארנק, גם בדוגמאות שלך את מתייחסת אליה ככה

"אם היית שומעת בגן על ילדה יהודית שחיה בארצות הברית, שההורים שלה מתאמצים לתת לה חינוך יהודי, ואם היה לך ביסודי סקייפ או זום עם ילדים, ואחר כך בתיכון משלחות וכו' - אז הקשר היה נבנה. בסוף יש פה בן אדם שלא חי פה, הם לא הולכים לבית חולים הזה או לאוניברסיטה הזו, או לתכניות של השותפות הזו. אז למה הם עושים את זה? כי הם חשים מחוייבות למדינת העם היהודי". 

קרן משפחת רודרמן הייתה בתחילת הדרך ארנק או פנקס צ'קים. מורטון רודרמן ז"ל נהג לתרום לצדקה ולמטרות שראה בהן חשיבות. כל זה השתנה כששירה, צעירה ישראלית מראשון לציון, רק בת 21, התארסה לבנו ג'י וביקשה ממנו להפוך את קרן התרומות המשפחתית לגוף משמעותי ומשפיע. "הוא היה איש עסקים, אז הוא אמר 'בסדר. קחי מיליון דולר, אני לא מוכן להתחייב על שום דבר מעבר. נראה אותך'. אמרתי לו 'תזכור, אין אצלי חצי אתגר, זה הולך להיות משמעותי' והוא אמר לי 'נראה מה תצליחי לעשות'. היה בינינו קשר מדהים". 

מורט ז"ל ומרשה רודרמן

מורט ז"ל ומרשה רודרמן

היום הקרן מתנהלת עם תקציב של מעל 200 מיליון דולר

"לקחתי שנה ללמוד. באתי מתחום הניהול, לקחתי את כל הניירות לקרוא והתחלתי להיפגש עם אנשים. לא ידעו מי אני. הרימו גבה - צעירה, לא הייתי אמריקאית, לא הייתי הבת שלו, אבל לא הרגשתי שאין לי גיבוי, לא הרגשתי קטנה. היה לי המון אומץ מלווה בהרבה פחד. כשאתה צעיר יש לך הרבה אומץ, פשוט לא ידעתי לאן אני נכנסת. ואז הגעתי לפגישות עם אנשי עסקים ידועים בעולם היהודי, והם כמובן גברים והם כמובן מבוגרים ממני בעשרים-שלושים שנה יותר, והם אמריקאים. זו הייתה התמודדות לא קלה. אבל מי שרוצה לגדול צריך לדעת שזה יהיה לא פשוט. הייתי האישה היחידה, צעירה, ירוקה, פעורה. אומרת את האמת, אפילו האנגלית לא הייתה לי כמו היום. אבל היה לי המון דרייב, נכנסתי לזה עם המון רצון כדי לעשות את זה הכי טוב". 

שנה אחרי שיצאה לדרך, החליט רודרמן להגדיל את הסכומים והסכים להתחייב לפרוייקט בעשרה מיליון דולר. "שמחתי מאוד אבל באותה נשימה נבהלתי מאוד. היו לי המון רגעים קשים. אני הייתי תמיד חסרת סבלנות וחמי כל הזמן היה אומר לי שוב ושוב Your knowledge will be your power  (הידע שלך יהפוך לכוח). היום אפילו בעולם הפילנטרופיה אנחנו יוצרים צמדים ושיתופי פעולה, אבל אז לא היה לי עם מי להתייעץ, הייתי מאוד בודדה בהמון דברים. זה גם היה חדש לי, זה לא שגדלתי בתוך העולמות המקצועיים האלה או בתוך כסף. לא הבנתי איזה ידע ואיזה כוח יבוא לי מזה". 

אישה צעירה בת 20 מגיעה לפגוש אנשי עסקים גברים. את מצפה שלהיות אישה לא יהיה סיפור, אבל זה זה כן

"ידעתי שככה הם חווים אותי. שהם מודדים אותי. ולכן אמרתי לעצמי 'את חייבת להוכיח את עצמך. את חייבת להיות הכי טובה כדי שלא יוכלו להגיד את זה'. זה היה הדרייב שלי. זה מה שהניע אותי. הם היו מנסים אותי בדברים דבילים: 'נקבע בשעה 0730 בדאון טאון' אחרי שילדתי לפני חודש וחצי. בחוויה שלי הבנתי שהם רוצים שאני אגיד שאני לא אבוא. ואני אמרתי 'אני אהיה בפגישה'. היום אישה הייתה אומרת 'תקפצו לי' ולא באה, אבל נקודת הפתיחה לפני עשרים שנה הייתה אחרת. ידעתי שאני צריכה לבנות את עצמי כישות מקצועית ולא להשתמש רק בכוח והכסף שאני מייצגת. תקרת הזכוכית הזו מבחינתי לא הייתה קיימת. אמרתי לעצמי - זה לא יקרה. ואני אלחם בקירות ואשבור חומות כדי לגרום להם להבין". 

שירה רודרמן נואמת בכנסת 2019

שירה רודרמן נואמת בכנסת 2019

בכמה נשים את נתקלת? בעולם העסקי, בעולם הפילנטרופי?

"ישראל יותר מקדמת נשים מארה"ב. גם במספרים וגם בחוויות המסוגלות. כשהגעתי לארצות הברית לא יכולתי להתגבר על ההלם שלי כאישה מאיך שתופסים פמיניזם ומנהיגות. אני גדלתי בחוויה של 'השמיים הם הגבול', למרות שלא היו נשים כמעט בשום מקום. החוויה היתה שאם את תעבדי קשה, את תצליחי. בארצות הברית לא ראיתי נשים בעמדות מפתח. בעולם היהודי, גם היום, את יכולה לספור על פחות מיד אחת את מספר הנשים. ואז גיליתי שהנשים הולכות לבתי ספר הכי טובים ולומדות את הדברים הכי מדהימים ואז לא יוצאות לשוק העבודה. זו תפיסה. 

"פעם הגבר היה איש עסקים והוא המצליח, והוא ייתן כסף קטן, והאישה תרגיש טוב שהיא הולכת לויצו או נשות הדסה. הייתי מסתכלת בזה בעצבים והרבה פעמים בזלזול - בנשים שהרשו לעצמן להיות מצומצמות רק לזה ולא לקחו את זה למקומות של מנהיגות וקבלת החלטות, אלא רק לארוחות צהרים. אני יכולה להגיד שהיום יש נשים שמבינות שהן יכולות להיות גם במקומות של קבלת החלטות. יש מנעד. לא בהמוניו, אבל בעוד כמה שנים זה יהיה יותר בולט."

בכל זאת היה רגע שרודרמן עצמה נתקלה במחסום אמיתי, וזה היה כשהתמודדה בשנת 2013 לראשות עיריית רחובות. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את המתח המטורף בין להיות אמא לבין שאר הדברים שאני עושה. והייתי מנכ"לית עוד לפני שהתמודדתי וכל הזמן הרגשתי את המתח הבלתי נלאה הזה. יש באמת רגעים שצריך לבחור. נפגשתי עם שרות ועם ראשות עיר ואף אחת לא אמרה לי כלום. רק אחרי זה הבנתי בדיעבד שכולן רצו לתפקיד אחרי שהילדים שלהן גדלו ואילו לי היו לי ילדים מאוד קטנים. אני רוצה להגיד לך שזו חוויה נוראית, ואני לא חושבת שזה לא נורמלי להרגיש שיש לך תפקיד מאוד משמעותי כאמא. אבל איפה הבעיה? בזה שחלוקת האחריות היא לא באמת שווה". 

משפחת רודרמן בהרכב מלא

משפחת רודרמן בהרכב מלא

לרודרמן 4 ילדים בגילאי 11-16. לפני עשר שנים עזב ג'י בעלה את עולמות המשפט והפוליטיקה והצטרף לקרן כנשיא הקרן.

 איך זה לעבוד עם בן הזוג?

"היום אנחנו צוות מעולה, אבל בשנתיים הראשונות זה היה סיוט תהומי. הייתי אומרת א' הוא היה מבין ב', רציתי לעשות ככה, הוא רצה אחרת, אני באה מתחום הניהול והאסטרטגיה והוא לא. לקח לנו המון זמן בדם יזע ודמעות כדי להבין מה החלוקה בינינו. היום החלוקה הזו מאוד ברורה, גם החוזקות והחולשות של כל אחד מאיתנו ברורה, אנחנו מאוד מדבררים ומתקשרים בינינו."

שירה וג'י רודרמן בטקס האוסקר 2020

שירה וג'י רודרמן בטקס האוסקר 2020

לפני שבוע, צעדו ג'י ושירה על השטיח האדום באוסקר. זה היה רגע שיא של עבודה קשה, אחרי למעלה מעשור שהם עוסקים בשילוב אנשים בעלי מוגבלות בחברה. "עשינו מחקר וגילינו שמעל ל-35% מזוכי האוסקר זוכים על תפקידים של אנשים עם מוגבלות, והם עצמם אינם אנשים עם מוגבלות. אמרנו שזה לא הגיוני והתחלנו לתת מלגות. דיברנו עם בתי הספר, עם גילדות השחקנים, עם הזמן עשינו שולחנות עגולים באולפנים, ועלינו עד לנקודה שהגענו אליה היום. השקענו המון אנרגיה ופגישות מתסכלות, והיום יש לנו שותפות עם האקדמיה לקולנוע האמריקאית. אמרנו להם 'אתם מבינים שאתם צריכים להוביל את השיח ולא להיות מובלים?' - זה מה שסימן את פריצת הדרך איתם. יש לנו שיתוף פעולה איתם לאורך כל השנה, יש מתמחים עם מוגבלות באקדמיה, באולפנים הגדולים, יש תכניות פתוחות לציבור, תכניות עומק. אבל אמרנו הפיק שלכם זה ערב האוסקר. ואז נתנו לשני השחקנים של הסרט peanuts butter falcon האחד עם תסמונת דאון והשני שחקן ללא מוגבלות, להעניק פרס וזה היה פשוט מ-ד-ה-י-ם".