בגילוי נאות, ביחד עם רשימת מאה הנשים המשפיעות בעולם, מפרסם המגזין האמריקני פורבס גם את המתודולוגיה לפיה נבחרה הרשימה הנוצצת הזאת. ואיך שלא נהפוך אותה, הקריטריון המשמעותי והבולט ביותר הוא, איך לא, כסף. הרשימה מאוד אמריקנית, מטבעה, היא מתפרסמת בארצות הברית, נכתבת על ידי נשים אמריקניות, והנשים הבינלאומיות מעטרות אותה.

ברשימה 6 תחומים: כסף (כלומר: מיליארדריות), עסקים (כלומר: כסף), לייף-סטייל (פרסום, כלומר, כסף), תקשורת, non-profit(שוב, כסף) ופוליטיקה. כדי לבחור את המאה בנה המגזין מטריצה עם מדדים של כסף, הופעות בתקשורת המסורתית והחדשה – כלומר, פרסום, וניקוד שמבוסס על כוח והשפעה. נשים בעסקים נמדדו לפי רווחי החברה שבראשה הן עומדות (בהשוואה לשנה שעברה), נשות התקשורת לפי שכרן. פוליטיקאיות לפי התל"ג, ונשות העמותות על פי כמה כסף הוציאה העמותה שבראשה הן עומדות בהתאם למטרות העמותה.

האם הרשימה משקפת את מצבן של הנשים בעולם? לא ממש

נראה לי שהרשימה משקפת בעיקר איך התקדמו נשים בעולם שעוצב על ידי גברים ובכללי משחק שנתפרו למימדיו של המגדר הגברי. כלומר: כוח, שליטה, תחרותיות, משחק סכום-אפס.

8 ראשות מדינה מככבות ברשימה הזאת. שבע הגיעו לתפקיד בבחירות ואחת, מלכת אנגליה. בין ראשות המדינה מעניין לראות שרובן באות ממה שנחשב העולם השלישי. דווקא במחוזות שנתפסים בעינינו רחוקים מתיאוריות פמיניסטיות, מהעדפה מתקנת ומתרבות רגישת מגדר, צמחו מנהיגות חזקות ומובילות. לעומת מדינות העולם הראשון שממשיכות לקיים באדיקות את הפרקטיקה המסורתית של חלוקת כוח בין גברים ונשים. זוהי תרבות חברתית שאינה מאפשרת לנשים לצמוח, אלא אם ייאמצו את דפוסי ההתנהגות הגבריים (כוחנות, ויתור על משפחה, תחרותיות ועוד), למרות מה שאנחנו נוטות לחשוב על עצמנו.

את ראשות המדינה אפשר למצוא בתאילנד, ליבריה, קוסטרה ריקה, ברזיל ארגנטינה, ועד לאחרונה הייתה אחת גם בצ'ילה. בהודו, מדינה בת יותר ממיליארד בני אדם, עומדת אישה בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, אך בחרה שלא לעמוד בראש המדינה.

ואילו בעולם הראשון יש שתיים: אוסטרליה וגרמניה. אנגלה מרקל, ראשונה ברשימת המאה, נחשבת האישה החזקה ביותר באירופה וכמי שהצליחה לשמור על היציבות הכלכלית בגרמניה למול התערערות פיננסית במדינות אחרות ביבשת (יוון, ספרד, בריטניה).

אנגלה מרקל, קאנצלרית גרמניה (רויטרס)

נשים השצליחו לפלס את הדרך

רוב מכריע של הנכללות ברשימה הן מעל גיל 50. אלה נשים בשלות, שהתמודדו בעולם גברי בעיקרו, פילסו את דרכן בתרבות ארגונית וחברתית מפלה, שובניסטית, שעד לאחרונה לא בהכרח קידמה שוויון. יש להניח שחלקן הגיעו כי אימצו חוקי משחק גבריים של כוח וכוחנות, אחרות נאלצו לעשות פשרות כואבות בדרך למעלה. חלקנו מכירות את המסלולים האלה.

בכל רשימת מאה המשפיעות יש רק סופרת אחת, וגם היא נמדדת לפי כמות הספרים שמכרה ומספר השפות שתורגמה, ג'יי. קיי רולינג (מקום 61), ולאוו דווקא לפי איכות ספריה וחשיבותם.

יש ברשימה 4 נשים מתחת לגיל 40: ליידי גאגא היא הראשונה והצעירה שבהן, בת 25 בסך הכול ומככבת במקום הראשון בעשיריה השנייה (11). לזכותה ייאמר שהיא נכללה ברשימה לא רק בשל הונה, סליברטיותה ופירסומה, אלא גם משום שהצליחה לגייס 200 מיליון דולר למאבק באיידס. הצעירות האחרות הן ביונסה, אנג'לינה ג'ולי, כמובן, (שהיא גם שגרירת רצון טוב של האו"ם), והסופר-מודל ג'יזל בת ה-31.

בין נשות התקשורת אפשר למצוא את אלה שנמצאות בפרונט – כריסטיאן אמנפור (מקום 44), דיאן סויאר (מקום 47) ומגישת חדשות הבוקר אן קארי (מקום 66). אבל מעודד למצוא שם את העורכת הראשית של מה שנחשב לעיתון החשוב בעולם, ניו יורק טיימס, ג'יל אברמסון, שעשתה לאחרונה היסטוריה כשהייתה לאישה הראשונה בתפקיד, וגם את הלן בודן, מנהלת bbc news group(מקום 51).

ג'יל אברמסון, NY TIMES

ומילה על נשות הפילנתרופיה, קטגוריה נפרדת ברשימה: אלה נשים שמנהלות ארגונים בינלאומיים עצומים שהשפעתם על האוכלוסייה שלה הם עוזרים עצומה, אך נמצאת במחלוקת. עד כמה הארגונים עוזרים ועד כמה הם מקבעים את מצבן של האוכלוסיות החלשות והופכים אותן לתלויות בארגונים. אפשר למצוא שם את נשיאת קרן המטבע הבינלאומי, כריסטיאן לגארד (מקום 9) – מי שהגיעה לתפקיד "בזכותה" של אישה אחרת שהגישה תלונה על אונס נגד הנשיא הקודם של הקרן, דומיניק שטראוס-קאהן, שהודח.

האישה שבשבילה הייתי מצביעה

אילו הייתי צריכה לבחור אישה אחת מהרשימה (בלי לעשות עוול לכל 99 הנשים המשפיעות האחרות), זו הייתה דילמה רוסף, נשיאת ברזיל. רוסף היא אקטיביסטית רדיקלית, לוחמת ממעמד הפועלים, שאף ישבה שנתיים בכלא. במשך שנים הייתה חלק מהקבוצה הפוליטית שבראשה עמד לולה דה-סילבה הנשיא הקודם של ברזיל, וכשנבחר לפני עשור מונתה לשרת האנרגיה.

רוסף הייתה חלק מהצוות שהוביל את ברזיל ממדינת עולם שלישי נחשלת לצמיחה כלכלית ושגשוג, והיא נחשבת היום לכלכלה החזקה באמריקה הדרומית. כשסיים לולה את תפקידו (על פי החוקה בברזיל אי אפשר להיבחר ליותר משתי קדנציות), היא הייתה "היורשת" הטבעית. אבל, בהיותה אישה, הירבו פרשנים לזלזל ביכולותיה ולומר שהיא רק "עושת דברו" של דה-סילבה, שהיא שם בזכותו ולכן סיכוייה אינם גדולים.

אך ראה זה פלא, רוסף נבחרה באוקטובר שעבר ברוב גדול לעמוד בראש המדינה הגדולה ביותר ביבשת הדרומית. אישה נערצת נוספת היא כמובן לוחמת החופש ממיאנמר (בורמה), זוכת פרס נובל לשלום, אנג סאן סו-צ'י (מקום 26).

אגב, ברשימה יש גם ישראלית אחת, שרי אריסון (מקום 57), שנמצאת שם על תקן מיליארדרית ויורשת, האישה העשירה בישראל, פילנתרופית ומייסדת "יום המעשים הטובים".

אז מה משקפת הרשימה הזאת?

נדמה לי שזה לא יהיה מוגזם לומר שהרשימה לא משקפת אפילו את שאיפותיהן של רוב הנשים בעולם. כי רוב הנשים בעולם חיות בעוני מרוד, ורוב הנשים בעולם חיות תחת פרקטיקות של דיכוי קשה ואפלייה, והתפקיד שהעולם מועיד לרוב הנשים הוא להביא ילדים ולעבוד קשה.

ולכן בעולם הזה אין הרבה קשר בין רשימת מאה המשפיעות לבין חייהן של מאות מיליוני נשים בעולם, כי ההשפעה של מאה הנשים האלה על רוב הנשים היא למרבה הצער מאוד-מאוד קטנה. הרי רוב הנשים ברשימה מנהלות חברות ענק שעושות את הונן בין השאר על ידי עידוד תרבות הצריכה ועידוד פרקטיקות ניצול בעיקר של אנשי ונשי העולם השלישי.