לפני כחודש אתרי החדשות התמלאו בידיעות על ארבע נשים שסיימו בהצלחה את קורס הטיס של חיל האוויר. התמונה של ארבע הטייסות עומדות לפני המטוס, רגע לפני סיום קורס הטייס ומסדר הכנפיים לא הותירה את אדמית רגב, 43, אדישה: "תשמעי, זו גאווה גדולה ממש, וזה מרגש. אני חושבת שהחייל עושה שינוי ממש משמעותי בהסתכלות, בהתבוננות, בקבלה, ואני חושבת שזה מה שצריך להיות, זאת תמונת המציאות וככה הדברים צריכים להיות בכל המעגלים, לא רק בטייס".

הטייסות החדשות שסיימו קורס טיס. צילום דובר צה"ל

אדמית ובן זוגה קובי הם היזמים והבעלים של מרכז "הטייסת" בגלילות, שפועל כבר שלוש שנים ומאפשר לכל אחד ואחת לחוות את החוויה של טיסה בסימולטורים של מטוסי קרב וללמוד מערכי חיל האוויר הישראלי. המרכז מנוהל ברובו על ידי נשים, את הסימולטורים העצומים מלוות מדריכות סימולטרים מקצועיות בוגרות חיל האוויר, וכשליש מהמשתתפים בקורסים של בני הנוער הן נערות. התגשמות חלום מבחינתה של רגב.

תוך כמה זמן אנחנו נראה על מגרש המסדרים בוגרות שעברו אצלכם הכשרות ב"טייסת"?

"אני מדברת רק בשמי ולא בשם חיל האוויר, אבל אני חושבת שמהר מאוד. בכל הקורסים לבני הנוער שלנו יש נערות, שזה דבר מאוד מאוד מרגש ומשמח. עצם העובדה שהן באות ומראות את האהבה שלהן לטיס, שאני מאמינה שהיא יחסית שונה משאר הנערות בשכבה שלהן, ומוציאות את זה החוצה, זה כבר איזשהו תהליך ושלב".

יש עדיין משהו מאוד מיליטנטי ברצון למצוא שוויון דווקא בצבא ולא בתחומים אחרים. איך את מתייחסת לזה?

"קודם כל אנחנו לא צבא, אנחנו גוף אזרחי לחלוטין, אני לא מייצגת אף אחד. הקמנו את 'הטייסת' בהשראת חיל האוויר הישראלי ואנחנו מאוד גאים בכך ומאוד אוהבים את החיל הזה. אני שואפת שתהיה פה הוגנות ושיהיה פה שוויון ושיהיה פה מקום לכולם לבוא לידי ביטוי".

אדמית רגב, צילום: ענת קזולה Q Elite Beauty

אדמית רגב, צילום: ענת קזולה Q Elite Beauty

בואי נחזור אחורה, איך זה התחיל? למה החלטתם להקים את המיזם השאפתני הזה?

"קובי שרת המון שנים בחיל האוויר, היה מפקד טייסות קרב, ותמיד הוא דיבר על כך שהוא קיבל במשך 32 שנה כל כך הרבה דברים טובים, ולא יכול יום אחד לעזוב את העולם הזה ולא להעביר את זה הלאה. תמיד אמרתי לו שיגיע הרגע אנחנו נדע איך להביא את זה לידי ביטוי. יום אחד היינו באיזשהו טיול וראינו סימולטור, הבנים שלנו עמדו בתור ואז הוא כתב לי הודעת וואטסאפ: 'יש לי רעיון, נקים טייסת אזרחית שיבואו אליה בני נוער וירגישו שייכים', ואמרתי 'וואלה, יש בזה משהו'. הרגע הגיע כשחזרנו לארץ משליחות באיטליה, אז קרתה איזושהי טרגדיה משפחתית שהזכירה כמה הדברים יכולים להשתנות כל כך מהר, ושכדאי שנספיק להגשים חלומות".

והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

"אמרתי לו 'קובי, זה הזמן, בוא תפרוש, אתה תקים את הטייסת'. הוא מבחינתו אמר שאין מצב שהוא עושה את זה לבד. שנינו התפטרנו, כתבנו מצגת, עשינו סיור בכמה מקומות בעולם ולא מצאנו שום מרכז שדומה לקונספט שאותו רצינו להקים. הבנו שיש לנו משהו ייחודי וגייסנו תוך שבועיים את הכסף. תוך ארבעה חודשים פתחנו טייסת".

אדמית וקובי רגב עם הילדים. צילום באדיבות המשפחה

הרעיון הראשוני שעמד לנגד עיניהם היו כאמור בני ובנות נוער, אחר כך הגיעה ההבנה שגם חברות יכולות להיתרם מפעילות במקום. "חגגנו לפני שבוע 3 שנים וספרנו שהיו כאן 630 חברות שונות, שזה המון. יש חברות שמגיעות לפה ועושות 30 סדנאות כל חברה. אינטל עשו פה עשרות, מייקרוסופט, באים מהצבא. כלומר, זה מאוד גדול ומאוד רחב. זה משהו שאין אותו בשום מקום. אלו שבאים, עולים על מדים, יושבים בתדריך טיסה, לוקחים איזושהי מתודולוגיה, לומדים איך לעשות את זה ועוברים את החוויה בעצמם".

המתחם שבנו בני הזוג כולל סימולטורים של מטוסי F-16 ו-F-35, חדרי תדרוכים, חדרי הלבשה ועמדות מציאות מדומה מתקדמות. למבקרים במקום נבנה ממש סדר יום כמו לטייסים בחיים האמיתיים הכולל מעבר של תדריך טיסה, קבלת משימות ויעדים, הדרכה על הסימולטור ותחקיר טיסה לאחר ההתנסות. אדמית הייתה אחראית על תכנון ועיצוב המקום, מצורתו כמעין מנוע סילון ועד לפאצ'ים והלוגו שמעטרים כל סרבל. "עיצוב חייב להיות לו רגש, אמרתי אני רוצה להיות מנוע לאנשים, מנוע לנשים, שנשים יבינו שאנחנו יכולות להניע עולמות, להזיז את העולם זו רק בחירה שלנו, והדרך שלנו לצאת החוצה."

למה לדעתך החוויה הזאת מושכת כל כך הרבה סוגים של אנשים וחברות?

"הרעיון הוא שאתה בא לכאן ללמוד איך לשפר את היכולות שלך בכל נקודה בזמן. כשמגיעות לכאן נערות בסיכון וטסות הן רואות שבזכות זה שהן מקשיבות ומתחקרות את הדבר המאוד מאוד קטן, הן מתקדמות ומשתפרות מטיסה לטיסה. והן פתאום מאמינות שהן יכולות, שאין גבולות, שאם אני לומדת על עצמי משהו אחד ועושה אותו עוד פעם, אני יכולה להכפיל את הנקודות שלי. הרעיון הוא מדד השיפור והשינוי, שזה מה שבסוף גורם לחברות לחזור, כי הן רואות שזה באמת תורם להן ומשדרג את הצוות".

אז אני מבינה איך מייקרוסופט מממנים את זה, אבל על נערות בסיכון מי משלם?

"יש המון דברים שאנחנו עושים. אנחנו נותנים באהבה גדולה ליותר מעשרה ארגונים, גם לבתי חולים. לעיתים החולים מגיעים לכאן ובפעמים אחרות אנחנו נוסעים אליהם. לשלוח כמה צוותי אוויר לכמה מחלקות ולשמוע מהרופאים איך המדדים של הילדים האלה עלו כמו ששום תרופה לא תעשה, זה המון בשבילנו. אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב לצוות, וזה הדבר שהוא הכי משמעותי אצלי בטייסת, שאנשים שיגיעו לכאן ירגישו שאנחנו עשינו אימפקט על הרגש שלהם ועל התחושות שלהם. בשביל זה הוקם המקום, כדי לעשות טוב".

כשרגב מדברת העיניים שלה נוצצות, יש בה התרגשות טבעית סוחפת שגורמת לך להתרגש יחד איתה. "לפני שלושה ימים הגיע ניצול שואה עם הנכד שלו, מבחינתי ראיתי אדם מבוגר ולא ידעתי מי הוא. הוא עמד ונישק את הכנפיים. ראיתי אותו ממש רועד והצגתי את עצמי בפניו, והוא אמר לי 'את יודעת שכשאני שכבתי באושוויץ וראיתי מטוסי קרב החלום שלי היה שיהיה מטוס קרב למדינה שלי, שאני ארגיש מוגן', והוא אומר 'כל הזמן רציתי לבקר בחיל האוויר ואף פעם לא יכולתי להיכנס, כי מי אני?'. הנכדים שלו עשו לו את המתנה הזאת והביאו אותו אלינו, וואו אני התרגשתי".

אל"מ קובי רגב, בן הזוג של אדמית, היה כאמור שנים רבות טייס F-16 ומפקד בכיר בחיל האוויר. בתפקידו האחרון שימש כנספח צה"ל באיטליה. למעלה מ-20 שנה הם עברו כמשפחה בין בסיסים אבל אדמית לא נתנה לזה להשפיע על הקריירה שלה. השניים, פאוור קאפל ישראלי שורשי במלוא מובן המילה, נפגשו איך לא בחיל האוויר. אדמית הייתה קצינת ת"ש במקור מירושלים שהוזעקה לסייע בבסיס נבטים למרות שצמחה בקרב הירוקים, ושם היא פגשה בקובי, אז כבר טייס וקצין צעיר במקור מחיפה. כיום, לזוג שלושה בנים, עילי חייל בן 18, איתי פסנתרן מחונן בן 16 ואלון בן 14.

מה היה המסלול שתכננת לעצמך? כי זה בטח לא היה לעבור מבסיס לבסיס.

"ממש לא. תמיד חלמתי על לימודים באיטליה עוד מהתיכון, אבל ברגע שעברתי לצבא, אז כמובן הכול השתנה. הרעיון תמיד היה להיות סופרת ולעסוק בעולם האדריכלות, והגשמתי את זה. אני חושבת שלאט לאט אני עושה את הכול, שאיכשהו בספירלה של החיים הדברים נסללו ומביאים אותי למקומות שחלמתי עליהם".

אדמית וקובי רגב. צילום באדיבות המצולמים

אדמית וקובי רגב. צילום באדיבות המצולמים

לא נקטעה לך הקריירה בכל פעם שהיית צריכה לעבור בסיס בגלל אילוצי התפקיד של קובי?

"לא. תמיד עשיתי אדפטציות. כשלמדתי הייתי צריכה לעבור מאוניברסיטה לאוניברסיטה וזה כן השפיע, אבל תמיד מצאתי את הדרך להיות במקום שאני ממלאת את השאיפות המקצועיות שלי ואת החלומות שלי. גם אם זה אומר לקום בבוקר בבסיס בדרום ולשים ב- 07:15 שלושה בנים בגנים, לנסוע לכפר סבא לעבודה, לחזור בזמן, ובמקביל לעשות תואר שני באוניברסיטת ב"ש. לא ויתרתי על כלום, היה לי מאוד חשוב להיות בזכות עצמי כל הזמן.

ובכל הזמן הזה, קובי, היה שם לצידה. "הייתה שותפות מאוד יפה, קובי היה יורד מטיסות לילה ויושב איתי ומכין איתי את המחקרים ואת ההרצאות של הבוקר, עם שתי עגלות במקביל. תארי לך את התמונה, בדירת שיכון כזאת של שלושה חדרים, וביחד יושבים ומבינים ששנינו צריכים להתקדם במקביל, שאין פה מישהו אחד שמתקדם והשני תומך בו".

והמעברים האלו לא היו רק פיזיים אלא מלווים בלא מעט חששות ופחדים אבל רגב לא נתנה להם לשלוט בחייה: "כשאירע אסון התרסקות המסוק ברומניה לפני 11 שנים, הבן שלי ראה במקרה בטלוויזיה שהם התרסקו ומצאו את הקופסא השחורה והוא ממש בא אליי בוכה ואמר לי 'אימא, אני רוצה אבא, אני לא רוצה כנפיים'. ילד בן 8 שגדל לזה, יש לכך המון משקעים".

ואיך זה עבורך לחיות עם הפחד הזה?

"מאוד מאוד קשה. תתארי לעצמך מצב שאני שוכבת במיטה בחצור, יודעת שהקפיצו את קובי, שומעת את ההמראה, ויודעת שהוא אמור לחזור אחרי רבע שעה אבל כבר שעתיים והוא לא חזר".

מה עושים במקרה כזה?

"אני מצלצלת לטייסת 'קובי נחת? קובי נחת?' והן לא יודעות אפילו מה לענות לי. זה לא משהו קל, ואת צריכה לקום בבוקר לעבודה ולהוביל דיון של 30 איש".

זה פחד שיכול גם לשתק.

"כן, זה לא עשה את זה".

משפחת רגב תמונה משפחתית

כאמור אדמית בנתה קריירה במקביל לחיים בטייסות אבל הגשמת החלומות באמת החלה כשנסעו לשליחות באיטליה והיא החלה ללמוד אדריכלות פנים עם שלושה ילדים בבית ובלי איטלקית בכלל. "בד"כ, יש נשים שבוחרות לעבוד בשגרירות וכששאלו אותי איזה תפקיד אני רוצה, אמרתי 'אני באתי להגשים חלום', ביום הראשון נרשמתי לאוניברסיטה, כולם חשבו שאני משוגעת כי זה היה תואר מלא באיטלקית, ואני באתי בלי לדעת אף מילה, חוץ מ'בון ז'ורנו', ואת יודעת, זה ללמוד גיאומטריה באיטלקית, ללמוד לצייר, ללמוד תולדות האומנות וללמוד עיצוב ולהשתתף בתערוכות ולהקים תערוכה ברומא ובבולוניה ולהגיש מבחנים ולעמוד מול ה'קומונה די רומא' שזו המועצה שמאשרת כל סטודנט ממש כמו פעם בשיטה העתיקה", היא צוחקת. "הם מאשרים אותך כאדריכלית ולצורך זה את צריכה לבוא ולנאום באיטלקית והייתי הסטודנטית הזרה היחידה בכל התואר וזה היה מאוד מאוד מורכב, אבל אמרתי שיש לי פה הזדמנות להגשים חלום."

עכשיו במקביל להתרחבות בינלאומית של 'הטייסת', כשהיא עומדת מאחורי העיצוב והתכנון של המרכז בארץ ושל אלו הצפויים להיפתח בניו יורק וסינגפור, היא מגשימה חלום נוסף – להיות סופרת ילדים. שני הספרים הראשונים בקנה, "המשפחה שלי" ו"לאבא שלי יש כנפיים" הם סיפורים שכתבה לפני שנים בעקבות סיטואציות שהתרחשו בבסיס בו גרו.

"ישבתי על המדרכה וראיתי את עילאי בן השלוש מחכה לאבא שלו וכל האבות ככה יורדים מהטייסות ואבא שלו, מה לעשות, לא מגיע, יש כל מיני דברים, הוא נורא מחכה לו, מלא בהתרגשות, ילד שרוצה לראות את אבא, ופתאום הוא מגיע ונכנסים עוד טייסים וראיתי איך הוא נותן לו חיבוק מהר ופתאום עילאי מבין את מקומו... ואז אני יושבת על המדרכה וכותבת "לאבא שלי יש כנפיים, וכל בוקר הוא קם ושם אותם על הכתפיים" כלומר הספר הזה נולד מלשבת על המדרכה ולכתוב על דף. זה אף פעם לא משהו שישבתי והתכוננתי אליו."

אז מה החלום הבא?

"אני רוצה בכל התחומים שלי לעשות משהו טוב, גם לשמש השראה לבנות אחרות ונשים אחרות ולהראות ש- א' חלומות מתגשמים ושיש לנו יכולת לעשות הכול, אנחנו צריכות לבחור בחיים, לבחור בלראות את הטוב, להאמין בעצמנו, הייתי שמחה שהמקום יוביל קורסים לנשים, להעצים, לבוא ולראות שאין לנו מגבלות, המגבלות היחידות זה המגבלות שאנחנו שמות לעצמנו."

את יודעת, זה מאוד קל להגיד שאת אשת מפקד טייסות בחיל אוויר, נכון, בניתם את עצמכם לבד, אבל עדיין יש לדבר הזה מקפצה מאוד גדולה.

"אני מסתכלת על עצמי, וכל מי שמכיר אותי יודע שזה בעשר אצבעות כל מה שעשיתי, עשיתי בכוחות עצמי. כל החיים הובלתי את עצמי, אם זה תמיד להיות פעילה חברתית ולהיות במועצת תלמידים ארצית ואזורית ולהשפיע ולעשות פרויקטים, אם זה בשכונה שלי ואם זה ברחוב שלי ואם זה בקהילה שלי, יש בי איזו אש פנימית, וזה לא קשור לאף אחד. כמובן שהזוגיות שלנו היא מאוד מקדמת והיא מפרה הדדית, אבל אני לא תולה את המסלול שלי באף אחד."

אנחנו מסיימות בשאלה שאולי הייתה צריכה לפתוח. למה קוראים לך אדמית?

"אמא שלי הגיעה לארץ אחרי השואה ולקחו אותם לטיול לקיבוץ אדמית בצפון. היא ראתה את המקום והיא התאהבה באופי של הישראלים שהיו שם. היה שם המון מאבק על המקום, והיא אמרה שתהיה לה בת היא רוצה שיהיה לה את התכונות אופי האלה של ההיאחזות בקרקע, של עקשנות, להיות עם ראייה אסטרטגית, מי שבא למקום הזה נדבק בה. אני נולדתי אחרי 2 בנים והיא אמרה 'אדמית, אדם, דם, אדמה', שאדם לא יכול להתקיים אם אין בו את נוזל החיים שזה דם, ואם אין לו אדמה שהוא קשור אליה ומחובר אליה, שזה אדמית."