מלימודי ביוטכנולוגיה לניהול קירות טיפוס: "זה ספורט מדהים"

לפעמים תחביב מקרי יכול לשנות את כל החיים. זה בדיוק מה שקרה למור הדר, 34, שבמהלך התואר בלימודי ביו טכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ניגשה יום חמישי אחד לנסות לטפס בקיר הטיפוס של פרפורמנס רוק בבאר שבע. "בת הזוג משכה אותי ללכת לטפס, זה היה ביום חינם לנשים. גיליתי ספורט חדש, ספורט פיזי, ספורט חברתי וספורט מנטלי," היא משחזרת את הרגע שבו התאהבה במה שיהפוך למרכז חייה. זמן קצר אחרי אותו טיפוס, היא כבר מצאה עבודה במקום תחילה בתור עובדת בדלפק. דווקא רותם הדר, בת הזוג שלה, חיפשה עבודה רצינית במקום אבל כשהדר סיימה את לימודיה בבאר שבע, היא הבינה שזה יהיה הבית שלה. "בסוף אני שלחתי אותה למכון הוולקני עם גידולי עגבניות וזיתים ואני הפכתי מנהלת קירות טיפוס" היא צוחקת.

המקום הראשון אותו ניהלה היה הסניף הראשון בתל אביב באזור המוסכים בריבל. "היה שם מלא קסם," מתארת הדר. "ניהלתי שם בערך שנתיים והגענו למצב שאני דוחפת את הקיר כדי להכניס עוד אנשים והבאנו שצריך להתרחב. כשנפתח הסניף הנוסף בתל אביב במידטאון, היא הפכה  למנכ"לית החברה. את Performance Rock הקים יובל המבורג. "הוא יזם בנשמתו.  טיפס כל חייו ואז הקים וניהל את קיר הבולדר הראשון בארץ בריבל. הוא  נציג התאחדות הטיפוס IFSC הבינלאומית והוא זה שגייס אותי לעבודה."

מור הדר היא המנכ"לית בשש השנים האחרונות, חישוב מהיר מגלה שהיא עושה זאת מגיל 28. יש לחברה 5 קירות טיפוס בכל רחבי הארץ, 3000 מנויים קבועים ו150 עובדים, אופרציה מאוד גדולה למה שיכול להיתפס כבילוי חביב אחר הצהריים. "אני בעסק מאז שהיה קטן וצעיר בהתנהלות המשפחתית ולא מאורגנת ועשינו שינויים גדולים והעסק נמצא ברמה אחרת לגמרי. בעבר אנשים קודמו מבין אלו שהתחילו אתנו והיום צריך הרבה יותר אנשים ודרגות ניהול וזה יוצר אתגר ליצר את מערכת היחסים הזו שאנחנו רוצים ושיקדם את הערכים שלנו. אנחנו מחפשים את האיזון ולראות איך מעבירים את זה הלאה והכל במקביל בבאר שבע, תל אביב, בחיפה וברגבה ובמודיעין."

מור הדר מנכ"לית פרפורמס רוק בקיר הטיפוס בתל אביב

את הקורונה צלחו אבל כמו כולם עם לא מעט שריטות ונפילות. "בשנתיים וחצי האחרונות עשינו את הקפיצה שלנו. אוגוסט 2020 פתחנו את הסניף הגדול בתל אביב. דיממנו את הכאב של הקורונה ועכשיו אנחנו עם מערך שלם ומייצבים ועובדים קשה כדי לעמוד באתגרים." בהנהלה של הדר יש רוב נשי. בין פעם לפעמיים בשבוע היא מטיילת בין הסניפים. "אני מאוד ריכוזית ואני עובדת על עצמי שלא להתערב לאנשים ובעיקר לנשים. " עכשיו היא עובדת לקראת פתיחת סניף חדש בעזריאלי שרונה שבו הדגש יהיה דווקא עם אימונים אישיים.

"הטיפוס התחיל כשמשהו קטן של מכורים לדבר ועם התפתחות של הספורט הוא יותר פתוח לכולם ואנחנו עובדים קשה כדי להנגיש את הדבר הזה לכולם. תראי פה נשים ארבעים מעל ארבעים ואחר הצהריים גם ילדים. יש דתיים וחילונים, אתיופים. אנחנו עובדים על זה שכל מי שנכנס פה ייצא עם חוויה חיובית. יש פה קהילה ובית להרבה אנשים." באמצע השבוע בשעות הבוקר במידטאון תל אביב יש לא מעט מטפסים. בשעה הזו אין ילדים אבל לא מעט צעירים ומבוגרים שמגיעים באמצע יום עבודה כדי לאתגר את עצמם. לפני הכל הספורט הזה מפעיל מחשבה מנטלית. הם יכולים לעמוד ולהתבונן על הקיר דקות ארוכות בטרם ינסו לעשות את הצעד הראשון. העיצוב על הקירות – הזיזים שבהם נתפסים – מתחלפים פעמיים בשבוע כך שמי שיגיעו יום למחרת יגלו אתגר חדש.

"מצד אחד את לא צריכה אף אחד שיאבטח אותך ומצד שני את עומדת על השטיח ומתחיל שיח. זה מוריד מעמדות, מוריד גיל. אני אוהבת לראות מבוגרים וילדים יחד, והילדה יכולה להעיר למבוגר איך לטפס והוא יקשיב לה או לו."

מה הויז׳ן שלך?

"לייצר מקום שאנשים שרוצים להתחיל בו את היום או לסיים פה את העבודה. שזה יהיה עבורם גם ספורט, גם חברים, גם בית קפה."

המנויים שלהם יכולים לטפס בכל המתחמים והם מחפשים למקם את הקירות במקומות מרכזיים, תמיד ליד תחנות רכבת כך שמטפסים יוכלו לשבור שגרה בקירות אחרים. "יש אנשים שמנהלים את היום שלהם איפה שנמצאים הקירות. זה המקום שמייצר לאנשים את הכיף של היום שלהם."

היא מגדלת עם בת זוגה בגבעתיים שני בנים בני 3.5, 1.5 "קטנים שמרגישים ענקים. ועכשיו הבן שלי כבר התחיל לטפס והקטן נתלה בגן שעשועים וצועק נינג’ה," היא מספרת בגאווה. "בתקופת הקורונה לביא, הבן הבכור, היה פה לא מעט והוא מטפס בחדר הקטן לילדים. יש פודים, עיגולי משחק עם אור כמו סיימון. זה מאוד אינטראקטיבי והוא עולה יורד עולה יורד. זה מגניב הוא מאוד אוהב את זה." 

מור ורותם הדר עם הבנים לביא ואמיתי

הדר שמה לה למטרה להביא קהלים שבדרך כלל לא היית מצפה לראות במקום כזה. "אנחנו פונים גם לאוכלוסיות מוחלשות שבדכ לא מגיעות. יש פרויקט walls are meant for climbing פרויקט של נורת פייס. כל קיר בעולם עושה משהו אחר. יש כאלה שפותחים בחינם, אנחנו פונים לאוכלוסייה מדרום תל אביב והמנויים מתנדבים להדריך ומקבלים ערך של לתרום- היית מסתכלת ולא היית יודעת מי יותר באורות. אלו שבאים או המתנדבים."

את המהלך החברתי הם ממשיכים בפנייה גם לילדים עם צרכים מיוחדים "אנחנו עושים תהליך - היה חשוב לנו שזה לא יהיה חוג טיפול אלא חוג עם אלמנט חברתי ספורטיבי. שאחרי מפגש ראשון עם הורים וילד, כמה שיעורים פרטיים ואז הילדים משולבים בחוג הכללי עם מדריך נוסף או בלי וזה לא עולה יותר כסף. שירגישו שווים. שאין התייחסות מיוחדת והשלב הבא שלנו הוא אלמנט ההכלה איך לייצר מערך בלי למצוא מדריך מיוחד אלא שכל המדריכים יוכשרו לעשות את זה. כרגע אני מכשירה אותם ואז גם מלמדת אותם לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים."

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by PerformanceRock (@performancerock)

במתחם הגדול יש נשים אבל הן מיעוט. היא יודעת על זה ולכן יצרו את חמישי נשי - יום חופשי לנשים. נשים וילדות מטפסות חינם. "צריך לעשות שיעור היכרות ויש נציגות נשית יותר משמעותית אווירה של הרבה יותר כיף וזה קורה לאט יחסית. בעולם את רואה יותר נשים מטפסות. זה החזיר נשים שלא נגעו בטיפוס שנים ועכשיו נמצאות פה שוב. כמעט רבע מהמנויים הן נשים. זה ספורט שנתפס גברי והוא בכלל לא. יש משפחות שלמות שבאות וזה מדהים."

באולימפיאדת טוקיו כבר הפך הטיפוס לספורט אולימפי אבל בלי נציגים ישראלים, ובפריז בתקווה יהיו שם גם ישראלים. מור הדר יודעת לספר שמהעולם יהיו גם מתמודדות נשים אבל בישראל אין מי שתתחרה באולימפיאדה. "יש לנו נבחרת נשית בסביבה נשית, בחלק מהזמן גם יש מאמנת. יש היקף גדול של ילדים שמתחרים ומתאמנים גם בארץ גם בחול. אנחנו עוד לא ברמה הזו."

איך מכשירים את דור העתיד?

"בכל מרכז טיפוס יש לנו נבחרת לילדים בגילאי 1-18. יש ילדים שאמרתי יש להם יש לכם פוטנציאל והיום הם בנבחרת. צריך חוזק מנטלי, לצאת מאזור הנוחות וגם גמישות ותנועה וקורדינאציה והבנה שצריך להתאמן ארבע חמש פעמים בשבוע. צריך לרצות את זה. ילד שגדל איתנו זכה עכשיו באליפות הנוער באירופה. זה הישג משמעותי. לנבחרות יש מעטפת של מלווים ותזונאית ומדהים לראות את הדרך שהוא עשה."

את עצמך מוצאת זמן לטפס?

"מטפסת בוודאי. לצערי לשלב תחביב ועבודה זה מאוד קשה. טיפוס מצריך יותר זמן. צריך שעתיים ואז יותר קשה להשחיל בלו"ז. הרבה שנים טיפסתי בקירות של אחרים. אם אני מטפסת פה זה אומר שאני תמיד בעבודה. עכשיו אני מטפסת רק פה.  מטפסת פחות משאני רוצה וחשוב לי לשמור על זה. בתקופות שאני לא מטפסת אני מרגישה ניתוק. אני לומדת המון מלשמוע את המנויים על המזרן. זה כיף להיות חלק מהקהילה והרבה שינוים מגיעים בסוף מהשטח. חשוב לי מאוד להיות שם ואני מאוד אוהבת את זה. בעיני זה ספורט מדהים.