שני פרץ קריב מחברת אלפי נשים מכל העולם למפגש זום משותף: "ככל שיהיו יותר נשים בקדמת הבמה החברה שלנו תהיה טובה יותר"

דוכן הנואמים בכנסת היה אמור להיות הבמה הטבעית של שני פרץ קריב. בתור הבת של אחלמה ועמיר פרץ היה זה אך הגיוני שהיא תמצא את עצמה שם, אבל פרץ קריב, 41, אישה דעתנית וכריזמטית מצאה לה במה אחרת – תחילה בימת התיאטרון והיום כמרצה מבוקשת ומנטורית בתחום ההופעה מול קהל והתפתחות אישית ומקצועית. אבל נתחיל מההתחלה. רגע אחרי השחרור היא עלתה על מטוס עם כרטיס בכיוון אחד ללימודי משחק באקדמיה לאמניות הבמה בלונדון.

שני פרץ קריב. צילום גיליה בן גד

לא פשוט לשחק באנגלית

"מהר מאוד הבנתי שזה פער מאוד מאוד גדול בין להצליח באודישן שהתכוננת אליו והכנת את עצמך לשלושה קטעים מאוד מסוימים, וזה דבר אחר לתפקד בשיעורי אימפרוביזציה ובמסדרונות ביה"ס כמי שאנגלית איננה שפת האם שלה. אני זוכרת ששבועיים לתוך התהליך היה לי רגע של כמעט שבירה שממש הרגשתי שאני לא מבינה מה אומרים סביבי ואני סוג של אילמת, מתקשה לבטא את עצמי. אני זוכרת שישבתי ככה בכניסה לאקדמיה לאמנויות הבמה קצת בדיכאון והסתכלתי למעלה, היה שם את ה-מוטו של המקום תלוי- "practice makes perfect", כל מה שתתאמני עליו את תצטייני בו. היום אני קצת נזהרת מהפרפקט הזה ואני אומרת "practice makes progress" כי התקדמות עדיפה על מושלמות. אבל עדיין המקום הזה לקח אותי לעבוד מאוד קשה וממש תוך כמה חודשים נכנסתי בזה ביום ובלילה, ושיננתי. וכל מורה תפסתי, המורה לפונטיקה ולדיקציה ובאמת ככה תפסתי את כולם לעוד ועוד ועוד תרגול, ומהר מאוד תפסתי ביטחון. תוך כמה חודשים כמו איזה תינוק שמתחיל ככה לפסוע ואז לרוץ, כבר לוהקתי לתפקיד ראשי ושיחקתי את נינה ב'שחף' של צ'כוב. בהמשך הייתי ליידי מקבת. בלונדון היו לי הזדמנויות לתפקידים נשיים מאוד עוצמתיים. זו הייתה תקופה מטורפת."

היא עבדה במקביל בקהילה הישראלית כמנהלת ומייסדת של מרכז קהילתי וממשיכה כל הזמן לשחק, חלק ניכר מהזמן בתפקיד אנה פרנק.

"בעידן שלנו וכנשים בפרט אנחנו מאוד רבגוניות וזה בסדר להיות גם וגם וגם. גם פעלתי בקהילה הישראלית, גם העברתי הכשרות לאנשים שעסקו במכירות ובשיווק. כן תמיד היה איזשהו תמהיל - להתפרנס וגם ללכת בשקט לאודישנים וכו', והייתה לי שם פריצה מאוד משמעותית. תמיד הייתי באיזושהי הצגה. שיחקתי את אנה פרנק כמעט שנתיים במחזה בהפקת התיאטרון בלו סקאי פאונדיישן. המחזה מתואר כנקודת מפגש בין אנה פרנק לאיווה גרינר שלוס שהייתה בת כיתה שלה, גרה איתה באותו בניין ושרדה יחד עם אמא שלה את אושוויץ. אימא של איווה ואוטו פרנק, אבא של אנה, התחתנו אחרי המלחמה ואיווה גדלה עם אוטו כאבא שלה והיא עזרה לו עם פרסום היומנים וכו'. איווה חיה בלונדון עם בעלה צבי עד היום, אישה מדהימה שלרוב ההצגות השתדלה להגיע והמחזה הוא מולטימדיה פליי, יש ראיונות שלה ואז אנחנו משחקים על הבמה. יש לי באמת איזשהו חיבור עמוק לעניין הזה של השואה גם אם השורשים שלי המשפחתיים הגנטיים לא משם."

שני פרץ קריב כאנה פרנק בלונדון

למסע הזה בבירה האנגלית היא יוצאת עם בן זוגה דאז וכיום- ג'ו קריב שלמד איתה באותה כיתה בביה"ס שער הנגב והשניים הפכו לזוג במהלך הצבא. פרץ קריב פורחת שם משך שש וחצי שנים, השניים קופצים לארץ להתחתן ושבים סופית כשהיא כבר בחודש מתקדם להריונה הראשון. "היינו צריכים להחליט האם אנחנו הולכים להקים כאן משפחה והתשובה הייתה מאוד ברורה- זה יכול להיות נחמד אולי לפרקים, אבל את המשפחה אנחנו רוצים לחזור ולהקים בארץ וחזרתי כשכפיר הבכור היה בבטן. מלונדון והתיאטרון, לבית של אימא בשדרות. תמיד אני אומרת שזה היה מעבר מאוד מטלטל, כי גם ככה זוג צעיר עם תינוק זה תמיד מטלטל, אז גם לעבור מדינה וגם לעבור עשייה זה שינוי מאוד דרסטי."

שני וג'ו קריב

לבמת התיאטרון פרץ קריב כבר לא חזרה. היא מתמנה להיות מנכ"לית עמותת חינוך לילדים בשם קידס קריאטיינג פיס ויולדת את שלושת ילדיה, כפיר, קרן ומאור.

"כבר כמנכ"לית של ארגון שצריכה לגייס כספים וצריכה לגייס שותפים הבנתי כמה היכולת לספר את הסיפור ולחבר אנשים דרך הקוואץ' של הבטן משמעותית להצלחה שלי. לא רק להביא תוכן מעולה ולהיות מאוד מקצועיים במה שאנחנו עושים, אלא גם לדעת לדבר את זה. מהרגע שהבנתי את זה, הפסקתי להיות מנהלת התוכן של העמותה ויותר הדוברת של העמותה ויצרתי שיתופי פעולה עם ה- US Aid'  שזה אומר תקציבים של מיליוני שקלים, ועם ממשלת ישראל ועם ארגונים שונים ותורמים, דברים באמת משמעותיים. אני זוכרת שנפל לי האסימון כמה היכולת שלנו לתקשר את הארגון שלנו, את המסר שלנו, את המשימה שלנו, איך זה משפיע על ההצלחה. איך זה יכול להיות ממש make or break של הצלחה, של ארגון, של יוזמה, של פרסונה מקצועית."

כשנולד הילד השלישי, היה בה דחף לעשות משהו אחר. "אמרתי אוקי זה הזמן שלי להוציא את כל הניסיון של הבמה ושל המנכ"לות, להוציא את זה לתוכנית של הכשרות שיכולה לתת ערך לאנשים, איך להביא את עצמם, לספר את המסרים שלהם, להציג את עצמם." להביא אנשים לקדמת הבמה לספר את הסיפור שלהם, זו השליחות שהיא לקחה על עצמה, אבל הפוקוס שלה הוא בעיקר על נשים.

"אני מרגישה בבטן שלי עד כמה זה בעבורי משמעותי לעבוד עם נשים. יש ציטוט של הדלאי לאמה שאני אוהבת, שאמר ב- 2009 בוונקובר בטקס קבלת פרס ש'העולם הולך להינצל ע"י האישה המערבית המודרנית' - שהיא בעצם כל אחת ואחת מאיתנו, באותו רגע אמרתי 'אוקי, אני עכשיו מתמקדת בנישה הזו של נשים'. יש מעט מדי נשים מתוך כל ראשי המדינות, מתוך כל מושבי הפרלמנט, מתוך כל הבכירים בחברות עסקיות, אפילו בדירקטוריונים של עמותות יש מעט מאוד. אבל לא רק בגלל זה, גם מהמקום הזה שלנשים יש תפקיד שהוא באמת משפיע, שהאימפקט שלו כל כך משמעותי בעידן שלנו."

בכנס שהיא מקיימת בשבוע הבא (26-28.12), נשים ידברו לא רק על התפתחות אישית אלא גם על השקעות ועל נדל"ן. "מה מדהים? לדוגמה בנושא של השקעות, אנחנו רואים את האחוזים של הנשים שמשקיעות ושבאמת ככה מובילות בתחום של השקעות ופיננסים, קודם כל הן מצטיינות, הן רווחיות בצורה מדהימה ביחס לגברים, אבל מעבר לזה גם ההשקעה שלהן תמיד יש בה גם עוד אימפקט שהוא לא רק מודל רווח, שהוא גם או חברתי, קהילתי, או חינוכי. יש גם ראייה הוליסטית לאיך הדבר הזה הולך להועיל לעולם בצורה מעמיקה - לקהילה, לחברה, איזה פתרונות זה נותן," היא מסבירה בהתלהבות.

"אני חושבת שיש בנו כנשים משהו שהוא מאוד טבעי בהסתכלות הרחבה הזו, בלהיות גם וגם, בלראות משהו שהוא הוליסטי כזה ורחב. אני חושבת שככל שיהיו יותר נשים בקדמת הבמה בכל מקצוע, בכל תחום, כמה שזה יישמע קלישאתי, העולם שלנו, והחברה שלנו תהיה טובה יותר."

היא התחילה כמרצה והעבירה הכשרות סטוריטלינג לחברות ולא.נשים שרצו לספר את הסיפור שלהם אבל מהר מאוד הבינה את כוח השיווק האינטרנטי והזום מה שמאפשר לה לנהל כנסים חובקי עולם מהמשרד בשדרות.

"הפורמט נולד באמת מהמקום הזה של הקורונה, אבל הוא מאפשר לנו בלחיצת כפתור לאגד אלפי נשים, בכנס הקרוב נשים מ- 20 מדינות, 5 יבשות, חוברות יחד. זה פשוט מדהים שבלחיצת כפתור כולנו יכולות להיפגש ליומיים וחצי של תוכן. אני מאוד אוהבת את הפרונטלי, יש לי גם הרצאות וסדנאות פרונטליות וחשוב לי מאוד לפגוש את הקהל, אבל בעידן שלנו הבמה הדיגיטלית היא במה שאנחנו רוצות באמת לנצל את כל היתרונות שלה, ואני רואה דווקא שהקהל שלנו מגיב לזה ממש טוב."

שני פרץ קריב בכנס אינספייר משדרת משדרות לכל העולם

על הבמה הווירטואלית שלה הופיעו כבר מרים פרץ, אורנה בנאי, ריי שגב, לוסי האריש, לינוי בר גפן, מירה עוואד ורבות אחרות. שני כנסים כאלו כבר נערכו, 60 דוברות פגשו יותר מ16000 צופות מהארץ והעולם שהתחברו לזום ולהקלטות. בכנס הקרוב היא מארחת את מיכל ינאי, הרבנית ימימה מזרחי, עדן הראל, כוהנת הדיאטה חלי ממן, מדריכת ההורים אפרת לקט, רביד מנשה ואיילת פסטרנק מייסדות סטייל גורו יחד עם עוד עשרות דוברות נוספות. "אנחנו משלבות שם גם נשים יותר מוכרות בתחום של הציבוריות, תקשורת, השפעה, וגם נשים שמובילות בתחומן בתחומים מקצועיים כמו שיווק, מיתוג, עיצוב מסרים, סטוריטלינג, כסף, שפע, נדל"ן, וגם נשים שהן יחסית בתחילת דרכן בבמה הגדולה, זאת אומרת איזשהו קוקטייל כזה. המטרה היא לתת לנשים כלים פרקטיים, השראה והעשרה ליציאה לקדמת הבמה בכל מעגלי העשייה והתוכן."

 את אומרת שכל אחת יכולה, באמת כל אחת יכולה מבחינתך? איך אישה מוצאת את הסיפור שלה לספר?

"קודם כל אני אגיד שכל אחת יכולה נקודה. לא מזמן הופעתי בהרצאה הכי גדולה שלי, פרונטלית מול 7,000 נשים בהיכל מנורה באירוע לכבוד יום האישה, ואחריי הופיעה ריטה. בעוד שבעבורי זה היה רגע שיא כספיקרית, זה לא אומר שזה הקריטריונים להצלחה בקדמת הבמה, או להוציא לאור את עצמי ואת הסיפור שלי. שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק לשעבר, אחת הנשים שאני מאוד אוהבת ללמוד מהן, אומרת "sit at the table" לפחות שבי בשולחן. היא אומרת 'אני רואה יותר מדי נשים בשורות האחוריות בדיונים משמעותיים', וכשאני אומרת שכל אחת יכולה לצאת לקדמת הבמה, זה בעיני גם תנועה פנימית, תנועה בנפש וזה גם תנועה תכלסית של לזהות איפה אני רוצה להשפיע."

ואיך מוצאים את הסיפור שלך?

"אני תמיד אומרת שהסיפור בא לשרת בסוף את המסר. את עכשיו על בימת העולם, אם יש דבר שהכי חשוב לך להדהד ולהעביר הלאה, מהו הדבר הזה? שיש לנו את הדבר הזה, אז אפשר לשאול אוקי, מה הסיפור שיקפל בתוכו את המסר הזה הכי טוב. איזה רגע בחיים שלך שבו הבנת את הדבר הזה?

הסטוריטלינג זו אמנות הפרטים, זה איזה רגע שבו היה לך אסימון שנפל כי עברת איזושהי דרך, רגע שבו הבנת בדיוק את המסר הזה, משם בד"כ אני אבקש שנתחיל את ההרצאה, מאותו רגע ספציפי. לפעמים הנטייה שלנו שאנחנו רוצות לספר את הסיפור שלנו כרונולוגית, אבל טרנטינו אומר שסיפור הוא התחלה, אמצע וסוף לא בהכרח בסדר הזה. אם יש דבר אחד שהכי חשוב לי להוציא לאור, להגביר, להדהד לעולם, להעביר הלאה, מהו הדבר הזה שמאוד חשוב לי? מהו המסר הזה? איזה סיפור מקפל בתוכו את המסר הזה? איזה רגע ספציפי?" היא מדברת בכזו התלהבות שאי אפשר שלא לתהות בכל זאת מדוע לא הצטרפה אל הוריה בעמדת השפעה פוליטית.

לא מדגדג לך להיכנס?

"המון שנים התחבטתי בשאלה הזו, כי הכישורים והמיומנויות שלי יכולים להיות ערך מוסף בקדמת הבמה הפוליטית. זו זירה שאני מכירה והיא לא זרה לי, ליוויתי את אבא בקמפיינים כמועמד לראשות הממשלה, וגם אחר כך בתפקידים בתוך הממשלה. אני מכירה את זה מקרוב. זכיתי שפס הקול של הילדות שלי ממש מורכב מזה שאני שומעת כל הזמן את ההורים שלי בעשייה, ואני רואה את ההורים שלי מוצאים פתרונות, מגשרים לפעמים בין בני משפחה, כל מיני סיטואציות שבאמת במבט לאחור זה נתן לי את ההבנה הזו איך אפשר להיות משמעותיים בחיים של אנשים ואיך הזירה הציבורית מאוד יכולה לעזור לנו לעזור לאנשים."

אחלמה שני ועמיר פרץ

נו אז למה את לא תופסת מקום ליד השולחן?

"שני דברים. קודם כל, באמת ההבנה העמוקה שלי שלהשפיע זה לא רק מהזירה הפוליטית. אני ממש יכולה לראות איזו השפעה בחיים של אנשים, ביום יום שלהם, בהתפתחות האישית, המקצועית, העסקית שלהם. הם יכולים לקבל ערך מהדברים שאני עושה בקדמת הבמה, גם אם זה לא הזירה הפוליטית.

העניין השני, מצד אחד מה שאבא שלי עבר מבחינה תקשורתית, מבחינת המחירים של להיות בזירה הציבורית, זה לימד אותי וחישל אותי בדרך לצאת לאור בעצמי. זה אגב, גם משהו שאני אומרת לנשים שאני מלווה, שחלק מהדיל של להיות בקדמת הבמה זה גם זה, האי נוחות הרגשית שמתלווה לחשיפה. אבל מצד שני אני באופן אישי כל כך לא מתחברת לשיח המקטב והקיצוני שקיים בפוליטיקה. זה שיח שמלבה שנאה ופירוד וזה ההפך ממה שאנחנו צריכים. בעיני יש פער עצום בין דברים נפלאים שכן יש בחברה ובין איך שהפוליטיקה נראית מבחינת השיח. הכול כל כך קיצוני בפוליטיקה, שמאל ימין, צודק טועה, שחור לבן. האמת שגם אם בעבר שקלתי זאת, בכל הפעמים האחרונות שהגעתי לכנסת הרגשתי שהגוף ממש מאותת לי שזה לא. בכל פעם עלה כמו סוג של כאב ראש כזה ותחושת כבדות, כמו איתות מובהק מהגוף שאומר לי 'ואוו אני לא באמת אוכל להיות במקום הזה'. הבנתי שעלי להשפיע בזירות אחרות ומקומות אחרים ואני מאוד שלמה עם ההחלטה הזאת."

בשדרות והסביבה יש יותר מעריצים לאחלמה פרץ מאשר לעמיר פרץ.

"באמת זכיתי וכל פעם שאומרים 'את שני, את הבת של עמיר?' אני תמיד אומרת "כן, אני הבת של אחלמה ועמיר", כי אני חושבת שהרבה מאוד מההצלחה של אבא קשורה אליה. היא נתנה שם המון דיוקים ואיזונים שצריך בדרך הזו, והיא בפני עצמה פרשה עכשיו מתפקידה כמנהלת המכינות במכללת ספיר והייתה בשער האקדמיה לכל כך הרבה אוכלוסיות. אחד הדברים שאמרנו 'בחוץ אולי היינו הילדים של עמיר, אבל כאן תמיד מהרגע שעברנו את השער, אנחנו הילדים של אחלמה, שעמיר במקרה הוא רק בעלה," היא צוחקת. "אין יום שעובר שאני לא מקבלת משהו על האימפקט שאימא עשתה בחיים של אנשים בשדרות, 'בזכותה בכלל המשכתי ללימודים', ' וואי איך אימא שלך עזרה לי'. היא לקחה על עצמה את השליחות הזו של להיות בשער האקדמיה, במקום הכי מאתגר של המכינות ובעצם לעזור לאנשים בכלל לחלום את החלום של לימודים, לחלום את החלום של אקדמיה, לראות את עצמם כמי שמסוגלים להמשיך ללימודים אקדמיים, למצוא פתרונות. אני תמיד אומרת שאמא שלי היא באמת אומנית הפתרונות, כל דבר פתיר, 'מה אתה רוצה? אין בעיה נמצא לך מסלול, לא נורא תבוא בערב ותשלים את זה ותעשה את זה'. היא השפיעה ומשפיעה עדיין על חיים של כל כך הרבה אנשים. גם ממנה אני למדה ולמדתי המון והיא באמת אישה מאוד אהובה ומאוד מוערכת, וסבתא מאוד פעילה גם."

משפחת פרץ קריב

את שלושת ילדיה היא מגדלת יחד עם ג'ו בעלה, בקיבוץ ברור חיל סמוך לשדרות, בטווח הטילים. "זה קשה אולי להבין, אבל זה בא לנו כהחלטה מאוד טבעית. אנחנו עושים את ההתאמות, אם האזור מתלקח אז אנחנו למודי ניסיון ואנחנו יודעים איך נכון לנו להתנהל למען הבריאות של הילדים, אבל כן אני אומר שהבחירה הזו כל כך מודעת וכל כך ממקום של חוסן. תראי, אני לימדתי כמה פעמים קורס סטוריטלינג במכללת ספיר ובתערוכה האחרונה שעשינו אז הסטודנטים בוגרי הסדנא בעצם קראו לתערוכה 95% גן עדן, כי יש כאן משהו מבחינת התרבות השוקקת חיים, וסינמטק וכל מה שקורה כאן מבחינה תרבותית והקהילה והבית שלנו. זה מקום שאנחנו מרגישים בו בית, שאנחנו מרגישים בו שורשים ומאוד שמחים לגדל כאן את הילדים. יש כאן את המורכבות הזו ואני חושבת שיש גם תקווה בלב לוחשת שעוד משהו יתחדש וששדות האש והדם כן יהפכו לשדות שבהם ילדים, ואני אומר משני הצדדים, יוכלו לחיות את החיים ולחגוג אותם. יש משהו מאוד משמעותי בתקווה הזו ויש הרבה שאומרים לי את נאיבית, אולי בגלל שאני גדלתי בשנות ה- 80 כשהאזור היה שונה ואני זוכרת מציאות שונה לחלוטין. הילדים שלי גדלו באותו מקום, אבל עכשיו זו מציאות שונה לחלוטין, אולי דווקא עכשיו בתוך אווירת ניסים של חנוכה אפשר לפתח את הדמיון לשם."

כנס INSPIRE3 יתקיים בשבוע הבא להרשמה לכנס בשידור חי ללא עלות  https://bit.ly/3ji5Lv7