נטע ריבקין נכנסה להיכל התהילה ומסבירה איך להמציא את עצמך מחדש ולהישאר על הרגליים

בטקס אנשי השנה בספורט של תל אביב-יפו, שקיימה אמש העירייה באמצעות רשות הספורט העירונית קיבלה אמש נטע ריבקין, מתעמלת אולימפית לשעבר, מקום של כבוד בהיכל התהילה של העיר. המתעמלת הצעירה אלונה הלל שהזמינה אותה  אמרה "הגיבורה שלי היא מתעמלת אולימפית פורצת דרך. היא אחת משלוש המתעמלות היחידות בעולם, שהשתתפו שלוש פעמים במשחקים האולימפיים, זכתה במדליות רבות בתחרויות הבינלאומיות החשובות ביותר והיא משמשת כמודל לחיקוי בעבור כל ספורטאית שחולמת על הטופ העולמי." 

וריבקין בת 31, יכולה לראות באירוע הזה עוד שיא בקריירה שלא נעצרת. כן, היא אמנם תלתה את החישוק והסרט ובעטה בכדור, אבל ריבקין לא עוצרת ומאז פרישתה היא משמשת מרצה ומאמנת מנטלית למצוינות בספורט, בעסקים.  אז איך ממציאים את עצמך מחדש ונשארים על הרגליים למרות שכל מה שהכרת כבר לא נמצא בחייך? איך מוצאים דרך חדשה? אם תשאלו את ריבקין, התשובה טמונה בלהיכנס למוד של מסע, זה תהליך שיכול לקחת זמן וצריך להתמסר אליו.

טקס אנשי השנה בספורט בתל אביב יפו. בתמונה ראש העיר רון חולדאי, המתעמלת האולימפית נטע ריבקין שנכנסה להיכל התהילה ואופיר וגמן, מנהל רשות הספורט העירונית. צילום כפיר סיון

נתחיל מהסוף, ספרי לנו על הפרישה שלך

"פרשתי במאי 2016. האולימפיאדה האחרונה שלי הייתה בריו, וזו הייתה אחת התקופות היותר מאתגרות וגם הבלתי צפויות בחיי. זאת אומרת, להתחיל הכול מאפס, לצאת החוצה, לעזוב משהו שהוא אזור הנוחות שלי. לא משנה כמה קשה היה לי שם, זה היה המקום שידעתי מי אני, מה אני, ידעתי מה אני צריכה לעשות ומה המטרה שלי. ברגע שיצאתי החוצה, הבור שנפלתי אליו היה מאוד מאוד עמוק וזה בא לידי ביטוי בכמה אופנים. קודם כל היה שם באמת איזשהו איבוד זהות. אמרתי לעצמי 'אוקי אז הייתי ספורטאית אולימפית ועכשיו פרשתי, אז זה אומר שאני כבר לא ספורטאית אולימפית? אני ספורטאית אולימפית לשעבר, אז מי אני בעצם?' זו הייתה השאלה הראשונה שהייתי צריכה לעשות עם עצמי הרבה חקר כדי להגדיר מחדש מה המטרות שלי ובשביל מה אני קמה בבוקר. אחד הדברים הנוספים שהיו לי מאוד קשים זה כל האקו סיסטם שהיה סביבי. המאמנות שלי, פיזיותרפיסטית, תזונאית והרבה מאוד אנשי צוות שכל אחד מהם היה הכי טוב בתחומו כדי שאני בסוף אוכל לעלות על המשטח ולעשות את התרגיל המושלם. ופתאום אין את כל האנשים האלה סביבי ואני צריכה או לבצע את כל התפקידים האלה לבד, או להתחיל לאייש אותם מחדש. אני הייתי אומרת שזה בערך לוקח בין שנה וחצי לשנתיים. כי המעבר הוא מאוד אגרסיבי. זה לא שהפסקתי להתאמן בהדרגה, מפסגת העולם, המשחקים האולימפיים, אני מחליטה שהקריירה שלי מסתיימת באותו רגע וזה בעצם לרדת מ- 0 ל- 100 או לעלות מ- 0 ל- 100. זה אף פעם לא דבר בריא ויש לזה המון השלכות."

והדבר הפיזי הראשון שניכר מהשינוי זו העלייה במשקל

"כמתעמלת הייתי מאוד מאוד רזה, זה אחת מהדרישות של הענף שבו התעסקתי. זה לא כי הרעבתי את עצמי, זה באמת כי היה לי אורח חיים מאוד תובעני עם אימונים אינסופיים והייתי מתאמנת בין 8 ל- 10 שעות אימון כל יום במשך כמעט מעל עשור מחיי. ברגע שכל הדבר הזה נפסק עליתי מאוד במשקל, ממש קרוב ל- 20 קילו, אני יודעת שזה נשמע בלתי אמין אבל כך היה ובימים האלה ישבתי בבית ומאוד התביישתי בעצמי. הייתה שם התמודדות מאוד גדולה עם דימוי גוף ופתאום לקחת בחשבון שאני דמות ציבורית שיוצאת החוצה ואנשים יכולים לראות ולהצביע ולדבר, זה היה משהו שהיה לי מאוד קשה איתו. בסוף מה שגרם לי למצוא את הדרך חזרה לעצמי זה דרך קודם כל אפשור. ברגע שהפסקתי להלקות את עצמי, ולכעוס על עצמי, ולשנוא את עצמי, וזה לקח זמן, אז באמת התחלתי להגיע לאיזשהו איזון. "

לינוי אשרם ספגה ברשתות תגובות קשות אחרי שהעלתה במשקל

"אני חוויתי את זה בצורה מאוד דומה לאופן שלינוי תיארה את זה. הייתי צריכה להתמודד עם ביקורת שיפוטית מבחוץ וגם עברתי תהליך עם עצמי בדימוי גוף באיך שתפסתי את עצמי. זה משהו שעוברות מתעמלות אחרי פרישה, זה בעיקר נפשי כי הגוף משתנה. צריך רגע של קבלת העצמי, שחרור הפרפקציוניזם, אהבה עצמית – זה לוקח זמן. הייתה לי תקופה שלא קיבלתי את עצמי. ממש הייתה שם שנאה. אבל וזה הכי חשוב - זה עניין שלנו, זה לא במקום למתוח ביקורת מבחוץ. תנו לנו להתמודד לבד, אל תעירו על מה שלא שייך לכם בכלל."

ספרי על התהליך בדרך לאיזון

"לכל אחד מאיתנו יש בחיי היום יום פעולות שממלאות אותנו באנרגיה וכאלו שגוזלות אותה גם ברמה הפיזית אך גם ברמה המנטלית. המטרה היא תמיד להיות בפלוס ולדאוג שיהיה לנו יותר ממה שממלא אותנו ולא מרוקן. בנוסף הרבה מאוד ממה שעובר עלינו היא נגזרת של איך אנחנו יודעות לנהל את המחשבה שלנו ואת התחושה שלנו בתוך הראש"

ואיך מפתחים משמעת ומוטיבציה שחשובים כל כך כדי לחולל שינוי בחיים

"משמעת זו מילת מפתח ואני מגדירה את זה בהגדרה הקצרה זה שאנחנו מסכימות לעשות משהו שאולי לא הכי רוצות ולא הכי בא לנו לעשות באותו רגע, אבל כדי להשיג משהו שאנחנו מאוד רוצות לטווח היותר רחוק, זה נקרא משמעת. זה באמת להכריח את עצמנו לפעמים לעשות דברים שלא בדיוק בא לנו לעשות.

אז הדבר הראשון שלי לאורך השנים מאוד עזר ואני משתמשת בזה הרבה גם מחוץ לעולמות הספורט, זה ליצור לעצמנו איזושהי סביבה ממושמעת. מצאתי שהרבה פעמים מאוד קשה לנו לשמור על ההסכמים שלנו מול עצמנו. נניח כשאנחנו שמות לעצמנו את השעון המעורר בבוקר לשעה 6:00 לעשות ריצה- אם לא קבענו עם חברה זה בסוף רק אנחנו מול עצמנו וגם אם נפספס אף אחד לא ידע מזה. אז זה משהו שהוא קצת לרעתנו. ברגע שאנחנו חלק ממשהו גדול, איזושהי קבוצה, זה מבחינתי סביבה ממושמעת. הביחד הזה הוא מאוד מחזק. זו לא חייבת להיות קבוצה, זה יכול להיות גם אדם אחד, אבל מאוד חשוב לשים לב שהסביבה שלנו היא כזאת שנותנת לנו מוטיבציה לשמור על מה שאנחנו רוצות להשיג ולא מבלבלת לנו את המשמעת.

הדבר השני שמאוד חשוב במשמעת זה בעצם לקחת הרגלים ולהפוך אותם למעין טקסים קטנים כאלה. זאת אומרת, להפוך אותם לחלק ממש קבוע של היום שלנו. מה שמאוד עוזר זה לשמור על איזשהו רצף. נניח ריצת בוקר- אז תמיד באותה שעה. את הדברים היותר קשים, להפוך אותם לטקסיים ולנסות להכניס לתוכם כמה שיותר דברים שעוזרים לכן לעשות את זה. לבוא לדבר הזה באנרגיות חיוביות, ולייצר את הדברים שגורמים לכן לבוא לשם עם אנרגיות חיוביות, אם זאת מוזיקה טובה, אם זה משהו מסביב שעושה לכן מצב רוח יותר טוב, תמיד לחפש איך אתן עוזרות לעצמכן.

הדבר השלישי ואולי הכי חשוב, אני קוראת לו "משמעת מחשבתית". כל הדברים האלה שקורים לנו בתוך הראש זה הכי חשוב וזה בסוף מה שקובע לאן אנחנו נגיע ואיך אנחנו נרגיש עם עצמנו. אני תמיד אומרת שאנשים משתנים לאורך השנים. יש כאלה שנשארים לתקופות ארוכות ויש כאלה לתקופות קצרות, אבל אנחנו נשארים עם עצמנו לנצח נצחים וחשוב שמערכת היחסים הזו תהיה טובה, כזאת שמזינה, שמרימה ומעצימה, ולכן מאוד חשוב איך אנחנו מדברות עם עצמנו. הדיבור שלנו עם עצמנו אלו בעצם המחשבות שלנו, ואם ניקח את זה צעד אחורה, אז פתאום נשים לב איך אנחנו מתייחסות לעצמנו דווקא כשלא הולך. כי כשהולך לפי התוכנית זו לא חוכמה, הרבה יותר קל. אבל איך אתן מדברות עם עצמכן כשקשה, כשלא הולך, כשנשברתן ולא הלכתן להליכה בבוקר, כשקבעתן תפריט מסוים וזה לא עבד לכן לפי התכנון, שניסיתם להתקבל למקום עבודה או תכנית וזה לא הלך. זה משהו מאוד חשוב, כי הצמיחה שלנו קורית מהעצמה ולא מהלקאה עצמית."

"אני רוצה לומר משהו על קשר בין משמעת למוטיבציה. הרבה פעמים אני נשאלת "אבל מה עושים אם אין לנו מוטיבציה?" אם אנחנו נשב ונחכה לה שתגיע, היא כנראה מעולם לא תדפוק לנו בדלת. אבל העיקרון הוא כזה שאחד מזין את השני. מוטיבציה לא תהיה לנו כל הזמן ולא משנה מה אנחנו עושות ואז נצטרך לפנות למשמעת ולגרום לה להעיף אותנו קדימה. אל תחכו למוטיבציה, תיצמדו לפעולות ולמשמעת שתתניע והמוטיבציה תגיע. זה מעגל כזה שהוא ממש מזין אחד את השני."

אם היית צריכה לתת טיפ למי שרוצה להתחיל בשינוי קטן, כבר מחר בבוקר. מה היית אומרת?

"שאנחנו מציבות לעצמנו מטרות אנחנו מצד אחד אמורות לאפשר לעצמנו לחלום ללא גבול ולחלום בענק, ומצד שני מאוד חשוב שאנחנו מגדירות את המטרות שהן בראש שלנו ייתפס כמשהו בר ביצוע. אנחנו לא נגדיר לעצמנו מחר בבוקר לרוץ מרתון אם המקסימום שאנחנו יכולות כרגע זה לרוץ 500 מטר. תמיד נרצה שהצעד הראשון יהיה כזה שמאתגר אותנו, אבל מאתגר אותנו במידה שהמוח שלנו יכול לתפוס את זה כאפשרי, שאנחנו יכולות לקום מחר ולעשות את זה. ככל שתדעו לשים את זה במינון הנכון תוכלו גם לבצע ולהתמיד בהם לאורך זמן. להתחיל בניצחונות קטנים, להתחיל בצעדים קטנים, גם אם אני רוצה להגיע לאיזשהו יעד שכרגע הוא טיפה רחוק ממני, אני אפרק את זה ממש לשלבים קטנים ואני אעשה לי תכנית. גם אם זה צעד מאוד קטן אבל הוא צעד אל עבר המטרה, אז מה שנקרא אני כבר בדרך הנכונה."

מה עושים עם הפחד לעזוב את המוכר, לצאת מאזור הנוחות

"ההבנה צריכה להיות שאם רוצים לגדול, להתפתח, להשתפר, להשיג משהו שאין לנו כרגע, אז חייבים לצאת מאזור הנוחות שלנו כי הגדילה שלנו נעשית רק שם. אנחנו חייבות לשחרר את האחיזה בקיים כדי לתת מקום למשהו חדש. התפיסה הזו גורמת לנו להבין שיציאה מאזור הנוחות זה חלק מהדרך, כל פעם שאנחנו עושות משהו מפחיד, אז מחר יהיה מפחיד פחות."