כמה נשים מגדירות את עצמן "נשים מצליחות"? אנחנו קושרות הצלחה לכסף, להכרה, לפרסום, ואני חושבת שבעידן שאנחנו חיות בו ההצלחה היא כל הזמן, מה שנקרא, "in our face". אנחנו חיים וחיות בעולם של מדיה חברתית, ואנחנו כל הזמן לא רק מצפים מעצמנו להצליח, אלא גם לשווק את זה... להוציא את זה החוצה, להראות את זה ולהשוות את עצמנו לאחרים.

בפאנל הזה שהנחתה הסופרת והעיתונאית מיקה אלמוג ננסה לבחון ולאתגר את ההגדרה של המונח "הצלחה" ולהבין בעצם מה המשמעות שלה עבור כל אחת ממשתתפות הפאנל: יעל ארד, אשת העסקים וזוכת המדליה האולימפית הראשונה של ישראל, סמירה סרייה, שחקנית  קולנוע, טלוויזיה ותאטרון וכותבת שירה, פאולה רוזנברג, אשת תקשורת וערן גפן, המייסד של חברת גפן טים.

יעל, על פי איזה מודל של הצלחה בעצם את גדלת?

ארד: תראי, גדלתי בבית של שלושה אחים גדולים אז הייתה לי תחרות הגיונית.

אני חושבת שכשאני מסתכלת על מודל הצלחה, אני היום חיה בקריירה שנייה – קריירה עסקית - אחרי הקריירה הראשונה שלי- הספורטיבית ואני חושבת שהפרספקטיבה שלי לגבי הצלחה קצת השתנתה עם השנים.

כשהייתי ספורטאית הצלחה הייתה בעצם חד ערכית, חד ממדית – או מדליה, או הפסד, או פודיום, תקווה  ודגל או כלום– זה הכול ה מאוד חד ממדי, ולכן הדרך להצלחה תמיד לוותה בהמון קשיים, אכזבות, כישלונות.

אני חושבת שהיום, בחיים הבוגרים שלי, למרות שאני חיה עם עצמי באותם פרמטרים של להציב מטרות וללכת את הדרך הארוכה, אני חושבת שכשאני מעריכה הצלחה, גם אצלי וגם אצל אחרים, אני צריכה להיות עקבית. זה לא משהו מזדמן, חד פעמי, "נגעתי-נסעתי", הצלחתי אתמול אבל עכשיו התרסקתי, אלא משהו עקבי- לשמור עם עצמנו בצמרת.

עבורי הצלחה היא קודם כול הגשמה עצמית. קודם כול לגעת בחלומות שלי, בעצבים החשופים, במטרות שהצבתי לעצמי. במקום בו את נוגעת בהגשמה עצמית את נוגעת באושר האמיתי שלך.

הרגע הזה של להיות הכי טובה בעולם במשהו, זה משהו שמעטים מאוד חווים אותו. הכול מחוויר לעומת הרגע ההוא, או שאת מרגישה שהשיאים מקבלים משמעות אחרת?

ארד: לשמחתי, לא. לשמחתי, החיים החדשים שלי, "האזרחיים", הכניסה שלי לשוק העבודה ואחר כך לעולם העסקי. החוויות המשפחתיות, ללדת ילדים, לגדל אותם, להתמודד איתם...

בכלל, החיים מבחינתי נהדרים. אני מסתכלת על הקריירה הספורטיבית כתשתית עצומה לחיים הבוגרים שלי. עשיתי קריירה של 21 שנה, עמדתי על כל דוכן מנצחים בחיים שלי, אחרי המון המון עבודה קשה והמון כישלונות ואכזבות, ובכי בדרך שבנו אצלי את הביטחון ואת התובנה שעבודה קשה בתוספת כישרון ואמונה ביכולת של עצמי, יכולה להביא אותי לכל מקום שאני רוצה. לכן זו תשתית נפלאה. את הרגעים הטובים אני לוקחת איתי לחיים, אבל אני לא מתבשמת בהם ולא חיה אותם אלא כל הזמן מסתכלת קדימה, לאופק.

סמירה, את היית אחות במשך הרבה שנים, עשית שינוי מאוד דרמטי והפכת לשחקנית. ספרי על הרגע בו בעצם החלטת לעזוב את המסלול שצעדת בו, שייעדו לך וללכת לכיוון אחר לגמרי.

סמירה סרייה: זה לא היה רגע. זה היה תהליך. מאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת מה אני רוצה ובקשר לעניין הזה של הגדרה מהי הצלחה, לא היו לי מילים כשהייתי צעירה בשביל להגדיר הצלחה אבל ידעתי שאני רוצה להגיע לרגע בו עוצמים את העיניים לנצח, כלומר למות, ושאהיה מסוגלת להסתכל אחורה, לחייך ברוגע ולהגיד: "וואלה, סמירה, עשית את הכול ועשית את זה בדרך שלך". היום אני כן יודעת להגדיר את זה במשפט אחד, ומבחינתי הצלחה זה להיות מסוגלת לאהוב את מה שאני עושה ולעשות את מה שאני אוהבת. זה בדיוק מה שאני עושה. זה, כמובן, לא אומר שלא אהבתי את העבודה שלי בתור אחות. אני חושבת שזה אחד המקצועות הכי מדהימים בעולם.

ובכל זאת, עשית שינוי מאוד קיצוני

סרייה: כן. אני לא יודעת אם המילה "קיצוני" מדויקת אבל בהחלט עשיתי שינוי רדיקלי, אם אנחנו יכולות להגיד את זה, שזה מעבר מעולם מאוד ספציפי לעולם אחר, שונה לחלוטין, מלהתעסק במצב של חיים או מוות ללהתעסק ב"מותרות של אומנות", במרכאות. אבל אני ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי, והלכתי ללמוד סיעוד בהתחלה כי אמרתי "או-קיי, אני צריכה מקצוע, אני צריכה איזה בסיס כלכלי. ההבנה שלי שהעצמאות הכלכלית שלי היא אבן הבסיס בעצמאות הכללית שלי, כאומרות, "בעל המאה – בעל הדעה". ידעתי שאני צריכה מקצוע שלא משנה מתי ואיך אני אוכל לחזור אליו ולהישען עליו. החלטתי ללמוד סיעוד, לסיים את הלימודים שלי באוניברסיטה, להשיג את התעודה, את הביטחון שלי, ואז ללכת לעסוק באומנות, וככה עברו 20 שנה. אני בת 42, כבר  20 שנה במקצוע. המרפאה שניהלתי ב-7 שנים האחרונות נסגרה לפני שנה וחצי, ועמדתי בפני החלטה האם לחזור למערכת הציבורית או לוותר והאמת היא שלא היה לי כוח... לא פיזי, לא נפשי, לא רגשי, לא מנטלי, וגם מבחינה כלכלית זה לא מקום שבאמת איפשר לי את סגנון חיים שאני רוצה לחיות. לצערנו, המקצוע הכי מדהים בעולם והמקצועות הטיפוליים בכלליות הם מקצועות נשיים, שלצערנו מתוגמלים לא כראוי. אז אמרתי לעצמי, או-קיי, היום יש לי מספיק ביטחון עצמי להרשות לעצמי "ללכת לאיבוד" קצת. לחזור לתקופת העדר הביטחון הכלכלי.

סמירה סרייה. צילום: בני גם זו לטובה

סמירה סרייה. צילום: בני גם זו לטובה

היום אין לי צפי להכנסות בחודשים הקרובים, אז אני לא יודעת מה יהיה איתי, אבל אני רגועה כי אני יודעת שיש לי את עצמי. זאת ההחלטה שקיבלתי לפני שנתיים, שכמובן השפיעה על כל החיים שלי. גרתי בתל אביב בעשרים השנים האחרונות ועכשיו עשיתי, מה שנקרא, שיבה לחיפה. נולדתי בחיפה וחזרתי לגור שם בגלל שבתור שחקנית אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לשלם שכר דירה בתל אביב. לפני שנתיים הבנתי שאני צריכה לעשות, מה שנקרא, ויתורים כואבים, אז הוויתורים הכואבים שהחלטתי לעשות זה על מקום המגורים ולא על החלום שלי.

והחוויה היא עדיין של הצלחה?

סרייה: חוויה של הצלחה כי יש לי את עצמי, והצלחה לא קשורה בגודל התפקיד או בשכר. נגיד, את התפקיד שלי בסרט שיצא כרגע לאקרנים של דנה גולדברג ואפרת מישורי, "מות המשוררת", עשיתי אותו בהתנדבות, לא קיבלתי שקל עליו, וזכיתי בפרס השחקנית הטובה ביותר על הביצוע. זה בעצם השכר. שלי ההשתכרות הלא כספית היא הרבה פעמים יותר גדולה ומשמעותית.

פאולה, גם את עשית שינוי גדול, נכון?

פאולה רוזנברג: כשאומרים את המילה הצלחה זה ישר מעייף, נכון? זה ישר מקושר למאמץ ולהחזקה. כאילו הצלחה זה דורש להיות באנרגיה כזאת, ורוב האנשים עצלנים, כולל אני ורוב האנשים חושבים שזה מעייף להתאמץ.

הייתי ילדה מהגרת, עליתי לארץ בגיל 6, ואני חושבת שהחוויה של כמהגרת - חוויה שילדים צוחקים עליך והמורה לא מתחשבת בך – הובילה להחלטה אסטרטגית של "אני אוכיח לכולם מה זה, אני אצליח יותר מכל מכולם". קיבלתי אותה כשנכנסתי לכיתה א', שלושה שבועות אחרי שהגעתי לארץ ולא ידעתי מילה. מה זה הצלחה אסטרטגית? יסלחו לי כל הקואוצ'רים, ההצלחה הזו היא שאנחנו מסמנים מטרות כדי לעשות צ'ק ליסט, של "וי" – אני אשיג את זה, אני אשיג את זה, יהיה לי תואר כזה...

ואני מודה, זה לגמרי מהחוויה האישית שלי, הייתי קצת כלואה בתוך ההגדרה הזאת, כי היא הייתה החלטה הישרדותית. כלומר, "אני אלמד מקצוע שיגרום לי להתפרנס כמו שצריך", אז הלכתי ולמדתי משפטים ותקשורת באוניברסיטת ת"א. אמרתי לעצמי "אני אלמד באוניברסיטה הכי טובה ואני אקבל את הציונים הכי טובים". והתחתנתי בפעם הראשונה עם בחור מאוד מאוד מקסים, אבל הוא לא ענה לצרכים הרגשיים שלי, הוא ענה לצרכים שלי לביטחון. הוא היה אמין ובעל מקצוע טוב ונחמד, וידעתי שהוא לעולם לא יעזוב אותי.

הלכתי על המקומות של הילדה הזאת שרצתה לייצר לעצמה עולם בטוח. וככה מצאתי את עצמי במשרד עורכי דין מאוד יוקרתי... סימנתי וי בצ'ק ליסט של הצלחה חיצונית של עבודה ופרנסה וזוגיות ודירה שלושה וחצי חדרים עם משכנתא. ככל שסימנתי יותר "וי" על הצ'ק ליסט, הרגשתי יותר מדוכאת ופחות מחוברת. גם לא הרגשתי טוב פיזית, שאני חושבת שזה קשור לזה.

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מתבלבלים בין הצלחה להישגים. היום ההגדרה שלי להצלחה היא מאוד מאוד צנועה –להרגיש יותר הנאה ופחות סבל. ואת זה אני מצליחה לעשות כשאני מתייחסת לחיים שלי יותר בתור לונה פארק מאשר מאמץ.

החלפתי תזונה, בעל וקריירה בשנה וחצי. עזבתי את משרד עורכי הדין... עשיתי שינוי רדיקלי כי פשוט כל הנקודות שבחרתי בחיים שלי לא היו מתאימות לי. היום אני חושפת את החולשות שלי, לא רק בפני החברים שלי... אם פעם נורא שמרתי על פאסון כי אימא שלי לימדה אותי שאישה צריכה לשמור על עצמה ולא להראות פגיעות אם היא רוצה להצליח בעולם שהוא רובו גברי, אז היא צריכה להיות חזקה ודומיננטית אז היום אני יכולה לשבת בשידור חי בתוכנית הבוקר שלנו ולהגיד: "התווכחתי היום בבוקר עם לאון (רוזנברג) ואני מנחה איתו את התוכנית. אין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה, לשבת איתו שעה וחצי, כי אני לא סובלת אותו כרגע". במילים אחרות, הגעתי למסקנה שיותר נכון לי לחשוף את הפגמים שלי ואת נקודות החולשה שלי, לדבר על זה שהגוף שלי לא מושלם...

סרייה: זה שיש הגדרה לגוף מושלם זה בעייתי.

רוזנברג: נכון, על זה אפשר לדבר לגמרי, אבל אני מדברת על זה שיש לי בטן של אחרי לידות ותחת גדול, ושלפעמים אני צועקת על הילדות שלי. באופן פרדוקסאלי, ככל שאני יותר חושפת את הפגמים, אני מרגישה יותר מוצלחת ואני מרגישה גם הרבה יותר אהבה מאנשים. אני מרגישה יותר מוצלחת. היום מרשה לעצמי לדבר על דברים שפעם לא העזתי לדבר עליהם. על הפגמים שלי.

ערן, אתה בעצם היית במסלול מהיר ומאוד מובנה של "מצליחנים", נכון? הגעת להצלחה בתחומך ואז הלכת להגשים את החלום האמריקאי ומשהו קרה שם ששינה לך את התפיסה. אני רוצה שתספר לנו קצת על המהלך הזה ועל הרגע של השינוי.

ערן גפן: או-קיי. אז כביכול אני פה על תקן הגבר הפריבילגי, אבל יש דווקא קושי בלהיות גבר פריבילגי מבית פריבילגי כי שמים לך רף מאוד מאוד גבוה וכל מערכת היחסים שלי עם הצלחה היא מערכת יחסים של קושי, מרד ודיוק. הצלחה, בסך הכול, היא חיזיון תעתועים. וממה שאני למדתי, בשורה התחתונה, הצלחה היא בכל מקרה מאבק והשאלה היחידה שנחשבת היא האם המאבק הזה הוא מאבק שמדויק לך, ואז הוא שווה את זה, או האם המאבק הוא לא מדויק ואז הוא לא שווה את זה.

מה שכן, אין הצלחה קלה וגם אחרי שאתה כבר מצליח יש לך רק עוד ועוד ועוד מאבק, ורוב הזמן אתה עובד קשה. למדתי שאם אתה קצת יותר מדויק, אז לפחות זה שווה את המחיר.

ערן גפן ויעל ארד. צילום: בני גם זו לטובה

ערן גפן ויעל ארד. צילום: בני גם זו לטובה

תן לנו טיפה רקע על מה שעשית בארץ ומה נסעת לעשות בארה"ב?

גפן: הקמתי חברת סטארט-אפ, כי חשבתי שזה הדבר הכי גדול שגבר יכול לעשות, להיות סטארטאפיסט. גייסתי שני מיליון דולר ונסעתי לניו יורק, כי מבחינתי ניו יורק זה החלום. אז פשוט בניתי מין תכנית אקסל כזו ששיקפה את מודל ההצלחה האולטימטיבי שחשבתי שאפשר לעשות. שזה אומר סטארט-אפ בניו יורק, עם לכבוש את העולם. והאמת שלהפתעתי, או לאכזבתי, זה גם הצליח. יש מן אמירה כזאת- "תיזהר ממה שאתה מאחל לעצמך כי אולי זה יצליח"...

הייתי בסוג של היבריס. הגשמתי את כל מה שהסביבה שלי והעיתונות העסקית וההורים וכל מי שמסביב ציפה ממני. ובערך חודש לתוך ניו יורק, כשיש לי כבר צוות של שבעה אנשים אמריקאים ואני שם, פתאום הרגשתי סוג של ריק, ואקום, מנותק מעצמי לגמרי. הלכתי ברחובות והרגשתי כמו צל של עצמי, הגעתי למשרד והרגשתי שאני משחק תפקיד. ניו יורק הייתה קרה. נסעתי לשם לבד וכל מה שרציתי זה הביתה, להורים, לעשות דברים שאני אוהב.

גם פיתחתי התנגדות למה שעשיתי ביום-יום. אני איש רעיונות ופתאום ניהלתי עובדים והתעסקתי עם עורכי דין. אז היה לי חלום שהיה נראה מדהים, ומבחוץ זה היה... "וואו, בניו יורק, גייס שני מיליון דולר...", אבל מהר מאוד הבנתי שאני במקום לא מדויק, ובעצם קיבלתי סוג של עונש על ההיבריס שלי, וגם הייתי מסונדל, כי זה כאילו הדבר הכי טוב בעולם. יש לך משקיעים ששמו שני מיליון דולר ומצפים שתצליח, וכל מה שאתה רוצה זה לחזור הביתה.

אז הייתי שם תקופה של שנתיים. נאבקתי כדי שזה יצליח, והשנתיים האלה היו פשוט הכלא הכי גדול שהייתי בו, בקומה ה-14, ביוניון סקוור, עם כל מה שאי פעם מישהו שמבחוץ יכול לצפות לו, עד שלא יכולתי יותר

ופשוט אמרתי למשקיעים שלי שאני לא יכול יותר, זה פשוט לא אני. שנתיים עבדתי בתדמית ההצלחה הזו עד שהחלטתי לחזור לארץ. זה היה מאוד קשה כי זה סוג של הפרת אמון.

כשחזרתי לארץ עשיתי עם עצמי הסכם שהוא הפוך לגמרי למה שעשיתי עד אותו רגע: החלטתי לעבוד במה שאני אוהב, שזה רעיונות, וחתמתי עם עצמי חוזה לשבע שנים, שאמר: אתה עכשיו הולך לעשות את מה שמדויק לך, לפחות 7 שנים. והחוזה אמר כזה דבר: שנה ראשונה אתה לא מכניס שקל. אתה עושה את מה שאתה אוהב, אבל תבין שאתה הולך לחיות בלי פרנסה בצורה קבועה, וזה אחרי שכבר הפסדתי את כל הכסף מהסטארט-אפ. 3 שנים העברתי במדבר. היו ימים שהרגשתי איזו פטה מורגנה והיו ימים שהרגשתי פשוט מטומטם.

היעד הבא היה: יש לך 5 שנים להגיע לתחושת הצלחה. וכבר היו לי תחושות הצלחה בעבר, אבל אם אני הולך לעשות את מה שמדויק לי, זה אומר שאני הולך למדבר ואני מוכן להמתין בסבלנות לפחות 5 שנים, עד שאני עוד פעם ארגיש את תחושת ההצלחה הזו.

משתתפות הפאנל. צילום: בני גם זו לטובה

משתתפות הפאנל. צילום: בני גם זו לטובה

המכנה משותף שאנחנו יכולות לזהות פה בין כל המשתתפים, זה שההגדרה של הצלחה קשורה מאוד לחוויה של להיות במקום הנכון עבור עצמך אז אני רוצה לשאול אתכן שתי שאלות בנוגע לזה: א. האם אתן חושבות שאפשר להתנתק מהמרוץ החיצוני? כלומר, אני חושבת שזה חלק מהאתגר – להתנתק מהמירוץ, מהדרישה החיצונית להצלחה? ב. כמה מזה אתן חושבות שהוא עניין של גיל? האם בעוד עשר שנים דברים שוב ייראו אחרת?

סרייה: אני לעולם לא ארצה לחזור לגיל 20, כי זה גיל קשה שעוד לא הבנתי מי אני ומה אני, והרבה כאב והתלבטויות והתחבטויות. והיום כשאני מכירה את עצמי אני אומרת שלעולם לא הייתי חוזרת לשם.

ככל שאני גדלה יותר, כך אני שלמה יותר ואני גם יפה יותר. יפה בכל האספקטים, בכל הרבדים של האישיות שלי ושל הנשמה שלי. לגבי להתנתק מההצלחה החיצונית, ערן אמר שהצלחה היא מאבק... אני רוצה להתייחס למילה הזו. המאבק העיקרי והכי קשה זה המאבק שלנו בעצמנו, בפחדים שלנו, במה שגדלנו עליו, בהבניות חברתיות... וזה בהחלט אפשרי וזה קורה עם הגיל – ככל שאת נחשפת יותר, לומדת יותר, נפגשת יותר עם אנשים ועם העולם ולומדת להקשיב לעצמך.

אנחנו יכולים וצריכים להתנתק מהרבה מושגים, לא רק מושג של הצלחה. אני מעודדת כל מי שאני פוגשת לעשות את זה, גם גברים כי גם הם נולדים לתוך הבניה. מגיל קטן אומרים להם, "אל תבכה, זה לא גברי". השינוי הוא שינוי של כולנו, שאנחנו נתנתק מההבניות האלה.

רוזנברג: הצלחה חיצונית פירושה כישלון. החוויה הפנימית היא חוויית כישלון. בגיל 27 מצאתי את עצמי כשאני רוצה להתפטר מהעבודה, להיפרד מבעלי... חינכו את כולנו לדאוג שהסביבה תהיה מרוצה ממה שאנחנו עושים. כשבאתי וסיפרתי לסביבה הקרובה שלי שאני עוזבת את העבודה ואת בעלי, הופתעתי לגלות שאף אחד לא שם עלינו קצוץ, בקטע טוב. כל אחד כל כך עסוק בעצמו. כן, שכשבאתי וסיפרתי לדודים, לחברות, שאני הולכת לפרק את הבית שלי ולהתפטר כולם אמרו : "וואי, זה באמת נורא!", ואחרי עשר דקות כל אחד חוזר לענייניו. לכן לתת משקל גדול להחלטה החיצונית כדי שאחרים יעריכו אותנו זה בסופו של דבר, בזבוז זמן".

ארד: לכל אחד מאיתנו יש תשוקה להצלחה, לכל אחד מאיתנו יש חיידק, אבל לא כולנו מעיזים לתת לו את המקום. לא כולנו מעיזים ללכת איתו קדימה, כי הרבה פעמים אנחנו מפחדים מכישלון, הרבה פעמים אנחנו מפחדים מאכזבה. והרבה אנשים, גברים ונשים, כשהם מגיעים לאיזשהו מאמץ שהם יכולים לעבוד עוד ולחוות הצלחה, הם אומרים, "אבל אולי אני אכשל ואולי עדיף לנסות משהו אחר". ואני חושבת שהמודל הצלחה שלי, היום כשאני מסתכלת בפרספקטיבה של שנים, אחרי שתי קריירות, והיכרות עם די הרבה אנשים מכל הגוונים, מכל המינים, אני חושבת שהצלחה בסופו של דבר מצריכה שלושה עוגנים –כישרון ועבודה קשה הם שני הראשונים.

עבודה קשה היא בעיניי כנראה התכונה הכי חשובה בחיים. אבל גם אם את מאוד מוכשרת וגם אם את עובדת מאוד קשה, אפשר להישאר מה שאני קוראת בשפתי, "אלופת העולם באימונים". אלופת העולם באימונים זו אותה אחת שעולה על המזרון, מסתכלת ליריבה בעיניים, ברגע הנתון, שעיני כל העולם נשואות אליה ולא מצליחה. כשאני צריכה לספק את הסחורה אני צריכה את התכונה השלישית בראש הפירמידה, והיא החוסן המנטלי. היכולת שלי להישיר מבט למטרה שלי, להיות מסוגלת לספק את הסחורה ברגעי האמת, כשעכשיו מצפים ממני, כשעכשיו קשה לי, כשעכשיו אני צריכה לקחת את מה שמגיע לי. ובעיניי אלו 3 התכונות שבסוף בונות הצלחה, ולא משנה אם את זוכה בפרס נובל, או את עושה אקזיט, או את אלופה בצבא.

מה המשפט הכי בולשיט שאמרו לכן על הצלחה, או הדבר שהתנהלתן לאורו וגילתן שהוא ממש לא נכון?

רוזנברג: הדבר הכי בולשיט שאמרו לי בחיים זה, "וואי, איזה פוקס היה לך". אני לא מכירה אף בן אדם מצליח בעולם שקיבל משהו בחיים שלו בפוקס. ואני רוצה להגיד משהו שהוא לא פוליטקלי קורקט, אם יושבת פה מישהי בקהל ומרגישה שהיא לא מצליחה מספיק, וכשהיא רואה אנשים שמצליחים לדעתה היא אומרת: "טוב, יש להם יותר כסף, יש להם יותר זמן, יש להם יותר יכולת" – זה בולשיט גדול, וזה אחד הדברים שאנחנו מוכרים לעצמנו כדי לא להתאמץ מספיק. כל מה שהשגתי בחיים- השגתי בזיעה קשה. כל מי שמצליח קורע את התחת, גם ביונסה וריהאנה, ובזמן שהן לא מצלמות לאינסטגרם הן עובדות 14 שעות ביום על הצעדים של הכוריאוגרפיה בריקוד שלהן עד שהוא יוצא כמו שהן רוצות. בתחום שלי, כשאני מרצה, ניגשות אליי בחורות צעירות מתחום הרפואה הטבעית ואומרות לי, "תגידי, איך את יכולה לסדר לי שגם אני אוכל להרצות?". אני הרציתי במשך 4 שנים בחינם, בקניונים, שילמתי על הדלק... כי רציתי לקרוא לעצמי מרצה. וכל אחת שמרגישה שהיא רוצה להצליח ואומרת איך לאחרים זה בא בקלות ולי לא – אל תיקנו את זה. זה לא בא בקלות לאף אחד. אף אחד לא פתח דף פייסבוק ונהרו אליו לקוחות, אף אחד לא נעמד באמצע כיכר ובאו אנשים לשמוע אותו מרצה. כל מי שמצליח מזיע לפחות חצי מהיממה. מי שלא רוצה לעבוד קשה שלא יבקש הצלחה. אין מה לעשות.

סרייה: רק משפט אחד, פאולה אהובתי, אנחנו אכן אנחנו מתאמצות בשביל להגיע, אבל אסור לנו לשכוח שכל אחת מאיתנו מגיעה גם עם הפריבילגיות שלה. צריך לזכור שלא לכל אישה יש לה את הפריבילגיות שלי יש... חוסר ההצלחה איננו בהכרח חוסר במאמץ.

 

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp