הרגע בו היחסים בעבודה מגיעים לאבסורד: "כשעוקבים אחריך, זה לא נוח"

הכניסה להצגה 'צירים' לא דומה לשום חוויה תיאטרלית אחרת. בכניסה לבניין משרדים גבוה, ממתין נציג ההפקה ולוחץ על כפתור המעלית שמשגרת את הקהל לקומה 18, הישר לתוך משרדי חברת הייטק מושקעת. לרגע נדמה שנקלענו לhappy Hour במשרד כשכוסיות שמפניה מחולקות לבאים אבל הלוא הבאים כולם הגיעו יחד באותה מעלית. תחושת הבלבול נמשכת כאשר מנהלת המשרד בגילומה של יעל שרוני המצוינת פותחת במונולוג תודות על הישגי החברה ותוך כדי הנאום מציינת את שמותיהם של חלק מהנוכחים. רגע אחרי שצוין גם שמי אני מבינה – לקהל יש תפקיד פעיל בהצגה גם אם לא ביקש או תכנן שכך יתפתח הערב שלו.

"ההתחלה הזו של ההצגה איננה חלק מהמחזה," מסבירה עדי גילת, בימאית ההצגה. "המחזה הוא 13 תמונות שחוזרות על עצמן של מפגש בין מנהלת בכירה לעובדת ומפגישה לפגישה החדירה לפרטיות מקצינה והדרישות ממנה מחריפות עד כדי אבסורד. זה לא מחזה ריאליסטי כמובן. החלטתי למקם את ההצגה בתוך משרד הייטק ובמקרה בחרתי בהם. זה יכל להיות משרד עורכי דין או שיווק, אבל בחרתי הייטק כי בתפיסה הקולקטיבית שלנו ההייטק מסמל שפע. הוא מאוד מפנק, ומתגמל, וזה מקצין את האבסורד," היא מסבירה. "הקהל הוא חלק מההצגה כחלק מההנגשה של המחזה הזה, שהוא כל כך בריטי. אנחנו משתמשים בנתונים של הקהל שמגיע כדי לספר את הסיפור שהם העובדים במשרד."

גילת ליהקה שתי שחקניות, יעל שרוני הוותיקה והמוערכת, ועינת הולנד שחקנית צעירה שזה עתה סיימה ביה"ס למשחק, ויצאה לתור אחרי המשרד המתאים לשמש כלוקיישן להצגה. שרוני מיהרה להציע את החברה של בן הזוג שלה, נדב סברוב, חברת RYZE, שקיבלו אותן לשורותיהם בשמחה.

"אני הייתי זבוב על הקיר במשרד הזה במשך חודש וחצי כדי להבין את העולם הזה כי אני באה מעולם של תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. המשרד הזה ספציפית מאוד לא אופייני לסיפור שאני מספרת, כי באמת יש שם אווירה מאוד טובה וחברותה אמיתית ובאמת דאגה לעובדים, אני אומרת את זה עכשיו מהיכרות אישית. רציתי להכיר את הנהלים וההתרחשות במשרד, אמרו לי 'קחי משרד קטן, תכנסי למה שאת רוצה'. שמעתי ישיבות שלהם, השתתפתי בחגיגות שלהם, ראיתי איך מנהלת המשרד עובדת," היא מתארת את ההכנות לקראת החזרות. "ישבתי איתה כדי לכתוב את הפרולוג, אמרתי לה מה אני רוצה להגיד וביקשתי שתשזור בתוך הנאום הזה ביטויים מעולם ההייטק, ובאמת יעל שרוני שמשחקת את המנהלת, מכניסה את הקהל לתוך העולם הזה בתוך הנאום פתיחה."

למרות קבלת הפנים הנעימה, התחושה מהרגע הראשון לא נוחה. הדיאלוגים בין השחקניות יוצרים מבוכה בקהל שעומד סביבם, וגם בין השתיים וזה לגמרי מכוון.

"יש במחזה המון סירבול של המלל. יש דרישות מהעובדת, יש ציפייה, אבל לא הכל מובן, ולא תמיד נעים לשאול. הכל מסורבל כדי שאפשר להטות את זה לכל הכיוונים, 'אה זה לא מה שהתכוונת? כי אני התכוונתי ל..' - כל דבר אפשר לפרש ביותר מאופן אחד. המטרה היא להבהיר שכשעוקבים אחריך, זה לא נוח. יש איזה משפט שמלווה אותי בעבודה על הפרויקט הזה שכתוב במסמך של הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים - "למבט העוקב אחרי בני אדם יש אופי ממשמע וממשטר, אשר משפיע על אופן התנהגותם". כשעוקבים אחרינו כאזרחים, במקום העבודה, כשהמדינה עוקבת אחרינו בגלל הקורונה וממשיכה לעקוב אחרינו אחר כך כי יש לה אינטרס אולי שנפחד לדבר, שחופש הביטוי ייפגע, זה בהחלט נותן הרגשה לא נוחה. וזה חלק ממה שאני באה לספר בהצגה הזו."

עדי גילת צילום סלי בן אריה

המחזה של מייק בארטלט הבריטי עלה לראשונה בלונדון בשנת 2008 וגילת נחשפה אליו דרך חברה שעבדה שם כדרמטולוגית. מבחינתה זה היה הדהוד של המציאות שנתקלה בה, של הניסיון לצמצם נשים, ניסיון לצמצם אותה ואת קולה. "לפני שמונה שנים כתבתי פוסט בפייסבוק בנושא חברתי נגד מישהו בכיר וזה קיבל המון תהודה וראיינו אותי בנושא הזה. כנראה דיברתי מגרונן של הרבה אימהות, ואז מישהי כתבה לי הודעה בפייסבוק והזמינה אותי להפגנה שלא הגעתי ולא התכוונתי להגיע אליה, וזומנתי לחקירה במשטרה. כשזומנתי נשאלתי שאלות שלא הייתי אמורה להישאל כמו אם אני הולכת להפגנות. אזרח לא אמור להישאל על העמדות הפוליטיות שלו, יש לנו פרטיות. יש חוק כזה. הם לא רצו שההפגנה הזו תתקיים, עוד אימהות שכתבו והתבטאו בעניין הוזמנו לחקירה בעניין הזה. החוקר אמר שההפגנה יכולה לסכן את הציבור,"  הכעס והאבסורד מהמפגש הזה מחרידים אותה עד היום. "הרגשתי שחדרו לי לפרטיות ולא סתם חדרו לי לפרטיות, גם ניסו להשתיק את הקול שלי כי דיברו איתי על דעותיי הפוליטיות בחקירה שבכלל לא אמורה להתקיים. ואז אני נתקלת במחזה הזה בעניין החדירה לפרטיות והרגשתי שזה מישהו שמקדים את זמנו ממש."

גילת לא הצליחה להשיג את הזכויות למחזה אבל היא חוזרת אליו במהלך הקורונה. "קורונה, איכוני טלפונים, שב"כ, ישראל המדינה היחידה שפועלת ככה ושלא עיגנה זאת בחוק.הכל פרוץ לגמרי. הממשלה בקלות דעת נותנת לזה אוקי, והפחד שמשתמשים בקורונה כדי לעקוב אחרי אזרחים גורמים לי לחזור למחזה."

תיאטרון גבעתיים נתן את חסותו להצגה, והוא המפיק שלה, למרות שכאמור היא בכלל לא מתרחשת בין כתליו כחלק מהבחירה האומנותית של מנהל התיאטרון אוהד קנולר להפיק הצגות. אחרי הפתיחה המנצנצת בכניסה לחברת ההייטק, הקהל צועד אחרי השחקניות שנפגשות שוב ושוב בכל פעם בחלל אחר, כשהוא נחשף למנעמי ההייטק, לחללים הגדולים וגם לחוסר הפרטיות בחללים המשותפים.

השחקניות מתפשטות רגשית ופיזית מול קהל במרחק נגיעה מהן, זה לא פשוט.

"זה דורש מהן להאמין בחומר ולהרגיש שזה מוצדק, אחרת הן לא היו עושות את זה." 

את הרעיון להצגת לוקיישן היא לקחה מהצגה שבה השתתפה לפני מעל עשור – 'אלמה' בהפקת הקאמרי. "זו הייתה קופרודוקציה עם שחקנים אוסטרים והבימאי והמפיק היה פאולוס מנקר, בימאי ושחקן אוסטרי משוגע לכל הדעות. ההצגה הייתה מופרעת כמו הבימאי. המחזה שכתב יהושוע סובול מתאר את סיפור החיים של אלמה מאהלר, מלחינה, סופרת, עורכת, ואשת חברה וינאית שהייתה המוזה של כל גדולי התקופה ואף נישאה לשלושה מהם -  הארכיטקט גרופיוס שהמציא את הבאוהאוס, לסופר פרנץ ורפל וכמובן למלחין גוסטב מאהלר.  סובול כתב פולידרמה, שזה בעצם ריבוי דרמות והבימאי מנקר העלה את ההצגה בכל מקום שבו היא חיה בעולם, זו הצגת לוקיישן. באוסטריה, בבית שבו היא הכירה את גוסטב מהאלר, ואחר כך בפורטוגל, לשם היא ברחה עם גרופיוס, בארה"ב, ובישראל שם היא הייתה עם פרנץ ורפל. הצגנו במוזיאון המחתרות בירושלים, בעצם בתוך כלא והיו בהצגה 3 אלמות בגילאים שונים. כל אחד מהקהל בוחר איזו אלמה הוא רוצה לראות, ויכול להחליף באמצע או לעקוב אחרי איזה אלמה שהוא רוצה ללכת. בתכלס צריך להגיע איזה 70 פעם כדי לראות את כל הסצנות. זו הייתה חוויה חד פעמית לשחק בתוך הקהל. זו גם הייתה חוויה קשה לעבוד עם הבימאי הזה, עבודה שחוצה כל מיני גבולות של אתיקה, ועדיין סוג המשחק הזה, הז'אנר הזה של קרבה לקהל, והקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, קנה אותי, ואני הבטחתי לעצמי שאני אחזור לעשות את זה. אז לא חזרתי לזה כשחקנית, אלא כבימאית, כי הבנתי שבשביל לביים את זה אני צריכה להוציא את עצמי מהמשחק, וזו הייתה חוויה גדולה וחזקה בשבילי, וגם מימשתי את ההבטחה. "

עינת הולנד, עדי גילת ויעל שרוני. צילום אורית פניני. 'צירים', הפקה של תיאטרון גבעתיים

את חושבת שאפשר היה לכתוב את המחזה הזה על גברים?

"במקור זה כתוב לנשים. אני חושבת שלנשים יש הרבה יותר מה להפסיד בעולם העבודה. כתב את זה גבר בגלל זה. היה לו יותר קל לכתוב מן הסתם על גברים. אנחנו רואות את זה ונלחמות על זה גם היום."

הרגשת את זה באופן אישי בעולם העבודה שלך? מלחמה על המקום שלך, המשכורת שלך?

"אני לא הרגשתי את זה אבל בעולם התיאטרון אין שקיפות בכלל, את לא יודעת כמה הקולגות שלך מרוויחים. יש את ארגון שח"ם שדואג למינימום, אבל אני לא יודעת, אז אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה שנפגעתי. כשחקנית אני נמצאת היום בתיאטרון בית לסין שנותן מקום ותפקידים לשחקניות ומחזאיות. כשרק יצאתי מבית ספר למשחק הייתה אווירה גברית. היו הרבה יותר תפקידים לגברים, כמעט רק בימאים, ולא זכיתי לעבוד עם אף בימאית אישה עד שעבדתי עם שרה פון שוורצה בשנת 2016. עכשיו כבימאית אני משתתפת בכנס יוצרות התיאטרון של עיריית תל אביב ביום ראשון הקרוב (15.01) ורשומות לכנס הזה 50 בימאיות תיאטרון. זה נותן לי הרבה הרבה כוח. זה מדהים וזה לא היה לפני חמש שנים."

לקראת כנס שיוויון מגדרי בתיאטרון של עיריית ת"א שייערך ב15.1.23 בתיאטרון צוותא. 50 יוצרות במפגש אחד. צילום הגר בדר 

גילת משחקת עכשיו בהצגה ארבע אימהות, בסדרת הטלוויזיה 'מלאך משחית' ובסרט חדש שייצא בקיץ ונקרא 'עד שתחזור' של הבימאית שרי תורג'מן. 'צירים' היא ההצגה הראשונה שגילת מביימת. היא שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה כבר הרבה שנים. החלה את דרכה בתיאטרון הקאמרי עם ההצגות 'עד ראייה', 'הצמה של אבא', 'המלך ליר', 'אלמה' ונוספות. גם בקולנוע וגם בטלוויזיה היא משחקת כבר שנים אבל לציבור היא זכורה בעיקר כענבל אסולין ב"הבורר", שם שיחקה לצידו של משה איבגי. 

"אני לא נפגעתי מאיבגי. עבדתי איתו המון, שידכתי אותו לבעלי לכתיבת תסריט. הוא היה מורה שלי ושיחקתי אותו בסרט ובארבע עונות של הבורר, אבל אני חושבת שזה מאוד חמור מה ששמענו בנושא. "

לאורך השנים היא משלבת בין עבודה בתיאטרון הרפורטוארי לעבודה בפרינג'.

"אני נורא מאמינה שצריך גם וגם. בזמן הקורונה זה עלה בצורה חריפה הרבה יותר. היה ברור שלא צריך שנישאר בבית, זה אולי לא כלכלי אבל זו דרך נוספת לביטוי. איך שהסתיימה הקורונה, ההצגות של 'צירים' היו מלאות, הקהל צבא על הדלתות, פחדו ללכת לאולמות הקולנוע ורצו הצגה יותר אינטימית. אנשים רצו משהו אחר."

עדי גילת. צילום איליה מילניקוב

איך בכלל שרדת את הקורונה כשחקנית?

"המזל הגדול שהיה לי המון עבודה רגע לפני שירד המסך והכל נסגר. ביטוח לאומי החזיק אותי, ודבר שני יצרתי הרצאה בקורונה על תקשורת לא מילולית דרך עיניים של שחקנית.למדנו בקורונה שאין תחליף לתיאטרון, לנשימות מול הקהל, אבל צריך כל הזמן להמציא את עצמנו מחדש כדי שהקהל ימשיך לבוא."

**

להצגות הבאות של 'צירים' לחצו על הלינק הבא