המחזה "נרטיב": איך יראו החיים בישראל 2028?
בשנת 2028, אחרי שבישראל פורצת מלחמת אזרחים אלימה וגל של פליטים ישראלים שוטף את אירופה, אחד מהפליטים מתלבט אם להתחיל טיפול של מחיקת זיכרונות על מנת לברוח מהטראומה שהוא נושא עמו – כך צופה המחזה 'נרטיב' את העתיד. ליאור לב, שמשחקת במחזה הזה, מספרת איך העבודה עליו הפגישה אותה עם הטראומה האישית שלה- תאונת האוטובוס הקשה שעברה
ב-4 לנובמבר 2019 כמו ברגע לא אמין מתסריט גרוע חציתי את הכביש ודרס אותי אוטובוס. שברתי לסת, ארובת עין, אף, שמונה סדקים בגולגולת, דימום במוח, דרמה! למשך זמן מה לא ידעו מתי אתעורר ואיך. כשיש דימום במוח אף אחד לא באמת יודע. מטיפול נמרץ, לבית לוינשטיין ומשם לשיקום בבית ולמזלי הגדול מאוד אני פה. זוכרת, הולכת, נושמת ,משחקת. נשארתי עם חבלת ראש טראומטית - פגיעה שקופה, ובמקרה שלי שקופה מאוד. מבחוץ הכל חזר לקדמותו, תגובת ה"מה? לא רואים כלום!" שנאמרת לי על בסיס קבוע, יש בה גם נחמה וגם בדידות. הפער הזה בין הפנים לחוץ שקיים אצל כולנו, גדל מאוד בפגיעות שקופות והפער הזה בו את מתקיימת יכול להפוך כואב יותר מהפגיעה עצמה. ככה זה עם כל אותן פגיעות וטראומות שחיות איתנו מבפנים.
המחזה "נרטיב" הוא תהליך החזרות הראשון שהתחלתי מאז התאונה. אומנם חזרתי לשחק בהצגות שרצו כבר לפני, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שאני והראש החדש שלי התחלנו תהליך חדש. הגעתי מהוססת, פחדתי ש"יראו לי" את החולשה, את הטראומה. כשקראתי את המחזה פעם ראשונה, גמעתי אותו בשלוק אחד. המחזה מתרחש בשנת 2028, אחרי שבישראל פורצת מלחמת אזרחים אלימה וגל של פליטים ישראלים שוטף את אירופה. אחד מהפליטים האלה הוא יואב ברטוב, גיבור המחזה, שמגיע לדנמרק עם טראומות מהמלחמה שלא נותנות לו מנוח. בניסיון נואש איכשהו לחיות חיים נורמליים הוא נרשם לטיפול של מחיקת זיכרונות המופעל על ידי חברה מסתורית בשם "נרטיב חדש". ההצגה היא למעשה מסע פנים תודעתי אל תוך ליבת הכאב של יואב, אל תוך לב הטראומה האישית שלו, שהיא גם הטראומה הלאומית שלנו.
בניגוד מוחלט לחוסר הסבלנות שיש לי בד"כ שאני מתחילה לקרוא, משהו בסיפור של יואב, שאב אותי בצורה שלא יכולתי לקום מהספה. רק כשהתחילו החזרות הבנתי שיואב ואני הולכים בנתיבים מקבילים ומנסים למצוא את דרכנו להשתחרר מהטראומה.
יש בה משהו בטראומה, היא משנה את צורתך, מארגנת אותך מחדש, מזיזה איברים פנימיים ומתמקמת לה בנוחות מרגיזה בכל דבר שאת עושה. במחזה, יואב מתלבט מה לעשות עם הטראומה שלו, האם לחיות יחד עם הזיכרונות שגורמים לו לסבל, או להתחיל מחדש, נקי. השאלה הזאת שמרחפת לאורך כל המחזה, מה עדיף? לסבול או למחוק? הקלה מיידית או התמודדות מורכבת? זו שאלה שאני לא בטוחה שיש לה תשובה. אני חושבת כמה נוחים וקלים היו חיי בלי התאונה. בלי הכאבים, בלי הקשיים היומיומיים שצריך לנהל, בלי הכובד הזה שעופף הכל. הייתי הולכת למקומות בלי פחד שאתמוטט מהעומס, הייתי הולכת ברחוב בלי להתכווץ מכל צפצוף. היה לי קל יותר. הרבה יותר.
ומהצד השני, מוזר ומורכב ככל שיהיה, בתוך הקושי מצאתי גם ערך. זאת קצת קלישאה לומר "אל תחכי עד שידרוס אותך אוטובוס כדי להבין מה חשוב", אבל וואלה חיכיתי, ודרס, וזה לא שעכשיו אני מוארת באור בודהיסטי הוליסטי, אבל כן למדתי. למדתי המון. על הכוחות שלי, על המזל העצום שיש לי, על שזכיתי במשפחה ובבן זוג שהאהבה שלהם, הטיפול שלהם , הציל אותי. למדתי, ועודני לומדת, על פרופורציות, פגיעות, יופי וקצב אחר.
לפני התאונה הייתי כל כך עסוקה בדבר הבא, הצורך בוודאות ובהצלחה השתלטו על כל פינה נוכחת. פחדתי להפסיק לרוץ. שלא אפספס, שלא אתפספס, ובשנייה אחת הייתי חייבת לעצור. כאחת שמאמינה בכמה חשוב להישאר בתנועה, גיליתי בדרך הקשה שעצירה היא התנועה המאתגרת והחשובה מכולן. אז לא, אני לא באה להגיד שטוב שזה קרה לי ואיזה שיעור נפלא. פגיעת ראש וטראומה זה בשפה מקצועית: ממש חרא. אבל מאחר וזה כבר פה ואלו הקלפים, אני יכולה לראות גם מה הרווחתי.
ממש עם תחילת החזרות המדינה התחילה לבעור והמחאה התחילה לקרום עור וגידים. א.נשים התחילו להתעורר מהתרדמת הנוחה אליה שקענו ולראות כמה מסוכן המקום אליו הממשלה מצעידה אותנו. בכל שבוע שעבר הכל הלך והחריף. האלימות, הגזענות והכעס שנצבר מתחת לבלטות של המדינה התחילו לצאת ולזרום לתוכנו. בתוך כל זה היה נראה שההצגה הדיסטופית הזאת, שהתרחיש הקיצוני והמפחיד של מלחמת אחים וחזרה לחיי פליטות, הופכת ממחזה כתוב למשהו שמעולם לא הרגיש קרוב יותר.
העבודה עברה מהתעסקות תיאורטית בעתיד לפחד ממשי על ההווה. בתוך כל האש, רק רציתי לצאת עם דגל ביד אחת, צפצפה ביד שניה ושלט מצחיק אבל נכון על הגב. אבל בגלל הטראומה והקושי בעומס קוגניטיבי וחושי, כל פעם שהייתי מגיעה לקפלן הייתי משלמת מחיר. מצד שני לא לקחת חלק, לא לצאת מהבית היה מתסכל לא פחות. החזרות שכבר נצבעו בעל כורחם בסערה של התקופה, סיפקו לי מקום להוציא את החרדה שמילאה אותי ואף להרגיש שיש משהו קטן שאני בכל זאת מצליחה לעשות, גם בלי זמבורה ביד.
הדמות שאני משחקת במחזה- גאיה, בת הזוג של יואב, היא אישה בעלת צביון מוסרי ורוח לחימה. היא רואה בעיניים חרדות ומפוקחות כמה מסוכנת הדרך הפסיבית, והיא יודעת שבמצב הנוכחי, לא לנקוט פעולה במציאות תחת מצב חירום, משולה לתמיכה אקטיבית בדיקטטורה. ההצגה הזאת פגשה אותי קודם כל בטראומה האישית שלי, אבל גם בטראומות החברתיות של כולנו. אני מרגישה שההצגה הזאת מאפשרת התמודדות משותפת עם הפחד מהלא נודע ומהדרך הארוכה שעוד לפנינו, כדי להגיע לשוויון וביטחון. לפעמים פגישה והתעסקות בטראומה יכולות באופן מסוים להקל עליה. אולי זה התפקיד של האומנות בזמן הזה, לפחות בשבילי. להיות מקום פחות בודד לפחד בו.
React to WordPress
