למחול הספרדי נחשפתי במקרה בהיותי ילדה, כשצפיתי בסרט "כרמן" של קרלוס סאורה (בישראל קראו לו "אני אוהב אותך כרמן"): סרט עטור פרסים שגם היה מועמד לפרס האוסקר, והשאיר עלי רושם אדיר. חיי השתנו בעקבות הסרט הבלתי נשכח הזה, שהבליט את העובדה שאמנות מחול הפלמנקו היא הרבה יותר מאשר ביטוי פולקלורי: המחול הספרדי התגלה בסרט ככלי ביטוי דרמטי, אוניברסלי ומרגש, מרהיב ותמציתי כאחד.

כוכב הסרט, הרקדן והכוריאוגרף אנטוניו גאדס ((ANTONIO GADES, השפיע ועדיין משפיע עליי עמוקות. דמותו האצילית והמהפנטת מלווה אותי מאז ראיתיה לראשונה בסרט זה, בהיותי ילדה. בזכותו נעשיתי רקדנית.

התאהבתי במחול הקלאסי ספרדי ובפלמנקו, שהפכו לשפתי האמנותית והמקצועית, והשפיעו השפעה כבירה על מהלך חיי. אמנות הריקוד הספרדית וביחד עימה גם התרבות מלאה התשוקה והרגשות העזים הפכו למרכז חיי. כבר מגיל מוקדם התחלתי ללמוד אצל המורה הדגולה סילביה דוראן.

כיום, אני מופיעה ויוצרת בארץ ובעולם עם אמני פלמנקו בכירים, ברסיטלים וכסולנית עם תזמורות סימפוניות בינלאומיות, עם הרכבים מוזיקליים מגוונים ובהפקות אופרה.

אבדתי את אבי בהיותי ילדה קטנה מאד, בעצם כלל לא הספקתי להכירו. אבי היה "אוד מוצל" שכל משפחתו נספתה בשואה, גדלתי בבית של נשים עם סבתי ז"ל ואמי תבדל"א, שהחדירו בי את האמונה ביכולותיי ואת חובתה של אישה להיות עצמאית ולא תלויה בגבר. התובנות שספגתי בבית הנשי בו גדלתי חילחלו לכל הוייתי כאדם, כאישה וכאמן והן גם מצאו ביטוי עמוק בהתאהבותי העמוקה באמנות הפלמנקו.

כישראלית, התאהבות זו דנה אותי לזרות כפולה: כאן, בישראל, הפכתי לנציגה של תרבות ושל מחול מקסימים ופופולאריים אמנם, אך שאינם ממקומותינו. ומבחינת הספרדים, ככל שהם העריכו יותר את כשרוני ויכולותיי, ידעתי שלפחות בראשית דרכי, היה ביסוד הערכתם גם "למרות" מהותי: "על אף שאינך ספרדייה, את ראויה לתשומת לב רצינית...".

כבת למשפחה מעדות ספרד מצד אמי, מאז צעדיי הראשונים במחול הספרדי ומאז יומי הראשון בספרד, מלווים אותי כרוחות רפאים עקשניות משקעי זיכרון גנטי והיסטורי שהופכים אצלי כל צליל תנועה ומבע שאני פוגשת בתרבות הספרדית, לטעונים במיוחד: לעתים בשעת הדמדומים בפאתי רחוב עתיק אני פוגשת את עיניה השחורות והחודרות של סבתי, בדיעה, שנראתה בעצמה כזמרת פלמנקו מרשימה. לרגעים בין סלסולי הגיטרה ב"טנגו פלמנקו" מהדהדים באוזניי מזמורי החזנות שאני שומעת בבית הכנסת, בפרט בימים הנוראים, פיוטי הסליחות בנוסח ספרד. לפעמים בתחנת הרכבת התחתית במדריד אני מתבלבלת לרגע כשנדמה לי שזה עתה חלפה לידי דודתי אסתר, מניפה בידה והיא אצילית ונשית כגבירה אנדלוסית. אני מסכימה עם אלה הטוענים שבגלל תולדותיה המפוארים והטראגיים של יהדות ספרד מערכת היחסים בין ספרד וישראל מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה מערכת יחסים רגילה שבין שתי מדינות כלשהן. ישראל וספרד הן בנות משפחה מדרגה ראשונה, ולא רק שתי ישויות מדיניות המקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים טובים יותר או פחות.

כמי שלא נולדה לתוך עולם הפלמנקו, נדרשתי תחילה לעבור מסלול כפול: ראשית היה עלי ללמוד להכיר, להתקרב, לכבד ולהבין את אמנות הפלמנקו: השירה, נגינת הגיטרה והמחול, שילוש קדוש של מקצב, מלודיה והתכוונות. מערכת מתמטית מדויקת, מרהיבה ומרגשת של צלילים ופעימות המתנהלת לפי חוקים חמורים וקפדניים. ואז היה עליי למצוא את קולי שלי, באחדות מופלאה של ניגודים, נדרש אומן הפלמנקו לציית לחוקי המשחק הנוקשים מחד, ולהפגין אישיות מיוחדת ומקורית מאידך, שהרי הפלמנקו הוא שירתו האישית והנשגבת של האינדיבידואל. התמזל מזלי שעברתי מסלול מורכב זה בהדרכתה של מורתי הדגולה סילביה דוראן.

כיוצרת ישראלית, מלווה אותי לאורך כל הדרך השפה העברית האהובה, על רבדיה העתיקים והעכשוויים: לעתים הטקסט (שלרוב מוקלט בקולי שלי), מלווה ברכות פיוטית את המחול האקספרסיבי והדרמטי, ופעמים אחרות ההברות והעיצורים הברורים יוצרים תבניות ומקצבים שמתכתבים ישירות עם קצב נקישות העקבים. המילה היא כוח מכונן ביצירתי. כמעט כל מחול שלי יסודו בתשוקתי לרקוד את המילים שאני כותבת.

להיות יחפה - למרות נעלי העקב המסומרות, ולחולל כערומה – למרות השמלה ארוכת השובל.

 

*****

אורנילי אזולאי יזמה ערב הומאז' למוסיקאי הספרדי הבינלאומי פקו דה לוסיה, שהלך לעולמו במפתיע לפני ארבע שנים בגיל 66 בלבד ונחשב לגיטריסט ווירטואוזי, למלחין מרתק, ליוצר ולמבצע נדיר ששינה לנצח את לא רק את אמנות הפלמנקו, אלא גם את אמנות הנגינה בגיטרה באשר היא. אזולאי אף הכירה אישית את מאסטרו פקו דה לוסיה, והיתה בראשיתו של שיתוף פעולה אמנותי עמו זמן קצר לפני שהלך לעולמו. הערב יתקיים ברביעי הקרוב 20.6 במוזיאון תל אביב