מה גרם לי, אמא ל-3 וסטרייטית, להתחיל עם גברים באתר הכרויות להומואים?
איך אשת הייטק, אמא ל-3, סטרייטית בשנות ה-40 לחייה שמתרוצצת כל יום בין הגן לעבודה, מוצאת את עצמה מעמידה פני גבר ומתחילה עם גברים באתר ההכרויות "אטרף" לגברים הומואים? חנה מנהיימר מסבירה על החיים הכפולים שמאחורי התערוכה החדשה שלה
"מה אני עושה?". זו הייתה המחשבה האחרונה שעברה לי בראש לפני שצללתי לתוך בועה וירטואלית של שיחה שניהלתי עם גבר גיי באתר "אטרף" - אתר הכרויות לקהילה הגאה.
הצגתי את עצמי בתור גבר, התפתחה השיחה. בניגוד למאות פניות אחרות, היה שם רצון הדדי לשמוע ולהישמע, כל השאר נשאר בחוץ. היינו אני והוא בתוך הלימבו הזה, בתוך השום מקום, רק התודעה שלי אל מול התודעה שלו. רק הדברים שבחר לספר לי ולשתף אותי והדברים שאני בחרתי לספר על עצמי. דיברנו במשך כמה ימים בהם שיתפתי פרטים רבים על חיי ועל עברי ולא אמרתי אף מילה של שקר, מאותה נקודה בה הניח שאני גבר, ולכן יכולתי להיות הכתובת לדברים שרצה לשתף.
מה גורם לאישה סטרייטית בשנות השלושים לחייה, אמא לשלושה, מהנדסת בהייטק לצאת להרפתקה מפוקפקת במרחב וירטואלי ה"שייך" לעולם כל כך רחוק משלה? איזה ריגוש או עניין היא מפיקה מפעולת הרמאות לכאורה, שאין בצידה כל מגע או עניין במגע מוחשי? מה המשמעות של פעולה שאין לה כל תועלת אחרת מעבר ללחוות את העצמי במנותק מהתפקידים החברתיים, המגדריים והפיזיים שלו?
אלו השאלות ששאלתי את עצמי ושהובילו אותי להתעניין בשאלות של זהות, זהות מינית וזהות מגדרית. האם כאישה אני באמת יכולה לנתק את עצמי מהמגדר שלי? מהתפקידים החברתיים שלי כאימא, כבת זוג? האם אי פעם יהיה לי את החופש הזה , כמו החוויה הווירטואלית שלי? האם ההפרדה בין הפרסונה הגשמית לבין הפרסונה הווירטואלית יכולה להתקיים גם במציאות?
במציאות אני קמה בבוקר, מארגנת את הילדים לבית ספר, עומדת בפקק בדרך לעבודה, ישיבות, משימות, להספיק לאסוף את הילד מהגן, משחקת בגן שעשועים, מכינה ארוחת ערב, מסדרת, שוטפת, מקלחות, סיפור לפני שינה, נשיקה ורגע של קסם: "אמא, את האמא הכי טובה בעולם!". עוד יום עבר.
האם מי שאני זה סך הפעולות האלו? פעולות מלאות בעניין, משמעות, אהבה וקסם אבל גם מצומצמות, רוטיניות ומגבילות?
ממש פה, בכף ידי, יש עולם שלם בו אני יכולה להיות כל מה שרק ארצה. נהוג לחשוב שהאווטר הווירטואלי הוא סוג של אלטר אגו, משחק שאנחנו מגלמים. אני מציעה נקודת מבט הפוכה: התפקידים שאנחנו מגלמים בעולם המוחשי הם אלו שמסתירים מאיתנו את המהות הפנימית שלנו, את מי שאנחנו באמת. התפקידים המגדריים והחברתיים מטשטשים את הפנים האמיתיות שלי בזמן שהמרחב הוירטואלי משחרר אותי מהכבלים האלו ומאפשר ביטוי של אמת פנימית אותנטית שלא מתחייבת לדבר אחד או שניים - אלא יכולה להשתנות, לעבור שינויים ומוטציות, לחפש צורות קיום חדשות.
בשנות ה-90 הפמיניסטית ג'ודית באטלר כתבה מאמר על עיקרון הזהות הנזילה, מאמר אשר ניסה לנסח מחדש את המחשבה על הגבולות של המגדר הנשי.
באטלר טענה אז כי "הזהות איננה דבר אותנטי או בעל גרעין פנימי של אמת, וכי זהויות מגדריות אינן אלא סדרה אין-סופית של פרקטיקות שהן חיקוי חוזר של זהות מגדרית אידילית, מדומיינת, בלתי ניתנת למימוש" .
כיום, קרוב ל-30 שנה אחרי, עיקרון הזהות הנזילה אינו רלוונטי רק מנקודת מבט מגדרית. הוא נוגע בסוגיות רחבות יותר של המצב האנושי, הנדרש להגדיר את עצמו בעידן של פריצה טכנולוגית. הטכנולוגיה מאפשרת לאדם אלטרנטיבות קיום מעבר לקיומו הפיזי בתוך גוף ומעלה שאלות בהקשר של זהות.
המעבר אל המציאות בה הגוף יגדיר אותנו פחות והתפקידים החברתיים יטושטשו הוא הדרגתי ובלתי מורגש. לא מדובר באיזו נקודה סינגולרית בה הבינה המלאכותית תחליף את האנושית ואז נדע שאיננו יותר הומו ספיאנס, אלא זן חדש על עץ המינים.
המסע השנוי במחלוקת שלי ליבשת "אטרף" הסתיים עבורי ללא מסקנות. החוויה נשארה חלק ממני, חלק ממי שבחרתי להיות לתקופת המסע. נקודת התייחסות ומחשבה עבורי בפעולה שלי כאמנית, דרך לבחון דימויים ורעיונות שמעסיקים אותי ולהם אני מחפשת ביטוי ויזואלי בעבודות שלי. השימוש בטכנולוגיה ליציאה מגבולות הגוף, בחינת היחסים עם ההרחבות המלאכותיות, מופיע בעבודותיי כאלמנט דיסטופי, ונשמרת חוסר היכולת אישית שלי להכריע לגבי סוגיית הזהות.
את כל התובנות האלה ואת התהליך שעברה חנה, היא מסכמת בתערוכה בשם "תרגילי גמישות" - אשר תוצג במסגרת תערוכת הבוגרים ללימודי המשך באמנות ב-12 ביולי בגלריית המדרשה, הירקון 19 , תל אביב