בארבעים השנה האחרונות הרגשתי לעיתים קרובות כמה קשה להיות אמנית כשאת גם אשה ואם. היו אלה מאבקים יומיומיים בלתי פוסקים בין תפקידי כאם - ובמיוחד כאם שילדיה התייתמו בגיל צעיר, ושהיה עליה לבנות ולכונן משפחה חדשה - ובין התובענות הבלתי מתפשרת של האמנות. כשרציתי להיות בסטודיו ורק בסטודיו ולממש את אין סוף הרעיונות שנוהגים באופן קבוע לקום שלוש שעות לפני בבוקר (ואז כל היום אני צריכה לרדוף אחריהם), היה עלי להיות עם ילדי, לתפקד בבית, לתפקד כאשה, להשלים תארים והשכלה, לצאת לעבודה ולעשות הכל כשבעצם 'אני במערב וליבי במזרח', כלומר, כל מה שאני רוצה לעשות זה בעצם אמנות (ויש לי כל כך הרבה מה להגיד ומה לעשות).

מתוך התערוכה. צילום: רן ארדה

מתוך התערוכה. צילום: רן ארדה

בתוך כל העשייה שלי, בכל תפקידי, שזור כאב עמוק וחד, כאב של אבדנים. כאשר האבדן הגדול ביותר התרחש במלחמת יום הכפורים, בה נפל בעלי הראשון, אביהם של בני ובתי.

הכאב לא ניהל לי את החיים. המשכתי להיות פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית. גידלתי ילדים, בניתי בית חדש, הולדתי עוד ילדים, ניהלתי חיים שלמים ומסודרים, וכאמור, לא נתתי לכאב ולצער ולאבדן לנהל את חיי. אבל הכאב, התנחל. הוא הפך להיות חלק מהחיים, והצליח לחלחל, להדהד ולהתפרק אל תוך היצירות שלי.

מהר מאד הצלחתי כאמנית במסגרות בהם פעלתי, ידעתי שאין לי את כל האיברים האלה לתת לאמנות, כי התפקידים הנשיים שלי חזקים ממני. למדתי על בשרי מתוך כאב גדול, תחושת ויתור, תחושת החמצה, תחושת אי מימוש, שאיני יכולה לתת את כל מה שאני רוצה לאמנות, וכל כמה שהייתי טובה ומוערכת – נקרעתי.

מתוך התערוכה. צילום: רן ארדה

מתוך התערוכה. צילום: רן ארדה

העבודות שלי שבהם אני חותכת, פוצעת, קורעת, משלימה, מחברת, מאחדת, גורסת, שורפת, קורעת ושוב תופרת מתארים ומייצגים את המאבקים הגדולים בהם הייתי נתונה, כשבאמת לא ויתרתי. לא ויתרתי על האימהות (כי איך את יכולה, כשאת מופקדת על גידול ילדים שאיבדו אב? וגידול ילדים נוספים לאב חדש ואחר – וגם זה לא היה פשוט).

בתוך כל זה, אני גם אמנית פריפריאלית, ולא משנה לאיזה שיאים אני מגיעה בעיירה הקטנה שלי (כולל ראש חוג לאמנות במכללת הגליל המערבי) בעיר הגדולה איש בעצם לא מכיר אותי. וכשאני מגיעה לכנס של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מדברים על כך שבעצם עד היום לא עמדה אשה בראש שום מוסד גבוה לאמנות, ואיש שם לא יודע שאני הקמתי בית ספר גבוה לאמנות במכללת הגליל המערבי. כי הגליל המערבי הוא בכלל לא בארץ? אני מבינה את גודל הקושי של להיות אשה – אם – אמנית – ועוד גם פריפריאלית.

דיוקן נרקם בספר אובייקט. צילום: רן ארדה

דיוקן נרקם בספר אובייקט. צילום: רן ארדה

העבודות שלי, מגלות את הממד הנשי - זה שאתו אני מתווכחת, משלימה, כועסת, אבל מקבלת ומודעת - דרך זה שאני מכניסה לתוך האמנות, למשל, עבודות שנחשבות לעבודת נשים עממית כמו ריקמה, תפירה, איחוי, סריגה. ואני לא משתמשת בטכניקות אלה למטרה שהן מיועדות מלכתחילה, אלא משאילה אותן ליצירות שלי, מערבבת טכניקות ותחומים שבעצם לא נועדו לשכון יחדיו. תופרת על ציור, רוקמת על ציור (ולא ריקמה אמנותית, או גובלן) אלא פשוט משתמשת במחט וחוט, אבל מייצרת צורות וטקסטורות, ושכבות, באמצעות עוד חומר ועוד טכניקה.

השילוב של עבודת "נשים", מלאכת נשים, בעבודתי, מייצג את הדיון שלי בתפקידים השונים שלי כאשה – אמנית – שאמורה להתמודד עם עולמות תובעניים מאד, להיקרע בין התפקידים, הצרכים והרצונות ולנסות לתפקד בעולם שבו את נאחזת במסורות קדומות ובו בזמן רצה גם קדימה. כך גם נכנס אלמנט הביתיות, העיסוק והדיון בדברים 'ביתיים' אשר כובלים אשה לביתה.

'חוטי כפירה' מבטא את האופן שבו ביצירתי אני "כופרת' כשאני למשל תופרת או רוקמת על ציור, מציירת בתוך ספר ועל ספר צילום, מדפיסה בתוך אטלס, מפרקת רהיטים וסורגת אותם (מי סורג רהיטים?), גורסת עבודות ומשמרת אותם בבקבוקים, כלומר הופכת את האסור למותר ובזה בעצם מייצרת את הניצחון הקטן שלי, על כל הדברים האסורים, שבחיים האמיתיים אינני יכולה להרשות לעצמי.

תערוכת 'חוטי כפירה'. צילום: רן ארדה

תערוכת 'חוטי כפירה'. צילום: רן ארדה

ובכל זאת 'אני תבנית נוף'. אני כמו ארצנו השסועה, הקרועה גם פיזית ( גבולות אדמה מלחמות) וגם במחלוקות הקשות המתקיימות כאן, גם אני קרועה ופצועה. פצועה כתוצאה ממה שקורה בארצנו כמו שגם קרועה בשיח האישי שלי, כאשה ששלמה מחיר.

העובדה שהייתי אלמנת מלחמה משפיעה על יצירתי, ואני אומרת שהעובדה הזאת משפיעה עלי ועל כל חיי, גם אם לא עסקתי בזה באופן ישיר. ומאחר ואני חיה את חיי כפי שהם בדיוק, אז כל מה שאני חווה מגיע בסוף ( ובהתחלה ) ליצירה שלי אם באופן עקיף ומרומז (שאפילו מפתיע אותי) ואם באופן גלוי ובולט.

 

התערוכה 'חוטי כפירה', מתחם "המקרר, רחוב החשמונאים 90 תל אביב. הכניסה חופשית. נעילה- 31.8