"הדבר הכי חשוב במקום שאני באה ממנו זה שמירה על הגוף שלי"

כשהאוצרת ד"ר סיגל ברקאי החלה לעבוד על התערוכה החדשה שלה, שעוסקת בין היתר בדיכוי נשים בחברות שמהן הן מגיעות, היא לא תיארה לעצמה שבערב הפתיחה שלה, שלוש שנים אחרי, השיח על אודות הדרת נשים מהמרחב הציבורי ותופעת האלימות כלפיהן יהיו אחד הנושאים החמים והבועטים של התקופה. "אני עובדת על התערוכה מ-2016, כך שזה לא משהו שנעשה במיוחד לזמן כזה או אחר", היא אומרת, "אבל היא מייצגת את מה שקורה בחברה שלנו, ולצערי הרב בתקופה שבה עבדתי על התערוכה המצב רק החמיר. זה יצא ככה במקרה, אבל אני די שמחה שיש אפשרות להשמיע את הקול המתנגד הזה דווקא עכשיו, על רקע כל מה שקורה". 

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים התערוכה "מסיגות גבול", שבה מציגות 15 אמניות - תשע מהן ערביות, דרוזיות ומוסלמיות, וחמש יהודיות דתיות וחרדיות. התערוכה ממקדת מבט בתופעה חדשה יחסית בישראל, במסגרתה נשים שמגיעות מרקע שמרני, דתי ופטריאכלי, יוצרות אמנות אמיצה שמתמודדת עם מוסכמות החברה שממנה הן מגיעות. העבודות שמוצגות בתערוכה מתריסות כנגד הנורמות המגדריות והדתיות, עושות שימוש בגוף האישה ובדיוקנה כסמל של חתרנות ומחאה, ורבות מהן משקפות זעם, תחושת מחנק וכמיהה לשחרור. כמו כן, הן מבטאות את המתח הבלתי נסבל בין המרחב הדיגיטלי-גלובלי, שבזכותו הן נחשפות למתרחש ב"עולמות אחרים", לבין התחזקות מגמות הדיכוי כלפי נשים בחברה שבה הן חיות.

האמניות היהודיות מוחות בעבודותיהן על צווים חברתיים המניעים אותן, בין השאר, לריבוי לידות ומשעבדים אותן לגידול ילדים. האמניות הערביות מתריעות ומוחות על האלימות המופנית כלפיהן בשם "כבוד המשפחה". אלה וגם אלה ממקמות את עצמן בין דור האימהות ששתקו והושתקו, לבין דור הבנות הצעירות שהן חרדות לגורלן ולעתידן. התערוכה תינעל ב-3 במאי.

תיק בן רגליים. עבודה של הילה קרבלניקוב-פז

"יש שני דברים ייחודיים בתערוכה הזו", מספרת ברקאי, ראש תחום אמנות חזותית במשרד החינוך ומייסדת המסלול לאוצרות בסמינר הקיבוצים, "הראשון הוא שישנן יותר ויותר נשים משתי החברות האלה שיוצאות ללימודי אמנות והופכות לאמנויות, רבות מהן ממש אמניות מעולות. הדבר השני הוא שהן מעלות את הדברים שמעסיקים אותן ובאמצעותן יוצאים דברים מאוד קשים ומתריסים כנגד הגבלת החופש האישי שנהוגה בחברות האלה כלפי נשים. אותי ענין להקשיב לקולות האלה ולתת להם במה".

מה חיבר אותך אישית לנושא?
"אני חוקרת ואוצרת אמנות ישראלית כשלושים שנה והייתי אמנית במשך עשרים שנה ולקחתי חלק בגל הראשון של הפמיניזם באמנות הישראלית. יצרתי יצירות שדיברו דברים דומים מנקודת המבט שלי, כאמא צעירה בזמנו וכאישה בחברה שלנו. אז קודם כל אני מתחברת כאישה, כאמנית וכפמיניסטית. מנגד, כחוקרת אני מזהה תופעות שמעניינות אותי ואני אוהבת להתעמק בהן, עד שבסופו של דבר יוצאת מזה תערוכה". 

היה לך קשה להגיע אל כל הנשים האלה?
"חיפשתי הרבה והשקעתי בכל מיני דרכים. הן מאוד שיתפו איתי פעולה אבל המסע לאתר אותן היה לא פשוט. אני יכולה להגיד שכולן, ללא יוצא מן הכלל, הולכות על חבל דק ומאוד זהירות לא לפגוע בצורה בוטה. הן כולן חיות עדיין בתוך החברות האלה". 

סיגל ברקאי אוצרת התערוכה

לחשוף את ההסתרה

"יש היום מעין צו שמורה שזה מאוד 'אין' לחשוף את הכל", קובעת האמנית חנה גולדברג, שמציגה בתערוכה. "גם אם את הולכת לתכנית בישול, את צריכה לספר סיפור קורע לב בשביל למשוך את תשומת הלב. כמו הסלפי. זו תקופה של הרבה מאוד חשיפה, ובכל מצב. אני מרגישה שגם באמנות יש איזושהי דרישה כזו ואני פתאום רואה את האמנות שלי כמשהו שהוא מתחפש לחשיפה. שהוא בעצם מסתיר יותר ממה שהוא חושף, ומה שהוא חושף זה בעצם את ההסתרה". 

גולדברג (60) מקיבוץ שעלבים, חיה ופועלת בקרב הציבור היהודי-דתי. בעבודותיה המוקדמות היא מחתה בחריפות נגד מנגנון הלידות המרובות, ועבודותיה עוררו שערורייה ובגינן היא אף פוטרה מעבודתה באולפנה תורנית לאמנויות. בסדרה החדשה של עבודותיה, שחלקן מוצגות בתערוכה, היא מציגה את דיוקנה בסטודיו כיום, לאחר שגדלו ילדיה והיא חופשייה ליצור כרצונה. אולם גם כיום נוצר מאבק בין זהויותיה השונות. בדי הציור הגדולים, בגובה 1.8 מ', מסתירים את דמותה, והיא מציצה מאחוריהם. אך בניגוד לשם הסדרה - חשופה - תוכן הציורים סמוי מעין הצופה וכל שהוא יודע הוא שהיא נאבקת להתגלות.  

חנה גולדברג והעבודה שהיא מציגה בתערוכה 'חשופה'

"העבודות בתערוכה הזו עוסקות בנושאים מאוד דומים לאלה שהתעסקתי איתם גם לפני עשרים שנה, אבל עכשיו הן מגיעות ממקום יותר מאופק. הן לא מתעסקות רק במקום שלי כאשה וכאמא, אלא גם כאמנית. אני מרגישה הרבה פעמים שיש שתי 'חנות'; יש את החנה של החיים - של הבחוץ, החברה והמשפחה, ויש את החנה של הסטודיו, ואלה שתי אישיויות שונות. כשאני סוגרת את הדלת של הסטודיו מתחלפת האישיות וזה לא מתערבב. 

"בתערוכה שהייתה לי בבית האמנים לפני 18 שנה, שעסקה בנושא של כיסוי הראש, שאז בדיוק הורדתי אותו, כיסיתי את עצמי במין שקיות ניילון שסוגרות לי את הראש. הפעם הפנים אינן מוסתרות, אבל כל השאר מוסתר. לא רואים גוף או פה, דבר שמסמל סוג של השתקה. האוצרת בזמנו כתבה על התערוכה, ואת זה ניתן להגיד גם על העבודות כיום, שמצד אחד רואים בהן את ההשתקה, את האג'נדה הפמיניסטית הרגילה, ומצד שני יש בעבודות נוכחות עם הרבה מאוד כוח. זה קול מושתק עם נוכחות חזקה". 

בעבר אמרת שאינך רואה את עצמך כחלק מהשיח הדתי וגם לא כחלק מהשיח החילוני. באיזה שיח את נמצאת?
"אני מדברת בעיקר עם עצמי (צוחקת). אני מרגישה שאני לא מובנת, לא פה ולא שם. האישה החילונית לא מבינה בכלל מה הבעיה שלי, מבחינתה זה 'אז תורידי את הכיסוי ראש, תצאי מהחברה הזאת ותעברי למקום אחר'; וכשהעבודות הוצגו בפני ציבור דתי, זה בעיקר הכעיס. ככה זה כשאת מחונכת מגיל אפס להיות צנועה בכל מובן - לא רק בלבוש, אלא בצמצום המקום שלך במרחב ואפילו בדרישה להנמכת הקול. זו הסיבה שבגינה גם החלטתי לשיר בערב הפתיחה, דבר שלא עשיתי בחיים. החלטתי לפתוח את הפה. 

"כאמור, בתערוכה יהיו מוצגות עבודות שעוסקות ביחסים שלי עם עולם האמנות, אבל בסדרה בכללה יש עבודות שגם מתעסקות בנושא של אימהות, עם עוברים. זה נושא שהוא עדיין טאבו והוא מעורר תגובות מאוד קשות. יש דברים שאפילו בחברה החילונית עדיין לא יורדים בגרון".

 אבל את יכולה להצביע על איזשהו שינוי שחל בעולם האמנות בחברה שלך בשנים האחרונות?
"כן. אני מלמדת במכללה דתית לאמנות ואני רואה איזו דרך האמנות בכלל והאמנות הדתית בפרט עברה בעשרים השנה האחרונות. להבדיל מהטרור שעשו לי אז על מה שיצרתי, מה שהסטודנטיות היום עושות זו התקדמות גדולה. אני מרגישה שאני נשכבתי בשבילן על הגדר, אפילו שהן אולי לא יודעות את זה. המהפכה הזאת קרתה מהר וזה מאוד משמח". 

"הדת של החברה שלנו היא סודית"

אמנית נוספת שמציגה בתערוכה היא אמירה זיאן (42), דרוזית שמתגוררת בישוב ירכא שבגליל. זיאן נולדה למשפחה שמרנית ונאסר עליה בתחילה להירשם ללימודי השכלה גבוהה. היא "הצליחה" להוציא רישיון נהיגה רק לפני ארבע שנים, כשעד אז נאלצה להיסחב עם תמונותיה ברחבי הארץ באוטובוסים. בתערוכה חוקרת זיאן את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד ומציגה סדרת צילומים העוסקים בגוף האישה לא רק כנתון ביולוגי, אלא ככזה שגם מושפע מגורמים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים. ההבנה הזו עודדה אותה לבחון את מעמד האישה במופעיו השונים בתולדות האמנות ולעסוק בשאלת ההחפצה של הגוף השני ובביטול היישות העצמאית של האישה, הן באמנות והן בחיים. בעבודותיה מדגישה זיאן את הניגודים הבינאריים המוכמנים בגוף האישה, כגון יש ואין, מותר ואסור, רווח והפסד.

"נושא הגוף תמיד מסקרן אותי, בתור בחורה וגם בגלל החברה השמרנית ממנה אני באה, שהגוף הוא הדבר הכי רגיש אצלה. אני תמיד חוקרת את האזורים שלי, הגבולות והחוקים שלי", היא מספרת. "תמיד ידעתי שאם אני רוצה להתקדם, יש משהו שאני צריכה לוותר עליו. אין דבר כזה שאני מקבלת בקלות. העבודות הן תוצאה של תהליך מחקר על גוף נשי שהוא נוכח ולא נוכח. ברוב העבודות אין תמונה שלמה, אלא משהו שיש בו מסתורין. כידוע, הדת של החברה שלנו היא סודית, אז תמיד היו דברים שסקרן אותי לדעת אותם. למשל, אחת התמונות שלי בתערוכה מכוסה בבד תחרה אדום, שמזוהה בחברה הדרוזית כשמלה שאותה נוהגות ללבוש נשים לאחר חתונתן. ענין אותי גם הבד וגם העניין של הצבע עצמו - אדום - שמסמל מצד אחד יופי, אהבה ורומנטיקה, ומצד שני הוא מפחיד כי הוא מסמל גם דם ועונש". 

אמירה ז'אן והעבודה שלה בתערוכה 'אישה שוכבת'

היה אירוע אירוע ספציפי שהשפיע על העבודות שלך? 
"יש המון, אבל הדבר החשוב במקום שאני באה ממנו ולמשפחה שלי זה הגוף שאני צריכה לשמור עליו. ואני מאמינה שזה תמיד הסכסוך הכי גדול שיש, הנזק הכי גדול שנגרם לבחורה, שצריכה תמיד לשמור על עצמה ולא יכולה ללבוש משהו שהוא לא 'תקין'". 

את מרגישה שאת משפיעה גם על חברותייך, על נשות הישוב?
"אני יכולה רק לדבר על עצמי, על כך שאני מאמינה בעבודה שלי, בעיקר כשאני חושבת על איך התחלתי, כשבכפר בכלל לא הייתה מודעות לנושא הזה של אמנות ולימודי אמנות. בהתחלה בכלל לא הבינו מה אני עושה, אפילו ההורים שלי. עברתי דרך ארוכה עד שהגעתי לאן שהגעתי, זה לא היה קל בכלל, אבל לאט לאט, עם הסברים, התחילו להבין". 

ואפילו הוצאת רישיון נהיגה
"לא היה קל לשכנע אותם אבל אני עקשנית. וזאת העבודה שלי, שאני כל הזמן נוסעת, גם בלילה לתערוכות. וזה לא שאני עושה משהו שהוא לא בסדר. עם זאת, עכשיו המצב בחברה שלנו התחיל קצת להשתנות ונשים כבר כן נוהגות, אבל את עדיין לא יכולה לצאת מחוץ לכפר לבד בלי ליווי. גם מי שלומדת צריכה ללכת תמיד עם מלווה. מחיר נוסף ששילמתי הוא שלא התחתנתי. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, והיא מאתגרת אותי, אבל היא לא משאירה לי כמעט זמן לחשוב ולהתעסק בחיים הפרטיים שלי".