בשבוע החולף היה קשה לפספס את המסר הפמיניסטי של נטלי פורטמן בטקס האוסקר. השחקנית האהובה בחרה ללבוש שכמייה שחורה עליה רקומים בחוטי זהב שמותיהן של במאיות שזכו להתעלמות מהאקדמיה ולא נכללו כמועמדות בקטגוריית הבימוי, אך בזכות פורטמן קיבלו את הכבוד הראוי להן. "רציתי להכיר בהן בצורה מעודנת", הסבירה לכלי התקשורת כשנשאלה לפשר השמות הרקומים, ובכך נתנה לגרטה גרוויג ("נשים קטנות"), לורן סקפריה ("נוכלות בלי חשבון") ולולו וואנג ("הפרידה"), חשיפה שגם אם היו זוכות באוסקר המיוחל, לא הייתה מגיעה לממדים שהמחאה המדויקת והחכמה של פורטמן סיפקה להן.

אך למרות הכוונות הטובות מתברר שלא כולן פרגנו לצעד הפמיניסטי של פורטמן. בראש המקטרגות עומדת לא אחרת מאישה שנחשבת לפמיניסטית מאוד, רוז מק'גוון. אם עקבתן אחרי פרשיית הארווי ויינשטיין, אתן וודאי זוכרות שמק'גוון חשפה כי המפיק ההוליוודי ועתיר הכוח, אנס אותה. השחקנית האמיצה התראיינה לכלי התקשורת ברחבי העולם ומסגרה את עצמה כפעילה פמיניסטית בולטת ואחת ממובילות תנועת #me too, שהפכה בזכות לא מעט עבודה שלה, לתופעה בינלאומית היסטורית. מק'גוון נחשבת עד היום למי שלא מפחדת לומר את שעל ליבה, ממש כמו עכשיו.

"כמה מחשבות על נטלי פורטמן ועל 'מחאת האוסקר שלה', כתבה מק'גוון בפוסט בפייסבוק שהתפרסם אתמול. "זה סוג המחאות שמקבלות ביקורות נלהבות מהתקשורת על אומץ. אומץ? לא לטווח הארוך. זה יותר כמו שחקנית שמשחקת תפקיד של מישהי שאכפת לה. כמו שרבות מהן עושות... אני חושבת שסוג האקטיביזם של פורטמן פוגע עמוק באלה מאיתנו שעושות את העבודה בפועל. אני לא כותבת את זה מתוך מרירות, אני כותבת את זה מתוך גועל".

"נטלי, עבדת עם בדיוק שתי במאיות בקריירה המאוד ארוכה שלך, ואחת מהן הייתה את. יש לך חברת הפקה ששכרה את שירותיה של במאית אחת, וזו את. את שחקנית 'איי ליסט', את יכולה לשנות את העולם אם את רוצה, אך במקום זאת – את הבעיה. כן, את נטלי. את הבעיה. מס שפתיים זו הבעיה. תמיכה מזויפת של נשים אחרות היא הבעיה. אין חוק שאומר שאת חייבת להעסיק נשים, לעבוד עם נשים או לתמוך בנשים, אבל אני אומרת – תפסיקי להעמיד פנים שאת סוג של אלופה, של כל דבר חוץ מעבור עצמך".

יש בדברים של מק'גוון מן האמת. אחת הבעיות הקשות אך המושתקות של השדה האקטיביסטי-פמיניסטי, הוא לגלות נשים שמטיפות להתנהגות אחת, של קידום נשים כמובן, אך מבצעות בדיוק את ההפך. הסיפורים האלה מתגלגלים בכל מקום, בשקט, ונושאים עימם הרבה תסכול. "כלי האדון לעולם לא יוכלו לפרק את בית האדון", ואולי הציפייה מנשים שמצהירות שהן פועלות למען נשים, להיות מנוטרלות לחלוטין מסטראוטיפיים והבניות חברתיות המקטינות נשים, מוגזמת. אך לא לדידה של מק'גוון. היא לא "מחליקה" את הפער הזה, אלא דוחפת אותו לפנים של פורטמן.  

יחד עם זאת, הפוסט הזה חריג בחריפותו. הביקורת חשובה, ויש בה מן האמת, אבל לא כל מלחמה היא מלחמת חורמה. גם ביקורת אפשר להביע בדרך שלא מרסקת את מי שעומדת מולך, במיוחד כשאת יודעת שהיא בוודאי משלמת מחיר על ההצהרה והאומץ שנדרשו ממנה במהלך הזה. חבל שהעלבונות שמטיחה מק'גוון בפורטמן, הופכים את הסיפור הזה ללא יותר מאשר קאט פייט סטראוטיפי ורדוד. אמנם השחקנית הפמיניסטית העלתה טיעונים מוצדקים, אבל הבחירה שלה במילים מסוימות, גורמת לפוסט להיראות קטנוני ומלא קנאה, ואפילו כעוד הזדמנות להתפרסם על חשבון מישהי אחרת. אליסה מילאנו, מישהי?

מק'גוון צריכה ללמוד שני עקרונות מאוד פשוטים ומאוד חשובים. עדיף להיות חכמה מאשר צודקת, ותבחרי את הקרבות שלך. האם נטלי פורטמן היא האויבת? האם בשדה פמיניסטי שגם ככה קשה להימצא בו - כי הוא מתיש ואמוציונלי ומורכב – את פוגעת אישית במישהי שיכולה להיות בת ברית שלך? לשרוף את המועדון ולהשפיל את פורטמן בפומבי, זו אסטרטגיה גרועה. כי למרות הביקורת, פורטמן ומק'גוון באותו הצד.

הסיפור הזה הוא שיקוף למה שקורה לא אחת בשדה הפמיניסטי הישראלי. כשמתגלה ביקורת כלפי פעילה או ארגון פמיניסטי, צבא שלם של פמיניסטיות נכנסות בה או בהן בכל הכוח, כמי שמצאו שלל רב. האלימות כלפי נשים על-ידי נשים היא בלתי נסבלת. אני לא צריכה לספר לכן כמה פעמים עברתי בעצמי שיימינג ברשת – רובם ככולם על-ידי נשים.

רוז מק'גוון הייתה יכולה להרים טלפון לנטלי פורטמן, ולומר לה שהמעשה שעשתה מאוד צבוע ומזויף בעיניה, והיא הייתה מצפה מפעילה למען נשים, ליישם את הערכים שהיא מטיפה להם. במשפט הבא הייתה יכולה להציע לה יוזמה משותפת לקידום נשים, ולבדוק איך פורטמן יכולה לשכור יותר נשים. מי יודעת, אולי היא כבר עומלת על כך. במקום זאת, מק'גוון כתשה אותה ברשת ובכך, לא רק שאיבדה שותפה פוטנציאלית למאבק, אלא המשיכה לשמר את הסטראוטיפים שכולנו מבקשות להעלים. "נשים נשים שק של נחשים" ויצרים של רוע ונקמנות בלתי רגילים. רוצות לשנות את העולם? תתחילו בעצמכן לפני שאתן מטיפות לאחרות.