עג'מי 2009, הסרט, לא השכונה, השאיר עלי את חותמו. דרמת פשע מטלטלת בשכונה יפואית, השחקנים, תושבי השכונה, חסרי ניסיון במשחק ועטורי אם גם על מלחמות ותהפוכות שלטוניות. בין הרעש לשקט שכאן אני אוהבת להקשיב לצלילים: קול המואזין  המתחלף בצלצול פעמוני הכנסייה, צלילי נגינת העוד שבוקעים פה ושם מחלון של חמארה מקומית,  קרקור תרנגולים ופעיית כבשים, לעת ערב מפלחים את האוויר פיצוצי  זיקוקים צבעוניים המרמזים על חתונה. אישית בפינה הסודית שלי אני מתמכרת עם המטיילים לצלילי נבל של נגנית מופלאה.

בעג'מי אפשר גם להתאהב דרך הבטן. לצד התורים הארוכים בחומוסיות המפורסמות שבשכונה אבו חסאן או קלבוני  פזורות מאפיות הבייגלה מפורסמות לא פחות וכמובן  כמה ממוסדות הקפה שעם ריחם אני אוהבת להתעורר בבוקר. אם מדברים על ריח אז אין כמו לשבת בטיילת הים, שרועים על הדשא או ישובים על ספסל ולהתמכר לריח הים, מה שמזכיר שעוד לא דברנו על ארוחת דגים יפואית.

יותר מהכל אני מחפשת את המאכלים המסורתיים אותם אפשר לטעום בעיקר בבתים. בידיים אוהבות לשות הנשים את הבצק וממלאות אותם בתבלינים עם סיפור. אני אוהבת את המפגש האנושי ואת הסיפור בקצה המזלג.

כשאני משוטטת בשכונה שלי להנאתי אני אוהבת להתבונן בדלתות. כאן אפשר למצוא אין סוף מיוחדות. אני יודעת שמעבר לכל אחת מהן יש סיפור אנושי מיוחד לא פחות ואני סקרנית לגלות אותו, לפתוח דלת תרתי משמע. מפגשים שאני חושפת גם למטיילים שלי אם מתאפשר.

בעיתונות ובטלוויזיה מדברים על יפו בהקשר של ג'נטריפיקציה ושווי נדל"ן  עג'מי הסרט עוסק  בפשע  אבל הסיפור כאן הוא הרבה יותר מרתק ומורכב מזה. לכן מומלץ לצאת מהכורסא ולחוות את המקום בעצמכם. כאן מומלץ לסייר עם מדריך,  במקרה שלי עם מדריכה מקומית ולגלות לצד כל אלה את תמצית הקסם של המקום.

עג'מי היא השכונה שלי. המקום בו בחרתי לחיות ולגור. ואת הסיפור שלי בבית שלי אני שוזרת בסיור. כאן אני הולכת  לישון ומתעוררת אל תוך רקמת החיים  העדינה והמאוד מיוחדת