רנה שינפלד חגגה השבוע 83 וחוץ מעוגות, פרחים וציורים של נכדים שפזורים לה בכל הבית, היא מעלה מופע חדש "מצאתי שיר". כי עבורה אין יום שחולף מבלי יצירה, כתיבה ומחשבה. היצירתיות שלה פשוט לא מתעייפת.

"לצערי היצירתיות זה הדבר היחידי שלא מתעייף".

למה לצערך? זה צריך להיות לשמחתך, לא?

"זה לוקח הרבה כוח והרבה זמן. אמנם זה באמת גם משמח מאוד, אבל היצירתיות גוברת, היא לא דועכת".

רנה שינפלד צילום אילן בשור

והגוף?

"הגוף משתנה מאוד. בהרבה מובנים מבחינתי זה לטובה, זה מה שאני רוצה, אני לא מעוניינת לרקוד כמו ילדה בת 20, אני מעוניינת לבטא עם הגוף שלי את השירים שלי, ואני חושבת שהגוף הוא לא שריר, הוא שיר, והוא צריך לשיר בכל גיל."

שינפלד היא אולי ותיקת הרקדניות המקצועניות בעולם כולו, בטח בישראל. יוצרת, כוראוגראפית, יזמית מחול, מנהלת להקה, מורה למחול ומרצה, זוכת אינספור פרסים בארץ ובעולם גם בשנים האחרונות. את ההשראה ליצירה החדשה שלה מצאה בבקשה של הנכדה לצייר על מסיכה שמצאה בסטודיו שלה, מה שהוביל לבילוי משפחתי בו כל הנכדים ציירו על מסיכות. "אני חושבת שאמנות של ילדים מדברת אליי מאוד מאוד לאחרונה. כנראה שהבן אדם עובר תהליך בגיל מתקדם להתחבר חזרה אל הילדות, אל התמימות, ואל הסקרנות". 

יש לך חמישה נכדים, הגדולים מעל 20 והקטן שבהם בן 4. את סבתא במשרה מלאה? אחת שעושה בייביסיטר?

"אם צריך כן, בהחלט. אבל זה לא הרבה. עם הנכדים הראשונים עשיתי הרבה בייביסיטר, יש לי איתם קשר נפלא. יש פה 20 ציורים של ילדים, חלק שהם נתנו לי ליומולדת, חלק שהם באים לפה ומציירים. בבוקר אני מסתכלת על הציורים ואני חושבת שזאת האמנות הכי גדולה. פיקאסו אמר 'לקח לי 4 שנים ללמוד לצייר כמו רפאל, אבל לקח לי כל החיים ללמוד לצייר כמו ילד'. זה נכון, זה ככה".

את חושבת שזה ככה גם בריקוד?

"בטח, איזו שאלה? אמנות זו אמנות, גם בריקוד, גם בשירה. אני משתמשת הרבה בשירים שלי שכתבתי, 4 שירים שאני מקריאה, משחקת ורוקדת אותם על הבמה, וככה זה היה גם עם המסיכות שהנכדים ציירו. ברגע שהנחתי מסיכה על פניי הרגשתי שהיא משחררת אותי. המסיכות פגשו את התהליך אותו אני עוברת כבר עשור ואת השאיפה להיפטר מהמוסכמות וממה שהולבש עליי במשך השנים".

אנחנו לא רואים מספיק נשים וגברים בגילאי 65 פלוס על אף במה, בשום תחום.

"זה חלק מהחולי של החברה, לא אני אשמה בזה. אני לא יודעת מה להגיד לך, אבל המשפט העולם שייך לצעירים, זה אבסורד, זה לא נכון. בחיים האמיתיים העולם לא שייך לאף אחד, הוא שייך לעצמו, והחיים מתרחשים בכל הגילאים".

היה שלב ששקלת להפסיק?

"זו לא אופציה בכלל. היצירה באה אליי בצורה ספונטנית והיא מושכת אותי בצורה חזקה מאוד. באמת לצערי זה עיקר החיים שלי, זה מאוד מושך אותי ואני כמו ילדה משחקת. זו האומנות שלי. מישהי כבר מזמן אמרה לי 'יש האדם החושב ויש האדם המשחק, אני האדם המשחק".

את שומרת על הגוף? איך את שומרת על חיוניות כזאת?

"הגוף שומר עליי. אני לא אוהבת את הסיסמאות האלה שכולם צריכים ללכת 3 ק"מ, צריכים לעשות הרמות משקל. זה מעליב אותי כי הגוף הוא הרבה הרבה יותר משריר, הגוף הוא שיר, זאת אמת. וזה מעליב אותי כשמתייחסים אליו כאל איזה מכונה. לתובנה הזאת אתה מגיע לאט לאט עם החיים, עם הניסיון. הגוף שלנו הוא מכונה מופלאה שמחוברת אל הנפש, ותנועת הגוף היא תנועת הנפש, זו לא תנועה של מספר גידים ושרירים ועצמות".

מתוך המופע 'מצאתי שיר', תיאטרון מחול רנה שינפלד. צילום: אגי בנדק

את האישה החיונית הזו כמו את עולם התרבות כולו השביתה מגפת הקורונה, הופעות נדחו ואז בוטלו, והריקוד הפך פתאום לפרטי: "עברתי תהליך מאוד קשה, זה גם מעורר מחשבות - מה זה בעצם הריקוד הזה? זה מחלה, זה עונש? זו מתנה? זו זכות? מה זה? לאט לאט ענו לי חברות שזה גם וגם. שאלתי את עצמי האם אני כל כך תלויה בקהל, והגעתי למסקנה שהקהל הוא שותף לאמנות שלי. הקהל צריך ליצור את הריקוד שאני נותנת לו מחדש ואחרת. כל אחד לוקח מה שהוא יכול, אף אחד לא יכול לקחת מהריקוד שלי מה שאין אצלו. זו מערכת היחסים".

וכשלא היה קהל, המשכת לרקוד?

"בטח. יש לי סטודיו בבית, אני יורדת לסטודיו ואני רוקדת. אבל גם נוצר בי המון כעס, המון שנאה, והתנגדות לרדת וזה משברים קשים, להכריח את עצמי, ואז כשאני יורדת לסטודיו אני מאושרת ואני לא מבינה למה יש דילמה בכלל. אבל יש דילמה, החיים שלנו מורכבים מדילמות".

עכשיו היא חוששת שגם הפעם המופע יידחה בשל הקורונה. "אם יסגרו שוב אז אני אזמין את האנשים אליי לסטודיו. עשיתי את זה כבר, היה איזה פסטיבל שהופענו בסטודיו שלי וזה היה מאוד יפה ומרגש, את מתרגלת לנוע לפי הרוח".

ומה אם הקהל לא יגיע?

"החלטתי בקורונה שאני רוצה להיפטר מהתלות הזאת בקהל, אני לא מוכנה יותר בגילי להיות תלויה בזה. אם הם רוצים הם יבואו, הם לא רוצים הם לא יבואו. אני גם לא אחזר יותר מדי אחרי הקהל, אם יראו אותי 2000 איש או 200 איש או 20 איש, זה לא משנה. אני עושה את המקסימום שאני יכולה לעשות, אבל אני את דבריי יוצרת. אני מקווה שיהיה קהל, אני יודעת שיש קהל".

מתוך המופע 'מצאתי שיר', תיאטרון מחול רנה שינפלד. צילום: אגי בנדק

שינפלד נולדה ב-1938 בתל אביב וגרה בה מרבית חייה. את הגיחה המשמעותית לארצות הברית עשתה כשנסעה ללמוד אצל מרתה גרהם, "הכוהנת הגדולה" של המחול המודרני. בתום לימודיה קיבלה מלגה ללמוד בבית הספר ג'וליארד, שם המשיכה להתפתח בלימודי המחול, הכוריאוגרפיה והמוזיקה. בג'וליארד היא פגשה את פינה באוש, כוהנת גדולה לא פחות והן הפכו לידידות וקולגות. היא יכלה בשלב הזה להפוך לכוכבת על במות בחו"ל אבל בחרה לשוב לישראל ולפתח את המחול הישראלי. היא הקימה וניהלה את להקת 'בת שבע' והייתה לרקדנית המובילה, הכוראוגרפית ומנהלת הלהקה. בהמשך היא כיכבה במעל 40 מופעים של שלל יוצרים מהעולם ומישראל. אחרי 20 שנה פרשה והקימה את תיאטרון מחול רנה שינפלד במסגרתו יצרה מעל 90 מחולות. שפת המחול שהמציאה משלבת משחק, ריקוד וחפץ.

"אני אוהבת לשחק. לשחק עם החומרים שלי, לשנות, לחדש, להפוך, לחבר בין שיר לריקוד, בין ריקוד לחפץ. אני מאוד אוהבת חפצים, בלי חפצים אני לא יכולה לרקוד. אני אוהבת את השפה שלי ואני אוהבת לשחק איתה. אני אוהבת למצוא דברים חדשים כל הזמן".

לדבריה נשים המציאו את המחול המודרני כדי למצוא לעצמן מקום על הבמה שנשלטה על ידי גברים. " לא היה לנשים מקום במקומות הגדולים ועם הרבה כסף כמו בלט קלאסי, ג'אז, מחזות זמר, אז הן הלכו הצידה והמציאו את הריקוד המודרני, מרתה גרהם, רות סנט דניס, איזדורה דנקן.  כשעזבתי את 'בת שבע' רציתי לבנות דמות אישה אחרת, לא אישה שהיא סקסית, לא אישה שהיא מפתה גברים, לא מדאה שרוצחת ילדים, בניתי דמות של אישה אחרת. חופשיה".

לעולם הרשתות והריאליטי היא לא מתחברת. "אני לא אוהבת את מה שאני רואה ואני לא מרגישה שייכת למה שאני רואה. אני רואה עולם שזה לא העולם, זה לא החיים, זה לא נכון. אני לא מאמינה לזה. הלהקה שלי זה דור יותר צעיר, יש לי גם מבוגרות בלהקה, אבל אני אוהבת את הדור הצעיר. עד לפני שנה לימדתי ילדות בנות 4 ומאוד אהבתי את זה כי אני אוהבת לגעת בנפש של הילדים ולעורר ולשחרר אותה".

יש לך תוכניות, שאיפות לעתיד, דברים שאת מתכננת?

"תתפלאי לשמוע שיש המון תוכניות לעתיד. זה די מעודד שפנו אליי בכמה הצעות, אני מחכה לתשובות וזה נחמד. יש תוכניות להופיע בהיכל התרבות באולם צוקר בפסטיבל מיוחד עם רקדנים מיוחדים, ואחר כך יש אולי פסטיבל ישראל, אני עוד לא יודעת, אבל יש תוכניות, כן".

בשנה שעברה שינפלד קיבלה את פרס רוזנבלום לאומנויות הבמה על מפעל חיים. שנה קודם לכן קיבלה את אות 'יקירת העיר תל אביב', לפני שנתיים היה זה פרס א.מ.ת  לקידום המדע, התרבות והאומנות בישראל. בשישים השנים שהיא על הבמות זכתה בכל פרס אפשרי, הראשון שבהם היה פרס בשנת 1960 – פרס הכוריאוגרף הצעיר, בארצות הברית, ורק את פרס ישראל שהיה ראוי שתזכה בו לפני שנים, טרם קיבלה. "אני מאוד אשמח לקבל את פרס ישראל, אני לא יודעת אם אני אקבל אותו, אבל אני גם יודעת שבסך הכל זה 3 אנשים או 3 נשים שמחליטות מי מקבל פרס ומי לא מקבל. אז זה תלוי רק בוועדה הזאת שיושבת על הפרס, זה לא תלוי בי".

**

"מצאתי שיר", מרכז סוזן דלל, תאריכים: .6.1.2022- 20:30, 7.1.2022- 12:30 כרטיסים: 03-5105656