כבר תקופה ארוכה שלא שומעים מספיק נשים במוזיקה הישראלית. אם עד עכשיו היה אפשר איכשהו להכחיש או להתחמק ולטעון שהייצוג הוא בסך הכל פרופורציונלי לתחום, לפני חודשיים קיבלנו מראה לפרצוף כשתוצאות המצעד השנתי של גלגלצ נחתו ולא השאירו מקום לספק: 40 שירים בראש המצעד, רק חמישה מתוכם מבוצעים על ידי זמרות (+דואט אחד), שהגבוה מביניהם ממוקם רק במקום ה-14. 5 אל מול 35, שמינית. כך בחרו ההמונים: בשנת תשע"ו, יש מעט מאוד מקום לזמרות ויוצרות במוזיקה המיינסטרימית הישראלית.

למזלנו, אל מול המיינסטרים ישנם השוליים: האלטרנטיבה שנותנת מענה לרבות מהבעיות הניכרות בזרם המרכזי, וכן, מכילה גם הרבה מאוד קולות נשיים. למעשה, נדמה שככל שהחסך ביצירה נשית במרכז יותר מורגש, המוזיקה האלטרנטיבית מצמיחה יותר מוזיקאיות חזקות ועצמאיות שפורחות בה, כמעט תמיד בכוחות עצמן. מי שמחפש לשמוע יצירה נשית בישראל יגיע מהר מאוד אל האלטרנטיב המקומי, ובין העושר הסגנוני העצום כמעט בטוח ימצא את עצמו מתחבר למשהו, בין אם רוק או היפ הופ, אלקטרוני או אתני, Pאנק או Fאנק – קולן בכל.

בסוף השבוע האחרון נערך זה השנה העשירית פסטיבל אינדינגב - תצוגת תכלית של כל העושר המוזיקלי המטורף שיש בשוליים הישראליים. ככזה, ניכר בו שבמקומות בהם המיינסטרים לוקה בחסר, האלטרנטיב פורח: יש רוק ישראלי חדשני ומגוון בשפע, הPאנק רואה כמה מימיו היפים ביותר, ההפקות על פי רוב איכותיות ועומדות בקו אחד עם מה שקורה בעולם, ויש גם הרבה מאוד מוזיקאיות, כאלו שמחזיקות על כתפיהן חלקים נרחבים בסצינה ושקשה לדמיין אותה בלעדיהן.

רוח נשית במדבר

הנוכחות הזו היתה מורגשת בפסטיבל מתחילתו ועד סופו. כבר בשעותיו הראשונות עלו אל הבמה ריו - הצמד של זואי פולנסקי ואור אדרי, התגלמות של אחווה נשית וכוחה בכמה מובנים. השתיים נפגשו אחרי שנים בהן היתה ביניהן מעין תחרות סמויה כשתיים מהבסיסטיות המובילות בארץ, אך בחרו דווקא לאחד כוחות, להיכנס יחד לחדר לתקופה ארוכה וליצור את אלבום הבכורה המתקתק שלהן ברוח חלומית, מפתה, פופית ומלאה בהשפעות מהאייטיז. שנה אחרי יציאת האלבום, אדרי ופולנסקי הגיעו לבמה המרכזית של האינדינגב – מעמד לו זכו אחרי שהוכיחו עצמן במהלך השנה הזו כאחד הכוחות המרכזיים באינדי העכשיווי. וגם הפעם, בחן הרב וההגשה המדוייקת שאופייניים להן, ריו הביאו את אותן רוחות חלומיות אל הבמה והוכיחו כמה מכשף החיבור ביניהן.

ריו

במקום להתחרות, איחדו כוחות וזכו בכל הקופה. ריו, צילום: גיא פריבס

מהבמה המרכזית הישר אל אחת הבמות הקטנות בפסטיבל, לצמד בנות נוסף, שבניגוד לריו רק לאחרונה מתחיל לראות את הצלחת אלבום הבכורה שלו והפצת הבשורה. דף צ'ונקי היא הלהקה של תמי קמינסקי ועדי ברוניקי, בנות 19 מרחובות שלמראית עין בחיים לא יסגירו את ה-Pאנקיסטיות המטורפות שיוצאות מהן על הבמה – כעס ואנרגיות בעוצמות שמעוררות השתאות (וגם קנאה) בכל מי שחצה את גיל 19 ורואה את השתיים האלה שורפות כל במה שהן עולות עליה. גם בלב המדבר הן הצליחו לעורר טירוף בקהל ואפילו להרגיז את המשטרה במקום. יותר פאנק מזה?

מנגד לצמדים החזקים, שמובילים כל אחד בזירה שלו בכוחות משולבים, ישנן הרבה מוזיקאיות שמעזות לפרוץ את דרכן לבדן ולבלוט בזירות משלהן. כאלו הן למשל טל פוגל הבאר-שבעית שהופיעה עם השירים האישיים והסוערים מאלבומה השני, המוזיקאית הדתיה נעמי חשמונאי ושירי הפולק המיוחדים שלה, אביגיל קובארי שעומדת בראש להקת הרוק קובארי, הזמרת והיוצרת נילי פינק, הראפרית אקו מורגנשטרן שמובילה את הצמד המצליח אקו וטיטו, פלורה שיוצרת מוזיקה אלקטרונית עדינה ויפה, וגם השחקנית והזמרת לירז צ'רכי שהעלתה לבמה את פרויקט המוזיקה הפרסית שלה.

גם ריף כהן, שהוציאה בשנה שעברה את האלבום השני שלה באותה רוח אתנית-מזרח-תיכונית-צרפתית-מעורבבת האופיינית לה, עלתה השנה לבמה המרכזית בפסטיבל ונתנה לחובבי האינדי טעימה מיצירתה שכבר הספיקה להפוך למיינסטרימית ולזכות להצלחה מעבר לים, מטורקיה ועד פריז. את ההופעה הזו, להשראת כל הנוכחים והנוכחות, כהן עשתה עם בטן הריונית בחודש מתקדם.

ריף כהן בהריון

עולה לבמה רגע לפני חופשת לידה. ריף כהן, צילום: אור דוגה

רותם אור, האישה שמאחורי Totemo, עלתה להופעה בנסיבות מעוררות השראה לא פחות. האלבום האחרון שלה יצא אחרי שנתיים במהלכן אור התמודדה עם סרטן השד, נאבקה ולבסוף ניצחה אותו. החזרה עם האלבום האחרון היתה חלק מהניצחון הזה, שכן הוא הוכיח שאור לא נתנה לדבר לעצור אותה ושיותר מאי פעם היא עומדת כיום בחוד החנית של הפופ האלקטרוני האלטרנטיבי בישראל, עם יצירה שמתחרה ברמתה עם החומרים העדכניים ביותר מעבר לים. את כל זה Totemo הצליחו להביא בצורה נפלאה אל הבמה, כשבניגוד להרבה מקרים אחרים, השירים נשמעו מעל גביה אפילו טוב יותר מהאלבום. אור הודתה שהיא מתרגשת, וקשה שלא במעמד טעון רגשית שכזה, אבל הנוכחות היציבה והביצועים המדויקים להפליא לא הסגירו זאת בשום צורה.

מיד אחרי Totemo עלה לבמה טריו נוסף, גם הוא בראשותה של סולנית ומפיקה שקשה להסיר ממנה את העיניים: Buttering Trio הגיעו השנה לאינדינגב עם הרבה חומרים חדשים מאלבומם השלישי שעתיד לצאת בקרוב ונשמע מאוד מבטיח. אבל הקסם של השלישיה הזו, שמורכבת מהבסיסט בנו הנדלר, המפיק ריג'וייסר והסולנית, מפיקה והסקסופוניסטית קרן דאן (דוניץ) הוא אותו הקסם המוכר למי שעוקב אחריהם ומצליח להתפתח ולהשתכלל מבלי להידלות. יש משהו מאוד מרוחק, חללי ואניגמטי בנוכחות שלהם על הבמה, בייחוד בזו של קרן שיש בה משהו ממש נשגב, אבל המוזיקה עצמה כל כך חמה ומזמינה, והכימיה ביניהם כה טבעית וזורמת, שקשה שלא להישאב אל תוך העולם המשונה והיחיד במינו שהשלושה האלה רוקמים בצליליהם. ההופעה הזו, שהציגה אותם בשיא מחודש, היתה גם ללא ספק בין שיאי הפסטיבל.

באטרינג טריו

קרן דאן מזגזגת בין סקסופון, סינתיסייזר ושירה. באטרינג טריו, צילום: נועם ברדין

בלי הבדלי ז'אנר, גיל ומין

כמובן, לא רק נשים הופיעו באינדינגב. תצוגת התכלית של האלטרנטיב הישראלי הציגה גם לא מעט כוחות עולים ותשובות מאתגרות לתופעות אחרות. אחת מהן היא להקת המסך הלבן, שלוקחת את מסורות הגלאם רוק ואת השיעורים שלימדו אותנו דיוויד בואי וממשיכי דרכו על עמימות מינית ושבירת גבולות מגדריים, ומגישה אותם בגרסה עדכנית ומופרעת על כל הראש. עם מופע היפר-מיני ורווי מסרים אנטי ממסדיים, המסך הלבן זעזעו את באי המדבר (למרות שזו היתה הופעה יחסית מהונדסת ועדינה מהרגיל שלהם), והוכיחו עצמם כאחד ההרכבים הכי חשובים שפועלים כרגע באינדי הישראלי וכמפלצות במה אימתניות.

חיית במה מסוג אחר לגמרי, ותיקה הרבה יותר אך עם מסרים מטלטלים ונוקבים אף יותר הוא זאב טנא, שכמעט בגיל 70 ואחרי שנים רבות של יצירה מחאתית עדיין מצליח להציג מיומנויות הופעה שנדיר לראות בארץ. לפחות התחום הזה במוזיקה הישראלית אינו נגוע באייג'יזם ולא משליך את אמניו לעת זקנה. לצידו של טנא הופיעו שני שליש מלהקת חיה מילר, שגם הופיעו בעצמם רגע לפני סיום הפסטיבל וסיפקו בעיטה אחת אחרונה ומהוקצעת של רוק מחאתי למעמד הביניים, כזה שינחם אותך כשצריך לבקש כסף מאמא לשכר הדירה וילווה אותך בשירים מעוררי הזדהות גם בלילות מחוסרי שינה. רם אוריון, מוותיקי גיבורי הגיטרה המקומיים, סיפק גם הוא את אחת ההופעות הטובות ומהודקות בפסטיבל עם שירי אלבומו האחרון "גרמנים באוגנדה" וקלאסיקות אינדי ישראלי נוספות פרי עטו.

זאב טנא

בשוליים אין אייג'יזם. זאב טנא נותן בראש, צילום: נועם ברדין

גם נצ'י נצ', הראפר הכי גדול כיום בארץ שלמי שלא מכיר את הדרך רבת השנים שעשה בשוליים יהיה מוזר לשמוע על השתתפותו בפסטיבל אינדי, הוא חיית במה נוטפת כריזמה נדירה. זו אולי הסיבה המרכזית ליציאתו מהשוליים אל לב המיינסטרים, כמי שקהל המעריצים ההולך וגדל שלו מכיר כל מילה ומילה שיוצאת מפיו וקופץ בהוראתו עוד בטרם יבקש. כזו היתה גם ההופעה האחרונה שלו בפסטיבל, ולאור הקהל המוטרף אין ספק שהיא ענתה על כל הציפיות.

שחקני חיזוק נוספים מהמיינסטרים הגיעו מאוחר יותר באותו הערב, כשתמיר מוסקט – אחד המפיקים המוזיקליים המובילים והמוערכים בתחום, הציג את הפרויקט החדש שלו על הבמה המרכזית ואירח את מרינה מקסימיליאן, תומר יוסף, גלעד כהנא ולהקת A-WA, כולם אמני מיינסטרים שהשוליים אינם זרים להם.

מרינה מקסימיליאן

שחקנית חיזוק מהמיינסטרים. מרינה מקסימיליאן, צילום: אייל גרונברג

אולם במקביל לפרויקט של מוסקט, בבמה המשנית התרחשה ההפתעה הכי גדולה של הפסטיבל. H?xxan (=חסן), שלושה בחורים עם אנרגיות בלתי מוסברות, השאירו את כל מי שהעדיף אותם על פני המופע המרכזי עם פיות פעורים אי שם בעננים. זאת בזכות יכולות טכניות שמעבירות אותך על הדעת ורוקנרול שבנוי היטב, עדכני ותואם התקופה, ובעיקר נותן חזק בראש. אם יש מתחרה לתואר הפתעת הפסטיבל זהו הצמד החיפאי 3421, שעלו להופיע רק ב-2:30 באחת הבמות הקטנות, ולמרות העייפות הצליחו להרים את הנוכחים לעננים השכנים לאלו שחסן העיפו אליהם כמה שעות לפני. שירים מסחררים מרוב יופי ותצוגה מרשימה של יכולות ביצוע עם אירוחים של זמרים מפתיעים הצליחו להותיר את כל ציפורי הלילה עם לב נרגש ומתפוצץ.

בדומה לריו שפתחו את הפסטיבל, גם ארמון הוציאו לפני כשנה את אלבום הבכורה שלהם, וגם הם הספיקו בשנה החולפת להרוויח ביושר את מעמדם על הבמה המרכזית באינדינגב כאחד הכוחות המובילים של הסצנה. יחד עם ריו, ארמון נושאים על כתפיהם את הייצוג המקומי לפופ-רוק הפסיכדלי שכובש את הסצנות האלטרנטיביות בעולם (ובראשם אחת מהלהקות הכי מצליחות כיום Tame Impala). בשעת הצהריים הקסומה שהעבירו במדבר, ארמון הצליחו לסחוף את הנוכחים אל עולם ההזיות המצויר שלהם עם השירים המוכרים, הקול הייחודי והמתפתל של דניאלה תורג'מן והההרמוניה הנהדרת שנוצרת בין חברי הלהקה, וגם לזרוע סקרנות רבה עם כמה שירים חדשים. מי שליווה אותם במהלך השנה החולפת יכול היה לחוש גם גאווה קלה במעמד ההצלחה שנחלה הלהקה הזו.

ארמון

קיבלו את הבמה שהגיעה להם וסיפקו את הסחורה. ארמון, צילום: נועם ברדין

לסיכומם של שלושה ימים אינטנסיביים של הופעות מבוקר עד ליל וחול וזיעה בכל פינה אפשרית, ניתן לומר שמה שבעיקר היה שם אלו רוחות מרעננות וטובות. מוזיקאיות ומוזיקאים שמתגאים להשתתף בפסטיבל כזה, גם הלא מוכרים וגם הגדולים והמצליחים שבהם, חובבי מוזיקה מכל הסוגים שבאו לספוג השראה, כזו שתספיק לפחות לחצי השנה הקרובה - נדמה שכולם באו על סיפוקם. קשה לומר שהפסטיבל היה מיוחד השנה, אבל דווקא בזכות הגישה הפשוטה והישירה שממוקדת בהופעות ובחוויה עצמה, זה היה אחד מסופי השבוע הכי יפים שמצפה גבולות ידע בעשור החולף.

האינדי הישראלי שוב הצליח לענות בקול ברור, יפה, עשיר, שופע ומגוון לכל חסריו של המיינסטרים, ובתוך כך הציע גם קול נשי עוצמתי, עצמאי ואפילו יותר מגוון. אל תטרחו לחפש את הקולות האלו היכן שלא משמיעים אותם. בואו למדבר, בואו לשוליים. יש מספיק מקום, ויש כאן משהו בשביל כל אחת ואחד.

צריכים הוכחה? הנה פלייליסט: