צפת, איפשהו בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, תקליט מונח בסלון ליד הפטיפון ועליו מסגרת ירוקה, משבצות דמקה בשחור ולבן ודמותה העדינה של עפרה חזה. חי. אני עוד חי. היא, לעומת זאת, קפאה בזמן.

כמעט ארבעים שנה שקול הפעמונים - כמו שנהגו לתאר את קולה - מתנגן לי בראש בזמנים שמחים, בזמנים עצובים, בזמנים של אבדן, של כאב ובזמנים של מסע – כמו זה שהתחיל לפני כמעט ארבעים שנה והיום מגיע לתחנה נוספת, והפעם מחוץ לגבולות ישראל.

עפרה חזה היא הפסקול של חיי, מ"פוסטרים במקום קירות" ועד "לנער הזה התפללתי", מהצעד התימני שסיבך לי את תנועת הרגליים ועד ההכלה האינסופית בתנועות הידיים. המבטים, התלתלים, העגילים, כריות הכתפיים, הפייטים ומעל לכל -  הקול, לשמוע ולא להאמין ששיר יכול להיות החבר הכי טוב שלך, הרופא שלך, שיר יכול להיות אמא שלך ושיר יכול להיות הצעדים שלך. ובכל צעד כזה שבחרתי, ידעתי שיש לי גיבוי, גיבוי מלווה בלחן ומנגינה, בתמונה וצבע, גיבוי שלא מצריך ענן או זיכרון נייד חיצוני, הכל שמור עמוק בפנים ונשלף ברגעים הנכונים.

הפחד הכי גדול זה לשכוח, נגיד את הקוד לכספומט, או איפה חניתי את האוטו, אבל עוד יותר גדול הוא הפחד לשכוח זיכרון. ועם מותה עפרה חזה הפכה לזיכרון, כזה שלא רציתי לשכוח. בנוסף לקול הפעמונים, נוספו קולות רקע, רעש לבן ומטריד אשר ייבש כל אדמה, הכהה הזהב מירושלים, וסער לאורך הים. ניסיתי לשכוח, ניסיתי לברוח ולא יכולתי לעזוב את הזיכרון. ואחרי 16 שנה החלטתי ליצור תיקייה חדשה ולגרור אליה את כל המסמכים, השירים, התמונות, השמלות, התכשיטים, המכתבים, הפרסים, האוספים ועוד, לצבוע את הקיר בירוק, להניח שטיח משבצות דמקה בשחור ולבן, וכמו לפתוח דלתי מרום בזמן שדלתי נדיבים ננעלו.

כך נולד "עפרה חזה: התערוכה" - אוסף זיכרונות לצד אוסף משאלות לעתיד, שליקט אוצר התערוכה דר' גיא מורג צפלביץ מאמנים ומעצבים עכשוויים, ממש כמו מלאך מטייל בשמיים, שבוחר מתי לגעת ומתי רק לפזר אבק כוכבים.

השמיים הגדולים, האינסופיים, הביאו את דבר התערוכה לעיניהם של רבים וטובים מהארץ ומהעולם, והתחנה הראשונה שבה תעצור היא בודפשט בירת הונגריה, שמקיימת מידי שנה פסטיבל אמנויות מרשים, שבו השנה יוצג סיפור חייה של עפרה חזה במחזה, מופע ותערוכה. ה-תערוכה. אנחנו אורזים כאן את הזיכרונות ומסדרים את התיקיות, אז קאמ-און בייבי, המטוס מחכה, ועוד חלום שלי ממריא לו.