היא אחת הזמרות הכי מעניינות שפועלות כרגע ברוק הישראלי, וכשתשמעו אותה, סביר להניח שייקחו לכם דקות ארוכות כדי לעכל שהיא בכלל מכאן – אבל גל דה פז היא לגמרי מכאן, והיא כאן כדי להישאר. כבר עשר שנים שהיא מנהלת קריירה מוזיקלית, מאחוריה נפש של ילדת פרחים וקול חד פעמי של דיוות רוקנרול, כזה שנשמע כאילו חרטו אותו על תקליטים ישנים. ובשנים האחרונות היא רק הולכת וצוברת תאוצה.

לפני שנה, במאי, היא עמדה על הבמה הענקית בפארק הירקון ומולה חמישים אלף איש. מאחוריה היו ארבעת חברי הלהקה הנושאת את שמה, The Paz Band, ומאחוריה, מאחורי הקלעים, היו סטיבן טיילר ושאר חברי להקת אירוסמית'. חצי שנה של מתח התנקזה לטלפון אחד שבישר לה שזה קורה, ואז לרגע הגדול הזה שבו היא עומדת על הבמה ומחממת אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. "לא פגשתי את אירוסמית', הם היו הכי סנובים בעולם", היא מודה. "ההופעה עצמה היתה חוויה לא נורמלית. לעמוד על במה מול חמישים אלף איש. יום למחרת את קמה, ואת אומרת פאק, מתי בפעם הבאה אני אעמוד על במה מול חמישים אלף איש?".

כל עוד עבדתי עם בעלי, לא יכולתי להיות עצמי עד הסוף

כשהיא לא על הבמה, דה פז עושה רושם של אישה נינוחה מאוד, קטנה, ואמנם מקרינה ביטחון עצמי גבוה, אבל כזה שמאוזן עם צניעות מאוד אותנטית. כמעט בלתי אפשרי לזהות אותה עם הדיווה שמשתוללת בלי חשבון על הבמה ושולטת היטב בכל מה שקורה עליה.

לשאלה 'איך זה להיות אישה שמובילה', היא עונה: "מאוד מעצים. מאוד. תראי, רוב חיי אני מוקפת גברים. זה עוד יותר מעצים כשארבעה גברים דעתניים הולכים אחרייך".

"רוב חיי אני מוקפת גברים". גל דה פז. צילום: אילנית תורג'מן

"רוב חיי אני מוקפת גברים". גל דה פז. צילום: אילנית תורג'מן

נדמה שבדה פז בנד היא נמצאת במקום הכי נכון לה. שם היא יכולה ליצור את המוזיקה שהיא באמת רוצה ולהתחדש כל הזמן, מלווה בשותפים שהפכו עבורה למשפחה. "זה הבייבי שלי." היא אומרת בחיוך, "זה מפעל חיי, אין דרך אחרת להגיד את זה".

והמפעל הזה עובד. בשנתיים האחרונות, בעשייה עצמאית בלי חסות של חברת תקליטים, הצליחה דה פז בנד לצבור קהל מעריצים גדול שהתמגנט לדמותה של דה פז עוד לפני שהלהקה התגבשה, ומאז רק הולך ואוסף אליו עוד ועוד מעריצים שמבינים שכשהיא פותחת את הפה, כדאי להם להיות שם ולהקשיב.

לא תמיד זה היה ככה. בגיל 21 הוציאה את האלבום הראשון שלה, שהיה כנראה, הדבר הכי רחוק ממי שהיא היום. "היו לי רגעים, בעיקר בהתחלה באלבום הראשון שלי, שזה היה נורא", היא מספרת. "שהרגשתי ממש את היותי אישה/זמרת. זה לא רק אישה, זה זמרת. בדרך כלל לזמרים מתייחסים יותר בזלזול. היום אני יכולה בגאווה לעמוד ולהגיד שאני מוזיקאית. פעם לא יכולתי".

מאז האלבום ההוא הוציאה עוד שני אלבומים. באנגלית, כמו שהיא אוהבת. אחד תחת שמה ואת השני כבר עם דה פז בנד. בשניהם חומרים שכתבה מתוך דחף, טקסטים ולחנים שפרצו ממנה כמעט בספונטניות וחשפו את המקומות האישיים ביותר שלה, וביניהם את ההתמודדות עם חוויה לא פשוטה של גירושין.

העבודה על האלבום החדש של דה פז בנד הגיעה ממקום אחראי ומתוכנן יותר. "עד האלבום הזה בעצם, הבן אדם שהפיק את האלבומים שלי היה בעלי (המפיק אריאל קשת, ש.ג.). הייתי נשואה למפיק שלי, שהוא מוזיקאי מדהים ומפיק מדהים, אבל כל עוד זה היה קיים, אני לא באמת הייתי יכולה להיות עד הסוף, לגלות את עצמי עד הסוף, את מבינה? כי נשענתי. אין מה לעשות. הייתי איתו מגיל 19 עד גיל 28. זה המון, וזה לא סתם המון, אלה שנים משמעותיות ממש".

כשיצרת איתו התחושה היתה שזה לא מספיק שלך?

"הרגשתי שאני לא צריכה לקחת אחריות, כי הוא לוקח. כי הוא מפיק, והוא מכיר אותי. והוא שמע את השירים האלה מהכי בוסר שלהם והוא עזר לי להלחין את חלקם. במהות שלי, אני עצלנית. עד שזה חשוב לי".

"היום אני יכולה בגאווה לעמוד ולהגיד שאני מוזיקאית. פעם לא יכולתי". גל דה פז ושלום חנוך. צילום: אוהד פלד

"היום אני יכולה בגאווה לעמוד ולהגיד שאני מוזיקאית. פעם לא יכולתי". גל דה פז ושלום חנוך. צילום: אוהד פלד

כדי ליצור את האלבום החדש, היא גייסה את כל כוחות היצירה שלה וריכזה אותם בשבוע אחד. "סגרתי את עצמי בבית שבוע, לקחתי חופש, לא לימדתי (פיתוח קול - ש.ג.). היו כמה שירים שכתבתי לפני, אבל את הרוב יצרתי בשבוע הזה, צללתי לתוך עצמי בצורות שאף פעם לא עשיתי לפני זה. חייתי רק את הדבר הזה. הקלידים היו באמצע הסלון וזה היה הכל, לא היה שום דבר אחר. סיימתי את השבוע הזה במחשבה שככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו".

את האלבום החדש שיצרה בשבוע הזה, ושעתיד לצאת במהלך 2018, היא מתארת כמשהו שונה מאוד ממה שעשתה עד כה. "אני שרה מאוד עדין, הרבה יותר נמוך, אבל אלה השירים שיצאו לי. נכון שאני זמרת לפני הכל, אבל אני כבר לא מרגישה ככה. וזה מבחינתי המהפך הכי גדול שקרה לי עם עצמי בתוך המוזיקה. פעם ראשונה שכתבתי שירים לא על סמך היכולות הקוליות שלי. הדרך שבה תפסתי את עצמי בתוך המוזיקה השתנתה".

זה לא שאני לא רואה את עצמי מטפחת ילד, אני לא רואה אותי מוותרת על עצמי

במהלך השנים רבים בתעשייה זיהו את הקול הייחודי של דה פז, שמגיע עם שליטה שיש רק למעט מאוד זמרות. שיחות טלפון מפתות ניסו למשוך אותה לפרויקטים שיכלו להזניק את הקריירה שלה מחוץ לנישה של האינדי-רוק, הישר אל לב המיינסטרים. אבל די מוקדם היא הבינה שזו לא הדרך שלה.

"אני יודעת רק להיות אני". גל דה פז. צילום: אילנית תורג'מן

"אני יודעת רק להיות אני". גל דה פז. צילום: אילנית תורג'מן

"אני יודעת רק להיות אני, בשיא הכנות שלי. ואני חושבת שעצם זה שאני בונה את עצמי ככה, בתנאים שלי, לאט, זה החלום האמיתי שלי. כששואלים אותי 'מה הדבר האחד הזה שהכי חשוב לך?', אני עונה – להצליח בתנאים שלי. בדרך שלי. בלי להתפשר. בלי שיגידו לי מה לעשות, בלי שייקחו לי. זה יותר חשוב לי מהכל, גם אם זה ייקח לי כפול זמן".

ולהצליח בתנאים שלה, אומר גם לוותר על הרבה בדרך. "שמתי בצד את הקונספט של משפחה כבר מאוד מזמן", היא אומרת, בהשלמה.

שמת בצד, או דחית לחלוטין?

"לא יודעת. לא יכולה לענות על זה עכשיו. אני מרגישה הכי אישה בעולם וזה שאני לא יודעת אם אני רוצה להיות בהריון לא עושה אותי פחות כזו, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים. בחרתי שלא להביא ילד גם כשהייתה לי את האופציה. עשיתי הפלה. ילדה בת 25, נשואה באושר, בריאה, בהריון. למה שהיא תעשה הפלה?".

כי היא לא רוצה את הילד.

"בדיוק. זה לא שאני לא רואה את עצמי אוהבת ילד, מטפחת ילד, מעבירה לו ערכים, מחזקת אותו, את כל זה אני רואה. אבל יש הרבה דברים שאני לא רואה. כמו - מוותרת על עצמי. את מבינה? כי המקצוע הזה, הדבר הזה שאני מתעסקת בו, אני חייבת להיות בו מאה אחוז, 24/7, כל הזמן. כי אם יש הופעה אז אני חייבת להגיד כן, ואם יש טור, אז מה?".

"את יודעת מה החלום האמיתי שלי? אם הייתי יכולה להיות אבא. באמת. גם לפצות על העוול שנעשה לי (אביה שנפטר כשהייתה בת 20 אחרי שנים של קשר חלקי בלבד - ש.ג.), וגם לחוות הורות כגבר. לא משנה כמה מתוקן יהיה העולם, אני רואה את כולם בטורים (סיבובי הופעות), ואני רואה את הנשים שלהם בבית. ואני יודעת שהנשים שלהם לא היו יכולות להיות עכשיו בטורים במקומם".

לפעמים אני אוהבת את האנרגיה הגברית שלי יותר מאת הנשית

חלק ניכר מזמנה, דה פז מעבירה בטורים כאלה, בין השאר במסגרת להקת לוסיל קרו (Lucille Crew) – הרכב ההיפ הופ של המפיק ישגב דותן שהיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. ההרכב הולך וצובר הכרה באירופה ולא פעם דה פז מוצאת את עצמה חיה תקופות ארוכות על מזוודות.

בחרתי שלא להביא ילד גם כשהיתה לי את האופציה. גל דה פז. צילום Keidar Photography

בחרתי שלא להביא ילד גם כשהיתה לי את האופציה. גל דה פז. צילום Keidar Photography

הבחירה להיות חלק מהרכב היפ הופ איננה ברורה מאליה כשמתייחסים למי שגדלה על זמרים כמו פרדי מרקורי, ריי צ'רלס, אריתה פרנקלין וג'ניס ג'ופלין – אליה היא גם מושווית תדיר. "זה קטע, כי אנחנו לא נשמעות אותו דבר בכלל", היא אומרת. "אבל היא כאילו האישה היחידה ברוקנרול, פטמות בחוץ וזה. לא היו יותר מדי. רוב הגיבורים שלי הם גברים. ואני חושבת שבגלל זה אני מרגישה שיש בי המון אנרגיה גברית. אני לפעמים אוהבת את האנרגיה הגברית שלי יותר מאת הנשית".

מה היא מוציאה ממך?

"אני יותר שמה פס, אני מתמודדת עם דברים יותר בקלות, אני חופרת פחות. דברים מתקתקים יותר. אני רואה מהצד שיחות בין גברים, אני חווה בעצמי שיחות עם גברים, אני חווה שיחות עם נשים. זה לא אותו דבר. כל הדברים האלה זה דינמיקה שהיא שונה. כי המוח עובד אחרת, אין מה לעשות".

ההרכבים בהם היא חברה מורכבים מלא מעט גברים, וממנה, אישה יחידה. כך שיוצא שחלק ניכר מזמנה, לרבות בנסיעות התכופות לפסטיבלים בחו"ל, דה פז מבלה בקרב אותה אנרגיה גברית. ודווקא בזכות זה, מערכת היחסים שהיא מנהלת עם הנשיות שלה היא מרתקת.

"אני מאוד משתמשת בנשיות שלי על הבמה. זה אולי אחד הרגעים היחידים ביומיום שלי שאני מרגישה איתה בנוח, שאני לא מרגישה איתה במבוכה. יש לי חברים בנים, ואני יושבת איתם על הספה ופתאום מרגישה את הנשיות שלי - הו פאק, יש לי ציצים! ועל הבמה אני פתאום מרגישה בנוח איתה. ובשנים האחרונות גם המחשבות על יותר רזה, פחות רזה, מידלדל, מוצק, נראה יפה בתמונה, נראה פחות יפה – לא אכפת לי. אני בן אדם מהמציאות, ככה אנשים מהמציאות נראים. אני לא דוגמנית, אף פעם לא התיימרתי להיות, אני זמרת. אני מרגישה שכן יש לי את הכוח, כשאני עומדת על במה מול נשים ו-I’m owning my femininity'' – זה נותן להן כוח, ואני רוצה לתת להן את הכוח הזה".

"אני גם תמיד מחפשת את המבטים הנכונים", היא ממשיכה ומספרת על הרגעים האלה על הבמה, בהם כל המבטים מופנים אליה. "אני מאוד אוהבת להסתכל לאנשים בקהל בעיניים, אני גם אוהבת שהם הראשונים שמזיזים את העיניים. אני עושה משחק כזה עם אנשים בקהל. תחשבי שמישהו שר ומסתכל לך בתוך העיניים - זה אינטנסיבי. אז אני רוצה לשאוב כמה שיותר מהם לתוכי, לפני שאני הולכת הביתה. אני מרגישה שזה מטעין אותי, ממש. כאילו, הקהל הולך הביתה וחושב עלינו ועל ההופעה. אז אני מדברת עליהם! ואני חושבת עליהם".

אם גל של ההתחלה היתה רואה אותך?

"היתה גאה בי מאוד".

מה היא היתה אומרת?

"סחתיין. לי לא היה את האומץ".