האהדה שלי לדודו פארוק היא כנראה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לו. במקום לשבת מול הקליפים הפרובוקטיביים ולצקצק, להזדעק ולפרסם פוסט מזועזע – אני שמה אותו בריפיט ותוהה מהו אותו קרם מיוחד לקמטים, מיוחד לפנים שלי. כן, פארוק הפך למיינסטרים.

במקום שהוא יחשב בעיני לילד שמנת מפונק, מנותק, גזען, שוביניסט ומיזוגן – מה שחלק מהנשים והגברים חושבים עליו - אני רואה את זה אחרת. אני חושבת שיש כאן אמן צעיר ומרענן עם ביטוי עצמי מרגש ובלתי ניתן להתעלמות, ומהי אמנות טובה אם לא כזו שמצליחה להזיז בתוכנו משהו?

וזה לא שאני לא יכולה להבין איך רוב המבוגרים תופסים אותו. הוא מצטייר כבדיחה מסוכנת ולא שפויה, גבר צעיר שמעביר מסרים נוראיים לילדים ולצעירים. מסרים מסוכנים, משחיתים, מקלקלים. כל הזמן סקס, זימה וביזוי של נשים ומזרחים, אוכלוסיות שהוא מעצבן מאוד באופן קבוע, אבל למרות שאני מגדירה את עצמי כפמיניסטית והוריי ממוצא מרוקאי, אני לא מצליחה להתעצבן עליו מספיק מכדי להפסיק לשמוע את "מים" בפעם העשירית.

ומה קורה שם, אצל דודו פארוק? הוא שר על סקס, אוננות, חרמנות, רמיזות לאנאלי. משהו שמעניין כמעט את כולנו. אני מרגישה שהפכנו ליותר מידי רגישות ורגישים לביטויים מיניים. אבל למה? הרי ככל שנדיר אותם ונזדעק כשהם יופיעו לנו על המסך, הם רק יהפכו ליותר ויותר מסקרנים. ובינינו, סקס זה אוברייטד. אם נתייחס אליו בטבעיות, הוא יהיה במקום הרבה יותר בריא אצל בני ובנות הנוער. ולצערי, אין רק דרך אחת להתייחס לסקס - "סקס טוב" לא צריך להיות רומנטי. מותר להרחיב את הטווח. וכשמסתכלים על דודו פארוק בעדשה חיובית, הוא מצליח להרחיב את טווח העדשה.

כשדודו שר בשיר "מים" על "בא לה אותי אז בלעה אותו", יותר מזמר מסוכן שצריך להחרים, אני שומעת ילד בן 20 שעוד לא התבגר ומצא דרך יצירתית להתמודד עם המבוכה שיש לו מלהיות אדם בוגר. מאינטימיות. מיחסים עם נשים. אי אפשר להשליך עליו הכל. "כל הדברים המטונפים של הזמר המטונף הזה", הוא שר, ויודע בדיוק מה אנחנו חושבים וחושבות עליו. נכון, הוא מטונף, אבל לא צריך לקחת אותו כל כך ברצינות.

 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

@glzradio

A post shared by דודו פארוק (@dudufaruk) on

גם לשיר "אלירן סבג" אי אפשר להישאר אדישות. המוזיקה שלו כייפית, מצחיקה, קליטה, הטקסט כתוב בשנינות. וכן, הקליפ קשה לצפייה ומציג אלימות מפורשת נגד נשים. ורצח אישה. למרות זאת, וקשה לי להסביר למה, אני כבר לא מתרגשת. אם הוא קורא את זה עכשיו הוא בטוח מתבאס, כי העונש של דודו פארוק זה שמישהי כמוני תעוף עליו, אבל מצטערת - אותי הוא כבר לא מצליח לטלטל.

יכול להיות שבתוך תוכי זו הדרך שלי להתמודד כי נמאס לי להיות בעמדת המטיפנית? אולי. אבל יותר סבירה העובדה שאני לא מבקרת אותו בחריפות כי אני חושבת שהשירים שלו הם ביטוי הופכי להתקדמות במעמדן ומצבן של נשים בישראל כיום. הם המרד במה שאנחנו מצליחות להשיג. זה תהליך חברתי טבעי – כשיש כוח גדול, יגיע מולו כוח אחר, מנוגד, מערער. וזה מה שדודו פארוק עושה בכישרון רב.

אני ממש לא אומרת שהמקום שלנו כנשים כבר בטוח, זה לא שמותר לחבוט בנו ללא רחם. אבל מותר לשקף התמודדות אחרת עם השינויים החברתיים הנרחבים. חשוב לי שלא ישתמע לרגע שאני טוענת שאנחנו כבר לא חיות בחברה מלאה אלימות כלפי נשים. ההיסטוריה נכתבת והמאבק בעיצומו.

אבל דודו פארוק הוא לא האויב. אני בוחרת להסתכל עליו כאל תופעה שמשקפת את המאבקים שהצליחו, את מי שכבר יכולים ויכולות להחזיר, להתמודד. ההומור והסאטירה הם הסימן לכך. ובאופן שעדיין קצת קשה לי להסביר, דודו פארוק משחרר אותי.

תראו, אני עוד לא אמא. יכול להיות שאם היו לי ילדים הייתי בוחרת להרים עצומות במקום להתייחס אליו בסלחנות. אבל אני לא. ואני מודה שהשירים שלו מחרמנים אותי. אני נהנית מדודו פארוק. החלטתי לא לשפוט אותו. זה לא ישר "טוב" או "רע", אלא יצירה, סיפור, דמות שמשוחקת באופן מופלא שלא מאפשרת לנו לדעת איפה מתחיל דודו פארוק ונגמר אורי קומאי, ומה כל כך נורא בזה? זה פאן.

אז מה אני מבקשת? שתתנו לדודו פארוק הזדמנות. שתזכרו שאמנות, גם מסחרית, יכולה וצריכה לגעת לנו בכל המקומות הכי כואבים, כדי שנהיה מחוברים ומחוברות לעוד קולות שלפעמים לא נוח לנו לשמוע. ובמקרה של פארוק, הם אפילו נשמעים מצוין.