"פמיניזם כמו שאנחנו מכירים, כמו שאנחנו שומעים, זה כעס. "לקחו לי ושתו לי ואכלו לי" וכאילו זה כזה זה נורא קשה לי לראות דברים כאלה. תראה, פמיניזם שאני אוהבת זה פמיניזם שבא עם חיבוק עצום, ואומר "היי, אני פה, ובאתי לקחת מה ששלי. ובאתי לשחק את המשחק שלך, כפרה, מה קורה? יהיה כייף!"

את הציטוט המדויק והכל כך נחוץ הזה (דקה 10:30), אמרה אמש נטע ברזילי בכתבה של יונתן ריגר ששודרה בחדשות 12, כחלק מסדרת כתבות על זוכות וזוכי האירוויזיון הישראלים. "איזראל דוז פואה", שסיפרה את הסיפורים מאחורי ארבע הזכיות של ישראל בתחרות השירים הבינלאומית, סקירה מעולה של אבניבי, הללויה, דיווה וטוי, כשברזילי נתנה את אקורד הסיום העוצמתי.

ברזילי, שכבשה את כולנו בשנה האחרונה, הפכה להיות דמות משמעותית ומשפיעה בארץ ובעולם. מעבר להיותה פרפומרית מעולה, היא לא מהססת לבטא את דעותיה ולקדם נושאים שחשובים לה כמו דימוי גוף חיובי. נכון, לא תמיד הסכמתי איתה, יש לי ביקורות על חלק מהדברים שעשתה, והייתי גם שמחה לשמוע את דעותיה הפוליטיות, אבל בסך הכל מדובר בפרסונה חיובית מאוד. ברזילי היא אישה שמראה לנו הרבה דברים שלא היינו רגילות ורגילים לראות – אישה שהיא גם גדולה, גם גאה, גם חזקה, גם קלילה וגם שואגת. לא בכדי כל כך הרבה ילדות התחפשו אליה בפורים האחרון, נשים רבות שואבות ממנה השראה ורבות מאיתנו מרגישות מועצמות מהשירים ומהגישה המרעננת. אנחנו כבר לא צעצועים שלכם, לא מוכנות להיות מנוצלות יותר, אנחנו כאן, נוכחות בכל תפארתנו, אתם שומעים?

בציטוט הקצר הזה של ברזילי, ששלחה לי חברה טובה אתמול בערב וכתבה לי שאני פשוט חייבת לראות, נטע הפכה את המאבק שלנו, הנשים, למשחק. בניגוד לאינסטינקט, משחק הוא לא דבר שלילי, הוא לא בכאילו והוא לא מקטין. הוא פשוט מאפשר לנו למסגר את הפעילות שלנו בתוך זירה, כמעשה פוליטי וגם כמעשה מהנה. אנחנו לא קורבנות מעונות. 'באנו לשחק כפרה', המבט שלנו כבר לא מורכן. זה כייף!

והחיבוק הזה, העצום, העוטף, האימהי והחם, הוא חיבוק של טוב ואהבה. זה משהו שאני מאמינה בו מאוד. שנשים יותר מעורבות ויותר משפיעות, טובות לכולם – לא רק לנשים. אנחנו כאן כדי לחבק וכדי לעשות עולם טוב יותר לכולם. עבורי זאת מהות הפמניזם. שחרור לא רק לנשים.

אני מאמינה שחברה עם יותר חברות כנסת, יותר בעלות עסקים, יותר יזמיות, יותר מובילות ויותר מנהיגות – היא חברה דמוקרטית יותר, המעודדת את האנשים בה לבטא את עצמם כי הם יודעים שיש להם מקום. שקולם נשמע. הרבה יותר כייף לחיות ככה, לא? בביטחון, בתחושה שהקיום שלנו לא מוטל בספק, שכשאנחנו מדברות הדברים שלנו לא שווים פחות, או כשנלך לראיון עבודה לא יציעו לנו פחות כסף כי יחשבו שלא נתווכח עליו.

אבל, צריך לזכור, שלצד הגישה האופטימית והחיובית של ברזילי, המאבק הפמיניסטי למען נשים הוא לא מאבק שצמח בלה לה לנד. הוא לא תחביב טרנדי ומגניב שמצטלם יפה באינסטגרם. המאבק הפמיניסטי הוא מאבק שמונע מהרבה מאוד כאב, תסכול, סבל ואי צדק, מאבק שזוכר בכל רגע ורגע את אחיותינו שנרצחות, שסובלות מהתעללות, השפלה, ניצול, דיכוי, הדרה. אחיותינו שהן אנחנו. כי כשזה קורה לאחת, זה יכול לקרות לכולן. ולמי זה לא קרה?

אחד הנושאים שדנים בהם רבות בשדה הזה, הוא הדרך. איך אנחנו מתווכות, מדבררות, מסבירות. האם להיות חכמה או צודקת? מה לעשות עם הזעם הזה? כי לאחר שהרכבת את המשקפיים המגדריים, בהם התחלת לראות איך העולם הזה מתנהג שונה לגברים ולנשים, את לא יכולה להיות שלווה. אני רתחתי ואני עדיין רותחת וכועסת וזועמת, אני עדיין יכולה להיות אגרסיבית ותוקפנית. כן, אני יכולה לצעוק "אכלו לי שתו לי", אבל היום אני יותר מתוחכמת. לא כי הפסקתי לחשוב שאכלתם ושתיתם לי – כן – עשיתם את זה בכך שלא ראיתם אותי, את הבריאות שלי, את ממדי גופי, את הצרכים האחרים שלי, אבל אני יודעת שכדי לקדם, אפשר גם לחבק. זאת עבודה סיזיפית ואיטית, אבל היא מחלחלת טוב יותר ללבבות שנאטמים כשכועסים עליהם.

"באתי לשחק את המשחק שלך, כפרה". אני יודעת שעכשיו הוא שלך, אבל אני פה. עליתי למגרש והדברים הולכים להשתנות. בציטוט הזה אני מרגישה שנטע ברזילי היא היא הפמניזם החדש. שמח, קופצני, לא מתנצל ולא מתקרבן. פמיניזם דורשני שבא לקחת מה ששלו, כי מה ששלה שלה, ועושה את זה בחיוך. בטוב. פמיניזם יותר מתוחכם, כזה שקל להתחבר אליו. המיתוג הזה גאוני, והיא מתחבר מצוין לדמות של ברזילי. ולמרות שאפשר להתנגד ולחשוב שהגישה הזו מזלזלת במה שנעשה עד כה, חוק האבולוציה הוא שהמותאם שורד. השלב הבא בקידום נשים הוא הפיכה של הקולות והחוויות שלנו למיינסטרים, בדיוק כמו שברזילי, שנחשבה חריגה ושונה – עשתה עם מי שהיא והפכה לקול המרכזי של כולנו.