מה כל כך מפחיד בחיג'אב של שינייד אוקונור

קודם כל, כדאי אולי להתחיל בהבהרה אחת ולתמיד, עבור כל אלו התוהים מה עובר על שינייד אוקונור ולקשר זאת באופן אוטומטי לעובדה שהיא מוסלמית: למצבה הנפשי אין ולו חצי קשר לעובדה שהיא התאסלמה ומכנה את עצמה כיום שוהאדה דוויט. הביצוע שלה במוצ"ש האחרון בתכנית ה"לייט לייט שואו" ללהיט nothing compares כשהיא לבושה בחיג'אב, לא מעיד על כך שהיא יצאה מדעתה. להפך. ניכר שאולי דווקא החיבור הרוחני-דתי שמצאה לה, מאפשר לה מעט יציבות נפשית.

אפשר לאהוב את שינייד אוקונור ואפשר שלא, אבל על יכולותיה הווקאליות אין עוררין. ובכל זאת, הזמרת האירית עלתה בשנים האחרונות לכותרות לאו דווקא בזכות פועלה המוזיקלי: בשנת 2003, פוסט שעלה באתר שלה דיבר על כך שנמאס לה מתעשיית המוזיקה המזויפת. באותו פוסט היא אמנם הצהירה שהיא עומדת לפרוש מהופעות, בשל תסמונת עייפות כרונית ממנה היא סובלת, אך מהר מאוד היא המשיכה להופיע. למעשה, מאז אותו פוסט פרישה היא הוציאה ארבעה אלבומי אולפן מוצלחים, מה שהעלה את ההשראה שאולי היה מדובר בתרגיל יחצ"ני, אלא בעקבות מה שקרה מאז, אפשר לראות באותו הפוסט סימן למשבר שהיה שם כנראה מאז ומעולם, ולא טופל כראוי.

כידוע, רגע השיא בקריירה של אוקונור, כיום בת 52, היה ללא ספק אי אז בשנות התשעים, כשעשתה קאבר בלתי נשכח לשירו של פרינס Nothing Compares 2 U, עם ראש מגולח – מראה שהיה אז קצת חתרני, וקליפ מהפנט עם דמעה אחת שזולגת ומקטלגת אותה אולי בזכרון ההיסטורי של כולנו, כזמרת ההיא, העצובה. אלבומה מ-1990 I Do Not Want What I Haven't נמכר במיליוני עותקים, והיא הפכה להיות אלילת הנשים שהעזו להתריס כנגד המיינסטרים.

אלא שמאחורי סיפור ההצלחה הנוצץ מסתתר עבר לא פתור. מי שמכיר את הרקע המשפחתי שלה אולי לא הופתע להתדרדרות במצבה הנפשי. בעבר האשימה אוקונור את אמה (שנהרגה בתאונת דרכים בהיותה בת 20) בהתעללות חריפה בה ובארבעת אחיה, התעללות שגרמה לה לנצל את פרסומה כדי לצאת במלחמה כנגד תופעת התעללות בילדים, בפרט כשזה קורה במסגרת בתי הספר הקתולים ובחסות הכנסייה (אוקונור בעצמה בוגרת מוסדות קתולים ובין היתר שהתה גם במוסד לנערות בהפרעה. למעשה, את הגיטרה הראשונה שלה קיבלה מאחת הנזירות).

בהופעה מאירלנד בשנת 2014

הפעם הראשונה שאוקונור יצאה נגד הכנסייה בפומבי היתה במהלך הופעה בתוכנית סטרדיי נייט לייב, אז קרעה את תמונתו של האפיפיור ז'אן פול השני בזמן שביצעה שיר מחאה כנגד ניצול מיני של ילדים בחסות הכנסייה. זו היתה הפעם הראשונה שנשמעו האשמות ברורות מפיה כלפי הכנסייה הקתולית בראשות הוותיקן על כך שהיא מטייחת מקרי ניצול מיני בידי כמרים. אחרי ההופעה השנויה במחלוקת, יצאה לה תדמית של תימהונית והאמריקאים – איך לומר? – כעסו. אותה הופעה שהיתה אמורה להקפיץ לאוקונור את הקריירה בארה"ב, סתמה את הגולל בן רגע על האפשרות הזאת. רק שנים מאוחר יותר, אחרי חשיפה מזעזעת של פרשיות ניצול ילדים על ידי כמרים, הפכה אוקונור לאחת המרואיינות המבוקשות בנושא. האמריקאים הפנימו שמדובר בתופעה שצריך להוקיע, ואוקונור הפכה מעין שגרירה למען אותם ילדים שחוו התעללות.

לצד המחאות מעוררות ההדים, אוקונור לא חדלה ליצור מוזיקה. היא צברה קהל מעריצים נאמן שהולך איתה באש ובמים, אבל מעולם לא הצליחה לשחזר את הבאז העצום של 1990. מה שכן, היו לה שיתופי פעולה מעניינים עם רוג'ר ווטרס ופיטר גבריאל, איאן בראון ומרי ג'יי. בלייג'. וכמובן שאי אפשר לשכוח לה את אלבומי המופת: he Lion and the Cobra, Am I Not Your Girl? ו-Universal Mother.

לצד הקריירה המוזיקלית, מצבה הנפשי של אוקונור המשיך להתערער. לפני מספר שנים, סיפרה אוקונור בתכניתה של אופרה ווינפרי, שמשמשת כספת פסיכולוג תורנית לכוכבים הוליוודיים בימים כתיקונם, שהיא סובלת מהפרעה דו קוטבית ואף גילתה לראשונה שאי שם בשלהי שנות התשעים, היא ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-33. הווידוי לא היכה בהפתעה את המעריצים.

לפני ארבע שנים היא סיפרה כי אחרי כריתת רחם שעברה, השינויים ההורמונליים הגבירו את הפרעת הדיכאון ממנה היא סובלת ושיתכן שהאבחנה הרפואית שהיא סובלת ממאניה דיפרסיה לא היתה נכונה. ב-2012 פרסמה מכתב התאבדות בעמוד הפייסבוק שלה, שהעלה שוב את התהייה האם מחיר התהילה באמת שווה את זה. מאניה דיפרסיה או לא, היה ברור לכולם שאוקונור, לא בקו הבריאות.

בפוסט שובר הלב כתבה כי היא נטלה מנת יתר של סמים והתוודתה על מחסור באהבה: "אני שקופה. לאיש לא אכפת ממני ולא מתקרבים אליי. מתתי כבר מיליון פעם מהכאב. זרים אוהבים אותי, זו האמת, אבל המשפחה שלי לא מעריכה אותי. גם אם הייתי מתה לפני שבועות הם לא היו יודעים מזה". היא נמצאה כעבור שעתיים והובלה במהירות לטיפול רפואי שהציל את חייה. כמה חודשים אחרי אותו מכתב מזעזע היא הוכרזה כנעדרת ושוב היה חשש לחייה.

משנת 2008, מפלרטטת עם היהדות

בשנת 2013, כתבה פוסט שכוון ישירות למיילי סיירוס, בעקבות הקליפ לשירה Wrecking Ball: "אל תתני לתעשיית המוזיקה להפוך אותך לזונה", כתבה בפוסט, שגרם לריב מתוקשר בין שתי הזמרות בטוויטר וכמובן איפשר לכל האתרים לחגוג על כך כמוצאי שלל.

בשנת 2014 היא היתה אמורה להגיע להופיע בישראל אבל ביטלה את הופעתה ברגע האחרון. העילה: סיבות פוליטיות. גם בשנת 1997 היא ביטלה הופעה בירושלים מכיוון שקיבלה איומים על חייה (אגב, להזכירכן, היא כבר היתה כאן ב-1995).   

בשנת 2016 היא שוב עלתה לכותרות מכיוון שנעדרה ליותר מ-24 שעות ונוצר חשש רב לחייה, היא נמצאה משוטטת באחד מפרברי העיר בשיקאגו, שלמה ובריאה אך עם הרבה סימני שאלה מעל הראש. בתקופה האחרונה לפני ההופעה המרגשת בלייט נייט, היא בעיקר התפרסמה בזכות פוסטים שוברי לב: "ההישג המרכזי שלי הוא שהצלחתי להתקלח. עבור אנשים עם בעיות נפשיות, מקלחת וטיפוח מרגישים כמו עינוי והם קורים לעתים רחוקות", תיארה באחד הפוסטים שנכתבו בשנה שעברה. באחר העלתה סרטון וידאו בו היא משתפת את קהל העוקבים בבדידות שהיא חשה אחרי שאיבדה את המשמורת על בנה הקטן (יש לה ארבעה ילדים מארבעה אבות שונים).

כאמור, נדמה והקרבה לאיסלאם אולי נתנה מעט מזור לנפשה הסוערת. בראיון שנערך עמה בתכנית היא אמרה "גדלתי באירלנד מאוד שונה מאירלנד של היום, זו הייתה מדינה מדכאת מבחינה דתית וכולם היו אומללים. אף אחד לא קיבל שמחה מאלוהים", והסבירה שאת האיסלאם החלה לחקור בעיקר מכיוון שהיו לה דעות קדומות בנושא, וכשגילתה את האמת שבדת, הבינה שאולי מאז ומעולם היא היתה צריכה להיות מוסלמית (באותו לייט נייט חדי העין לא יכלו  להתעלם מטבעת ועליה מגן דוד). אחרי כל השנים הסוערות האלו, אוקונור סוף סוף נראתה מאושרת, ובסופו של דבר נותר למעריציה לקוות שהנה, אולי היא מצאה את השלווה – עם או בלי חיג'אב.