פוליטיקה, גבולות ומדינאות מעולם לא היו חלק מהשפה שלי, מעולם לא הייתי אישה פוליטית. אך למרות זאת, מצאתי את עצמי בשנת 2016 צועדת עם זוכת פרס נובל לשלום ליימה בואי ותנועת ״נשים עושות שלום״, בראש נהר שוצף של נשים ישראליות ופלסטיניות ששרות ביחד את ״תפילת האימהות״. את השיר "חייאתי" כתבתי רק בגלל ששמעתי את קריאות הלב שלי ושל אלפי אימהות. הכל התחיל כשפגשתי לראשונה ב-2016 פנים מול פנים, את הפצע שקוראים לו ״הסכסוך הישראלי פלסטיני״. פצע רחוק, שהקשר שלו אליי מטושטש ולא ברור, ושהוא כביכול חשוך מרפא.

צילום גיל שני

כך יצאתי למסע של שלום ושינוי. צועדת ומובילה נשים, כותבת שירים, צועקת סיסמאות, משכנעת ברעיונות, מאחדת עולמות, שוזרת חוטים של זהב בין לבבות. עושה שלום הלכה למעשה. ושם בדרך - שכחתי אותי. ה״דבר״ תמיד היה נראה חשוב יותר ממני, מטרה נעלה להקדיש למענה את חיי. אחרי שלוש שנים של צעדות נשים ברחבי העולם נותרתי באפיסת כוחות. הבנתי שאני לא יכולה לעשות בעולם תנועות שלא מתקיימות בתוכי, והתחלתי להעמיק את מסע השלום שלי אליי. גיליתי שלחיות בשלום עם עצמי זו המשימה הכי מאתגרת.

לפגוש את הכאב הפנימי

את התופעה של התעלמות מעצמי, תוך כדי התמקדות באי צדק חיצוני, אני מזהה בקרב אנשים רבים שפגשתי, ובקרב אקטיביסטים בפרט, ואני יודעת שאני לא לבד בזה. אנשים כמוני שרוצים להיטיב, ולא יודעים להיות טובים כלפי עצמנו. הרבה פעמים התנועה הזאת משמשת נתיב בריחה ממפגש אמיתי ונועז עם אמת פנימית. איך אהיה אשת שלום אם אני לא אוהבת את עצמי, ולמה זה כל כך קשה לי? אי שם בגיל מאוד מאוד צעיר הפסקתי לשמוע את קולי האמיתי, כשנאלצתי להתפשר על האמת שלי או להדחיק אותה כדי להשתייך. כדי להיות אהובה ומוחזקת פיזית ורגשית, הייתי צריכה לשלם מחירים שהגדול מביניהם הוא מחיר החופש להיות מי שאני באמת. והסיפור הזה הוא סיפור של כמעט כל ילד או ילדה בעולם.

 

צילום עומר מסינגר

כשלימדו אותי את ״האמת״ על העולם, שסתרה במהותה כמעט כל דבר שידעתי עמוק בתוכי כאמיתי, נפערה בי תהום שאליה נפלה ילדה שעד היום אני עסוקה בלזרוק אליה חבלי הצלה. כדי לשמור על הילדה הזאת קם בתוכי 'צבא הגנת יעל', שבעיקר היה עסוק בבניית חומות הפרדה והדיפת העולם שבחוץ. גיליתי שמעבר למה שסיפרו לי יש סיפור אחר, והסיפור הזה קושר ביני לבין המקום שבו נולדתי, רק בדרך אחרת מזו שהסבירו לי. כשאני מפלסת את דרכי ויורדת שכבה אחרי שכבה מעולם הסיסמאות והרעיונות, אל סיפורים אישיים של אנשים אמיתיים, אני זזה מהמקום של ״יישוב סכסוכים״ למחוזות של ״ריפוי הפצעים״. שם יש משמעות למה שאני עושה, שם אני לא טיפה בים אלא עולם ומלואו, וזו השפה שאני מבינה ומדברת היטב.

איפשהו ברקע, כמה קילומטרים לכאן או לשם, מעבר לשלטי החוצות המנצנצים יופי, מצוינות וניצחון, יש חומת הפרדה ומאחוריה אנשים שחיים במציאות אחרת משלי. יש להם פחות חופש תנועה, פחות הזדמנויות. הילדה שבתוכי לא יכולה להתעלם מזה. היום אני מספיק אישה כדי להקשיב לילדה הזאת, אני נותנת לה יד בזמן שאני לא מתפשרת יותר על האמת שלי כדי להשתייך. אני נולדתי לשלום ואני לא מחכה שהוא יגיע. אני עושה אותו! כי יש סיפור אחר שאני מאמינה בו, והוא סיפור האחדות. סיפור שבו כולנו והכל (אנחנו, הם, הים והשמים והכוכבים) חלק מרקמת חיים אחת, ויש סיבה וטעם להיותנו כאן. וכאבה של אם הוא אותו הכאב לא משנה באיזו שפה היא מדברת ובאיזה צד של החומה היא נולדה. יש שדה של שלום, ואני לא מחכה למנהיגים שיובילו אותנו לשם. הוא קיים והוא אמיתי, וכל מעשה של טוב לב, כל הושטת יד, בין אם שומעים עליה ובין אם לא, מחזקת את השדה הזה. לחיות בשדה הזה, הוא מסע חיי, והוא לא תלוי תוצאות, סיסמאות והסכמים. היום אני מטיילת במחוזות עשיית השלום כשאני איתי, ומשתדלת לא לעזוב אותי בדרך.

המסע לבית לחם

את חומת ההפרדה האפורה והנקכיה מהצד הישראלי תמיד ראיתי מרחוק, תוך כדי נסיעה בכביש המהיר, ובכל פעם מחדש התהפכה לי הבטן. רציתי לעשות משהו אבל היה נראה לי שגדול עליי להתעסק בנושא הזה. לפני כמה שנים ראיתי באינטרנט תמונות של יצירות האמנות שמעטרות את חומת ההפרדה מצידה הפלסטיני, יצירות מלאות גאווה ותחושת זהות, יצירות אינטליגנטיות וחריפות שצוירו עם המון כישרון ובסטייל ועלה בי הרצון לצלם שם קליפ, רק שלא העזתי. מי יבוא איתי לבית לחם? האם זה חוקי? אולי זה מסוכן מידי? לבסוף אזרתי אומץ ובחרתי לעבוד עם מה שיש ועם מי שרוצה. וכך היה שלמרות מיליון אזהרות וקולות שאמרו לנו לא לנסוע, ביחד עם מירה עילבוני, עומר מסינגר, ואנדלוס נסעתי לבית לחם. שם בילינו יום שלם בצילום הקליפ של ״חייאתי״.

מתוך צילומי הקליפ "חייאתי"

פגשנו את רזאן, שאירחה אותנו בנדיבות בבית של דודה שלה שגרה מול החומה, שניצבת שני מטר מחלון ביתה. לפני 20 שנים, הרשות הפלסטינית איפשרה לדודה של רזאן לבחור באיזה צד של החומה היא מעדיפה לחיות. נאמר לה שמכיוון שכך או כך הבית שלה ניצב באזור ההפרדה עליה לבחור. היא בחרה להישאר בצד שבו תהיה לה גישה וקירבה לשאר המשפחה, ובו היא מרגישה שייכות ולא נשארת תלושה ומנותקת.  הנוף של הרי ירושלים התחלף לה בחומה וכך היא חיה עד היום. היא סיפרה לי על היום שבו הבן שלה בגיל 11 תלה רשת כדורסל על החומה, ואיך לקחו אותו חיילי צה״ל כי אסור לתלות שום דבר על החומה. היא סיפרה איך היא רצה אחריהם, ובכתה והתחננה שישחררו אותו ויתנו לו לחזור הביתה. בסוף המפקד הסכים. היא סיפרה על שכן שלה, איש זקן וחרש שלא שמע את האזהרות של החיילים ונורה למוות באמצע הרחוב בשל חירשותו. שמעתי סיפורים שעשו לי לבכות ולתהות על מהות השייכות שלי. דיברנו שעות גם עם מירה שבאה מכפר עילבון, וגם לה לא ברור לאיזה סיפור היא שייכת. לא מרגישה חלק מהמדינה שהיא חיה בה. מה זה אומר שהיא בת לדורות רבים שחיו על האדמה הזאת? האם זה משייך אותה לעם זה או אחר? חלק ממה אני? אף אחת מאיתנו לא ממש מרגישה שייכת לאף אחד מהסיפורים. ישבנו שם בסוף היום קבוצת אנשים ״לא שייכים״, שהסכימו להיפגש, להקשיב, להכיר ולשמוע את הסיפור האמיתי. הסכמנו להכיל את אי הידיעה, את האזורים של הפער ולהרגיש מתחת לכל זה, את הלב הטוב הפועם בכולנו. הרגשנו שייכים בעיקר לעצמנו, שייכים לליבנו הכמהה לאהבה וחופש, ואין בית יותר טוב מזה בעולם.