אנחנו חיים במציאות כ"כ חשופה, במדינה מוכת מלחמות. כל אחד סוחב כאן תיק מהעבר, תיק שללא ספק טלטל את עולמו, אך גם השפיע, עיצב והפך אותו לאדם שהוא היום.

השבוע יצא לי סינגל חדש. הוא נקרא "כפתורים". כשאחת השדרניות בתחנות הבכירות עלתה לשידור כדי לראיין אותי, השאלה הראשונה המתבקשת שלה הייתה "אבל מי לוחץ לך על הכפתורים ?" ואני רציתי לענות לה, 'מי לא!'. ככל שהעמקתי לחקור את נושא "הכפתורים" או במילים פחות פיוטיות, הטריגרים, הבנתי שלא קיים אדם שלא מתמודד עם טריגרים כאלו ואחרים בכל יומו ביומו ועשרות פעמים. זה גרם לי לחשוב, על כמה שיחות אנחנו מנהלים ביום יום עם הסביבה שלנו, מבלי לדעת שאנחנו לוחצים לאנשים מולנו על נקודות רגישות ובלי שהם ידעו שהם לחצו לנו על הנקודות שלנו.

התחושה הזו שלחצו לך על נקודות רגישות ועוררו בך את כל הזכרונות מן העבר, אלו שאולי היית מעדיף לשכוח, או להמנע מלהרגיש, היא תחושה קשה, מכווצת ואף מטלטלת. תחושה שכמעט רובינו המוחלט היינו מעדיפים להמנע ממנה. כי מי רוצה לחזור אחורה? אל תחושת החרם בבית הספר? אל המלחמה האחרונה? אל הבוס המטריד או לתחושת הערך העצמי הנמוך מהתיכון. שנים שניסיתי להדוף את העבר שלי. את התחושה שלא רואים אותי ואין לי מקום בעולם. בתור ילדה סבלתי מדימוי עצמי נמוך שהוביל לכך שכדי לקבל אהבה ואישור הייתי מרצה את הסביבה שלי. משם גם התפתחו הפרעות האכילה והניסיון להוכיח לכולם שאני ראויה ושווה .

עם השנים בניתי את הביטחון העצמי שלי. בעבודה פנימית למדתי שהיחידה שאני יכולה להוכיח לה שאני ראויה , זו אני עצמי. ללא תלות באישור מהסביבה שלי. ולמרות זאת, בסיטואציות שונות הרגשתי "לא מספיק" עבור מפיקים איתם עבדתי, עבור בני זוג. פתאום מצאתי את עצמי חוזרת לתחושות הנחותות מהילדות, בהן אני שמה את גורלי בידיים של אדם אחר ורק מחכה לשמוע "את ראויה". הפער הזה יצר מאבק ומלחמה פנימית ביני לבין עצמי, ואיכשהו תמיד יצאתי מופסדת, כי הטריגרים והתחושות הנחותות הכניעו אותי.

לימים הבנתי שאת החלקים האלה מהעבר אין ביכולתי לשנות. התחושות המכווצות הן חלק מחיי, בעיקר כי אני אנושית וגם פגיעה, וטוב שכך. זה בדיוק מה שגרם לי להיות אדם רגיש וערני לסביבה שלי, דווקא כי אני מכירה את התחושות האלה מקרוב. הבנתי שאם אני רוצה לנצח במלחמה שביני לבין עצמי, עליי להבין שאין מקום למאבק, יש מקום לשלום. וכדי לעשות שלום אמיתי עם עצמי על כל חלקיי, אני חייבת לקבל ולחבק את כל חלקיי, שהרי הם חלק ממי שאני והם עיצבו אותי לאדם שאני היום.

כשהצלחתי להתבונן על הילדה הזו שחוותה את מה שחוותה, מהצד, ושיניתי את משקפי הביקורת, למשקפי חמלה ,הילדה הזו ריגשה אותי. כי בזכותה הפכתי להיות מי שאני היום. הבחירה לקחת את כל הרגעים המתאגרים הללו ולבחור לבנות איתם בית בעצמי, לחבר את כל הרגעים ולהבין שהכל קרה בדיוק מופתי, השכינה בי שלום הפנימי ואפילו תחושת גאווה על הדברים המדהימים שיצרתי בחיי על אף הקושי והאתגרים. וזה הניצחון האמיתי.

אותם כפתורים הם כבר לא כפתורים שנלחצים ומטלטלים את עולמי. אותם כפתורים הפכו להיות כפתורים ססגוניים שנתפרו אל חיי והיום מעטרים את גופי. היום אני גאה ומודה על כל הרגעים שהפכו אותי בדיוק מופתי להיות מי שאני.