לפני שנה וארבעה חודשים עברתי פרידה מזוגיות שנמשכה 10 שנים, גירושין לכל דבר ועניין. פירקנו בית שהכיל את השותפות והאהבה שלנו כמו גם את העסק שבנינו יחד – אולפן הקלטות ביתי ומקצועי מאוד שבתוכו יצרנו מוזיקה יחד והפקנו מוזיקה לאחרים. בן זוגי לשעבר, איש מוכשר להפליא בתחומים שונים, לימד אותי בסבלנות כל דבר שביקשתי, החל מהפקת מוזיקה וטכנאות אולפן ועד לרכיבה על אופניים. הוא היה עבורי אוזן קשבת, הוא היה הבית שלי ונתן לי קרקע שאיפשרה לי לא להתפשר על היצירה שלי.

כשהוא אמר שהוא לא יכול יותר וביקש להיפרד נשמתי לרווחה בהקלה. נלחמנו להחזיק את הקשר כבר תקופה ארוכה והיה ברור שזה צעד נכון עבור שנינו. אבל באותה נשימה הבנתי שלפרק את החיים שיצרנו יחד במשך עשור ולבנות את עצמי מחדש בלעדיו יהיה קשה מאוד.

"מוזיקה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי". צילום: מכיאלה בן שבת

רגע אחרי שהחלטנו על הפרידה והוא הלך, עלתה בי תחושה מאוד חזקה שאני חייבת להצליח להיות פגיעה. אני חייבת להתפרק לגמרי ולהרגיש את הרגשות עד הסוף כדי שאצליח לעבור הלאה ולבנות מחדש את החיים שלי. בן זוגי לשעבר היה נגן בלהקה שלי ולמעשה ליווה אותי והחזיק לי את היד בכל חלק מהתהליך היצירתי. במקביל לתהליך המייסר של האבל מהפרידה התחלתי כבר לשחרר סינגלים מהאלבום השני שלי והגלגלים כבר היו בתנועה. בדיעבד אני מבינה שמוזיקה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי באותה תקופה ונאחזתי בה כדי להמשיך. משכתי סכום כסף ששמרתי בצד למקרי חירום (מה זאת פרידה מזוגיות של 10 שנים אם לא מקרה חירום?) כדי להיות מסוגלת להמשיך לשלם על האלבום ולשכור נגניות חדשות ללהקה שלי. תוך חודשיים הרמנו מופע עם השירים החדשים והשקנו את האלבום בהופעה חגיגית. כמה חודשים אחר כך הופענו על הבמה הראשית של האינדינגב ופתחנו את הפסטיבל. היה מדהים אבל נגמר לי הכסף והלהקה התפרקה.

כשהייתי עם האקס שלי הייתי קשוחה. הנוחות של זוגיות אוהבת ומקבלת אפשרה לי ללכת הכי חזק עם האישיות שלי ולהוציא מוזיקה מוזיקה כועסת, ביקורתית, חריפה ושנונה, אפלה. במבט לאחור אני מבינה שפחדתי נורא מכל רגש שהוא לא כעס, פחדתי להראות חלשה או חסרת שליטה כי האמנתי שהעולם ינצל את החולשה שלי נגדי. שידרתי את מה שהרגשתי בפנים – העולם קשוח אבל אני יותר. פחדתי מהפגיעות שבי, נמנעתי מלהכיר אותה, כי ידעתי שהיא עלולה לכלות הכל. לא הייתי עסוקה בלטפח קשרים חברתיים משמעותיים בזמן הזוגיות כי היה לי נוח ונעים בחיק הזוגיות הביתית שיצרנו. שיתופי הפעולה היצירתיים שלי, שאפילו לא ידעתי כמה הם חיוניים ליצירה שלי, נשארו בתוך הזוגיות. רציתי מאוד להכניס עוד שותפות ושותפים ליצירה שלי, להרחיב את מעגל המוזיקאיות והמוזיקאים שאני סומכת עליהם ליצור איתי, לתת לרעיונות חדשים לזרום ולהשפיע עליי, לשחרר קצת שליטה.

"העולם קשוח אבל אני יותר" - עדי שחם. צילום: אופיר ארהמוב

בימים שאחרי הפרידה עבדתי על שחרור האלבום והופעת ההשקה כמו משוגעת. לא ישנתי טוב, סבלתי מחרדות, התחלתי לנעול לסתות ולחרוק שיניים והתפתחו לי כאבי ראש בעקבות זה. עשיתי הכל לגמרי לבד – יחסי ציבור לאלבום, 7 קליפים, תקשורת עם חברות הפצה ועוד ועוד. הייתי על סף אפיסת כוחות. אבל משהו בי השתנה – הרשיתי לעצמי להיות עצובה. מעולם לא הרשיתי לעצמי להתפרק קודם בפני חברות, אפילו טובות, בטח שלא לבכות בציבור, ועכשיו בכיתי בכל הזדמנות. ברחוב, בסופרמרקט, בבית הקפה האהוב עליי, תוך כדי נסיעה על אופניים. נתתי שיחבקו אותי, ביקשתי עזרה. כאילו האינסטינקט ההישרדותי בתוכי אמר לי "את חייבת לתת לאנשים להיכנס אחרת את לא תשרדי את זה".

אפילו הטעם שלי במוזיקה השתנה - שנים נמנעתי מלשמוע מוזיקה עצובה או כזאת שקראתי לה בזלזול "עושה נעים בגב" כי לא הבנתי מה מושך בה, היא שעממה אותי. עכשיו התמסרתי למוזיקה כזאת ומצאתי בה נחמה. הפתיחות שלי והשיתופים הכנים ברשתות החברתיות הביאו לחיים שלי א.נשים מדהימות ומדהימים שרצו לנגן איתי, פנו אליי, התקרבו ולמדו להכיר אותי. נתתי להן לראות אותי על כל מי שאני ולמדתי להכיר אותם, לתמוך ולאהוב אותם ללא תנאי. לא תמיד היה קל להתקרב אליי, בהתחלה הייתי חשדנית וכאובה, אבל לאט לאט הן הפכו להיות חברות וחברי נפש של ממש ולעוגן שלי בתהומות הכי עמוקים. במהלך השנה הזאת ניגנו והופענו יחד, הוצאנו שירים ממגרות והקלטנו אותם באולפן, ניחמנו אחת את השנייה דרך כאבים וקשיים ושתינו המון המון קפה ולא מעט אלכוהול.

טובות בלהיות מותק. צילום : דייב שחר

שנה אחרי הפרידה קמתי בבוקר עם מועקה, מאוכזבת מעצמי שעוד לא התגברתי. הייתי בתוך גל של חרטה על זה שבכלל נפרדנו, כזה שכבר שטף אותי ועבר הלאה עשרות פעמים בשנה שחלפה. אמרתי לעצמי – היה לי הכל. בית, זוגיות אוהבת, אולפן הקלטות משותף, שותפות יצירתית פורה, כלכלה משותפת שאפשרה לי ללכת אחרי החלומות שלי. בשביל מה ויתרתי על כל זה? בערך באותה תקופה פנתה אליי ספיר וולך, מוזיקאית שהתארחה באחת ההופעות שלי וכבר שיתפנו פעולה בעבר, אבל לא היינו ממש חברות עדיין. היא הציעה שנרים מופע משותף של חמש נשים – אני, היא ועוד 3 מוזיקאיות, ונציע אותו לפסטיבלים. האמת? לא היה לי כח. אמרתי לה משהו כמו "סבבה, אני אצטרף, אבל את צריכה לקחת את המושכות כי אני מותשת." הייתי חשדנית וקטנת אמונה שמשהו יצא מזה. אבל כיאה למזל בתולה קלאסית כשאני מתחייבת למשהו אני זורקת את עצמי לתוכו לחלוטין.

ספיר ואני התחלנו להיפגש ולתכנן, פנינו לחברות טובות שלנו – המוזיקאיות אלה שיק בלום ורות שועלי. אחרי תקופה של חיפושים אחרי צלע חמישית הגיעה אלינו אביב פק הקסומה. כבר שלושה חודשים שאנחנו נפגשות לנגן את השירים אחת של השנייה, מתכנסות בבית שלי שמכיל באהבה את חמשתנו ואת מגוון כלי הנגינה הרבים שלנו.  משייפות, מדקדקות, שרות ומנגנות, ממציאות הרמוניות קוליות, מוסיפות שכבות צבע וצליל. גם פה כיאה למוזיקאיות אינדי, אנחנו אחראיות על הכל. על היח"צ, הגרפיקה, התקשורת, עריכות ומה לא.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Adi Shaham Music (@adishahamusic)

העבודה עם ארבעתן שונה מכל חוויית יצירה שהייתה לי בעבר. אנחנו נשים רגישות. לא פעם במהלך חזרה מישהי מבקשת שנעצור ונדבר, אומרת שהיא מוצפת וצריכה לשתף – ותמיד יש לזה מקום. ביצירה שלנו ובחיים בכלל, כל אחת מאיתנו עברה דרך לא קלה. רובנו התמודדנו או מתמודדות עם חרדות, הפרעות אכילה וקשיים משפחתיים, היצירה שלנו נובעת ומשקפת את הכאבים האלה והמופע בהתאם, לא חף מתכנים קשים או נוקבים. המוזיקה שלנו כל כך שונה אחת מהשנייה, אחת באה מאלקטרוני והשנייה מג'אז, אחת מרוק והשנייה מפולק. פתאום בשירים שלי יש גיטרה חשמלית, ושיר שכולו תופים זועמים פתאום מקבל ביט והרמוניות קוליות. השוני מחבר בינינו בדיוק כמו הרגישות שניחנו בה. זה סוד הקסם של החבורה המופלאה הזאת ומה שהוביל בסופו של דבר למופע מלא רגש לצד מוזיקה באמת פשוט טובה.

"נשים רגישות". צילום: דייב שחר

לפני שבוע נסענו יחד לשלושה ימים לרזידנסי (תכנית שהות אמנים) שקיבלנו במתנה ובטיימינג מושלם מהאנשים הנפלאים של פסטיבל יערות מנשה ומועצה אזורית מגידו כחלק מפרוייקט המעבדה שלהם. שמו אותנו בחדר חזרות באמצע הטבע שבו סגרנו את עצמנו לחזרות של 7 שעות ביום. ישנו ביחד בצימר כמו במסיבת פיג'מות יוקרתית, היו גם גיחות לבריכה וקפיצות ראש למים הקרירים באמצע החום, המון חטיפים צחוקים ושיחות עמוקות.

באנו למפלט הזה עם לא מעט חששות מלהיות סגורות יחד לשלושה ימים. בערב השני הרגשתי שעולות בי תחושות של עצב וחרדה, הרגשתי לא אהובה ואפילו מיותרת. בבוקר לפני החזרה ביקשתי שנתכנס לשיחה ושיתפתי בתחושות. מיד כל אחת אמרה שמתישהו במהלך הימים האחרונים היא הרגישה בדיוק אותו דבר - שהיא משווה את עצמה לאחרות ומרגישה שהיא לא מספיק טובה, מתחזה. אמרנו אחת לשנייה כמה אנחנו גאות בעצמנו, שאנחנו נהדרות ומוכשרות ושאנחנו שמחות להיות יחד. בסוף השיחה היו דמעות, חיבוקים וצחוק של שחרור. נכנסנו לחדר החזרות, המשכנו לנגן את השירים אחת של השנייה והכנסנו את היופי והקסם הזה לתוך השירים.

 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Adi Shaham Music (@adishahamusic)

במופע הזה כל אחת מביאה את הדמות המיוחדת שהיא, במוזיקה ובאישיות. מדהים לראות איך חמש מוזיקאיות שכל כך רגילות להיות בפרונט לא נלחמות על אור הזרקורים, לא מנסות להרשים אלא פשוט שמות במרכז את העיבודים ואת טובת השירים. אם אהבתי כל אחת לפני עכשיו אני כבר מאוהבת בהן קשות. זאת זכות עצומה לנגן את המוזיקה שלהן ולתת להן לגעת במוזיקה שלי.

תמיד רציתי שיהיה לי את השבט שלי. חבורה של אהובות ואהובים שיחד ניצור ונחלום ונתרגש ונצחק מבדיחות פנימיות מפגרות שרק אנחנו מבינים. זה מה שחיפשתי כשגרתי עד גיל 27 בקומונה, זה מה שחיפשתי עם האקס שלי. סוף סוף מצאתי.

המופע "טובה בלהיות מותק" עם עדי שחם, ספיר וולך, אלה שיק בלום, אביב פק, רות שועלי
יתקיים בתאריך 23.7 בשעה 20:30 בתאטרון ענבל, נווה צדק, ת"א 

לינק לכרטיסים