"אני לא גורו ולא שום דבר, אני פשוט אישה פשוטה שלא מוכנה לוותר על אף פירור מהחיים", אומרת רוית נאור, טייסת מסחרית בארקיע ועיתונאית לשעבר, שבין השאר מטיילת בכל הפינות הכי "לא מטויילות" בעולם. "אני חושבת שעל כל אדם מוטלת אחריות אחת בלבד, והיא לחיות את חייו כפי שהוא חלם לחיות אותם וכמו שמגיע לו לחיות אותם".

החל מהיום ועד מוצאי שבת תיקח נאור חלק בכנס תרמילאות שייערך בסימנטק תל-אביב זו הפעם השלישית, לזכרו של תומר בכר ז"ל, שהיה צלם חובב ותרמילאי מושבע, שטייל ב-64 מדינות ברחבי העולם ונפטר מסרטן לפני ארבע שנים. הכנס מאורגן על-ידי משפחתו ויכלול מגש נרחב בין תרמילאים ותרמילאיות מרחבי הארץ, וגם מי שמתעניינים בנושא, ויוקרנו בו סרטים רלוונטיים, כמו גם הרצאות ודיונים.

"מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד טיילתי", מספרת נאור, "אני אוהבת לטייל, אני אוהבת טבע ואני אוהבת אנשים. במסעות שלי אני משלבת בין כל אהבותיי. זה לא בגלל שאני מטיילת, שהחיים שלי כה עשירים. זה לא קשור למה את עושה או מה המקצוע שלך. מי שבוחרת להתרגש מהחיים של עצמה מתרגשת, ומי שבוחרת להישאר אדישה תישאר אדישה. טבע נמצא גם מאחורי הבית ולא צריך לנסוע לקצה העולם כדי להיות בו".

נדמה שהיא לא נחה לרגע ועל אף סדר יומה הגדוש, בשיחה שלנו היא לא עייפה או תשושה או מתלוננת. נאור מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך ותואר שני בקומוניקציה, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. היא מספרת שעם תום לימודיה טסה לאירופה, שם גרה ועבדה באתר סקי באלפים הצרפתים ועם חזרתה לישראל החלה את הקריירה שלה כעיתונאית. היא כתבה ב"העיר", "בחדשות" וב"מעריב", ובהמשך הגישה תכנית טיולים בערוץ 10.

רוית נאור. צילום: פרטי

רוית נאור. צילום: פרטי

את הקריירה שלה כעיתונאית, ליוו עשרות מסעות בארץ ובעולם כאשר באחת מהכתבות נשלחה נאור להתנסות בקפיצת באנג'י. האירוע הסתיים בצורה שלילית כאשר היא נפצעה במהלך הקפיצה באורך קשה ונאלצה לעבור ניתוחים בארץ ובחו"ל, שהותירו אותה עם 27 אחוזי נכות. למרות זאת היא לא הפסיקה לטייל, ובמיוחד ב"פינות הכי לא מטויילות בעולם", לדבריה. לא מזמן למשל, חזרה מטיול בו הגיעה למערה הכי גדולה בעולם שנמצאת בווייטנאם. את המערה הנידחת גילו רק ב-2009, והכניסה אליה אופשרה רק מ-2013. נאור כבר הספיקה להיות שם פעמיים.

וכמובן שגם בג'ונגלים היא ביקרה. "זה יקום מקביל מתחת לאדמה", היא אומרת. בתוך הג'ונגלים יש מערות ואגמים", היא מוסיפה, חסרת נשימה כמעט. "כל המקום מלא בנטיפים בגובה 80 מטר ומאובנים בני מיליוני שנה. הטראק בג'ונגל אורך שבוע, במהלכו חציתי נהרות ואגמים, ישנתי במערה והרגשתי כמו אינדיאנה ג'ונס. זו חוויה משוגעת. התרגשתי בגוף, אבל יותר בלב. הוא מתרחב ואני נותרת פעורת פה עם הרגשת הודיה על הזכות לקחת חלק בדבר כזה."

למרות המראות והחוויות הפראיות, נאור מבהירה גם את הקושי הפיזי והתכנונים הכרוכים בטראק כזה שהיא מכנה "משוגע". "זה טראק קשה מאוד פיזית. את כל הזמן עם חבלים ומושכת את עצמך למעלה בבוץ. זה לא פשוט אבל שווה ברמות מטורפות. סך הכל היו פחות ממאה אנשים שהצליחו לעשות את זה, פחות מכמות האנשים שהגיעה לפסגת האוורסט.

ואם בפסגות עסקינן, את שרשרת הטיפוסים הראשונה שלה ברכס האלפים חתם הטיפוס אל פסגת המון בלאן, ההר הגבוה במערב אירופה. חודשים ספורים לאחר מכן יצאה לבדה לאפריקה, ובשנת 1996 טיפסה על פסגת הקילימנג'רו. בכך הפכה לאישה הישראלית הראשונה שהגיעה לפסגתו.

 

"לא משאירה כלום לאחר-כך"

אך לצד ההרים, האגמים, היערות והמערות, נאור מספרת שהיא לא צריכה אקסטרים כדי להתרגש. לדבריה גם טיול עם הכלבים בשדה שמחוץ לבית מרחיב את ליבה. היא מתגוררת עם בנה איתי עליו היא מספרת שינק ממנה את האהבה לטבע, וכבר בגיל חצי שנה היה עימה על מדרונותיהם של הרים מושלגים, עושה סקי. בגיל שנה וחצי נסעה עימו לסין ובגיל 6 הוא טיפס איתה על קרחונים בניו-זילנד. את שביל ישראל עשו יחדיו כשהיה בן 10.

רוית נאור. צילום: פרטי

רוית נאור. צילום: פרטי

רוית נאור. צילום: פרטי

רוית נאור. צילום: פרטי

כמו כן, מלבד עבודתה כטייסת מסחרית, נאור היא בעלת מותג טיולים שנקנה על-ידי חברת דיזנהאוס, ומתפרנסת מאהבותיה. "חיה את החלום", היא אומרת ללא התנצלות ובקצב של טורנדו המאפיין את קצב חייה המהיר.

ספרי לי על השלב בו מתעורר בך רצון לטיול חדש. איך טיול נולד?

"קודם כל מאוד חשוב שלב התכנון. כל טיול חייב להיות מאורגן כמו מסדר צבאי". כשאת בטבע הפראי אין מקום לטעויות, לכן זה מאוד מסודר ומצריך הרבה חשיבה ואחריות. אני יוצאת לדרך רק אחרי שווידאתי שיש לי את האנשים המתאימים ואת מזג האוויר המתאים. בשטח הפתוח אנחנו אורחים לרגע. הכל בונוס."

מה את מרגישה בסיום טיול משוגע ומרחיב לב? איך זה לחזור לשגרה?

"אין לי שגרה. זה ענין של נקודת מבט. גם כשאני סתם רואה את הזריחה או את השקיעה, את הכפור בבוקר שמכסה את הצמחים, אני מתרגשת. יש אנשים שלא רואים את זה, אבל כשאת מבינה שהכל בונוס והכל זמני, אז את לא צריכה להגיע לקצה העולם כדי להרגיש את האדרנלין בדם."

לא בכדי נאור רואה את העולם כל יום כאילו זה יומה האחרון. בשנת 2010 התגלה במוחה גידול, שטופל ונותח בהצלחה בבית החולים האוניברסיטאי של פיטסבורג. אולם, בדיוק כמו פציעת הבאנג'י, גם הגידול לא עצר אותה או מנע ממנה להמשיך לגמוע מהחיים, בכפות גדולות וגדושות של אתגרים, אושר והנאה.

"כן", היא מודה, "חלק גדול מראיית העולם שלי שלא נכנעת למובן מאליו, נבע מזרז בעקבות הגילוי של הגידול במוח. זה הפך את עולמי אבל זה לא רק זה. זה שעטנז של הכל ביחד. לאחר הסרת הגידול הרגשתי בשלה מנטאלית להבין הבנה עמוקה עד כמה כל יום פה הוא מתנה. עד כמה הכל זמני ויכול להיגמר בשנייה. כל מה שחובה עלינו זה לחיות את החיים כמו שהבטחנו לעצמנו וכמו שמגיע לנו."

אבל לא תמיד האנשים שמקיפים אותנו תומכים בהגשמת חלומותינו. לא?

"לשמחתי מטיילים איתי אנשים מיוחדים ומדהימים, אבל בשוליים מגיעים אלי אנשים "רגילים" שהם לא מהמלייה שלי. שם, אני מבינה כמה הגישה חשובה. אני רואה שאני יכולה להביא אנשים למקום הכי עוצר נשימה בעולם ולתת להם את המראות הכי מופלאים -  והם עדיין יישארו בפינה של הצרות היומיומיות, לא ייפתחו ולא יתרגשו. פשוט יישארו אטומים."

מה הם יכולים לעשות?

"נורא פשוט. לשנות גישה. הם צריכים להגיד לעצמם "תשתחרר בן אדם, אתה רק ילד. עוד רגע זה נגמר. תאהב, תתרגש, תרשה לעצמך להתרגש מהחיים של עצמך". את יכולה לעמוד מול מקום מרהיב ולהגיד "יאללה בסדר", או לפתוח את העיניים. הנה עכשיו כשאני מדברת איתך אני נוסעת ברחוב. התחילה רוח מטורפת וכל צמרות העצים רוקדות לי מחול מטורף כזה מול העיניים. אני לא מבינה איך אנשים לא רואים את זה."

פיוטי משהו. את משוררת?

"ממש לא, אני לא משוררת. אני כולה חרמנית על החיים ולא מוכנה להשאיר פירור מבוזבז. קיבלתי מתנה מטורפת ואני רוצה למצות אותה. מטיילים איתי בין השאר אנשים בגיל מופלג עם מחלות אבל מלאי חיים, ומצד שני מטיילים איתי אנשים בריאים עם מבט מת בעיניים. זה לא עניין של בריאות או גיל או מצב כלכלי, זה עניין של סטייט אוף מיינד. ברגע שטוב לך, טוב גם לסביבה שלך."

רוית נאור. צילום: פרטי

רוית נאור. צילום: פרטי

מה המתכון להגיע למצב תודעתי שכזה?

"יש לי עניין של "פייק איט טיל יו מייק איט", והמון מודעות. את מצחצחת שיניים כל בוקר כי הרגילו אותך, את הולכת לחדר כושר כי החברה החדירה לך את המודעות, עושה דיאטה כי אילפו שזה חשוב, אבל איפה הבחירה שלך? לכולם יש את החבילות של החיים. שלא תטעי, גם לי יש את החבילות שלי - אני אם חד הורית שמתפרנסת ומפרנסת לבד. אני לא חפה מכל הרעות של החיים, אבל ההבדל ביני לבין אנשים אחרי הוא שאני לא נותנת להן, לחבילות, לנהל לי את החיים."

אז יש לך ימים קשים?

"וודאי. גם אני מתאכזבת. גם אני כועסת. גם אני חושבת "רימו לי, אכלו לי, שתו לי". הכל שם. ננטשתי בהריון. נו, אז מה? מה זה אומר עלי? זה לא אומר עלי כלום. השאלה הייתה ונותרה מה אני עושה עם זה, מה אני מעצימה ומה אני מגמדת. אני אומרת, שגם אם קורה לי משהו מבאס זה בסדר לכעוס לכאוב, זה בסדר לבכות. אני חיה את כל הספקטרום. אבל זה לא בסדר אם זה מנהל לי את החיים. אני מקפידה לצד החיים הרגילים המבאסים, לראות את המתנות ששזרו לי מסביב. וזה רק עניין של בחירה.

שי ראשוני, חולה האי אל אס הכי מפורסם בארץ שנפטר מהמחלה לפני חצי שנה, לימד אותי משהו שאני לא שוכחת לעולם. האחת הפעמים שלקחתי אותו לטיול משפחתי, טסנו לגאורגיה. זה היה טיול מורכב כי שי היה מחובר למכונות הנשמה כל זמן הטיול. אני לא אשכח מה שאמר לי: "אני אספן של אנשים". אז אני אספנית של חוויות, טבע ואנשים. אני אוספת חוויות ואנשים טובים, וחיה את החיים עד תום, לא משאירה כלום לאחר-כך."