תיעוד חיי הנשים שלחמו בארגון טרור קולומביאני
תערוכת הצילומים World Press Photo, שמוצגת בימים אלו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מביאה בין השאר את סדרת התמונות של קטלינה מרטין צ'יקו, שנסעה לפגוש נשים שלחמו בארגון טרור בקולומביה
מבין שלל התמונות המרתקות בתערוכת הצילום החשובה והנחשבת בעולם כיום - World Press Photo - המוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (במקביל לעוד כ-45 ערים בעולם), בולטת במיוחד סדרת התמונות של הצלמת קטלינה מרטין צ'יקו. הצלמת הספרדייה-צרפתייה סיקרה במשך שנים אזורי מלחמה בעולם, בהם גם את מאבק הגרילה של FARC: הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה, ארגון טרור מרקסיסטי סוציאליסטי שפעל בעיקר בקולומביה מ-1964 ועד הפסקת האש ב-2016. הפוקוס של קטלינה הוא על הנשים ועל התא המשפחתי הייחודי בחיי המחתרת. כחלק מאידאולוגיית השוויון הבלתי מתפשרת של המחתרת הרצחנית, הוחלט כי נשים וגברים ילחמו זה לצד זו ללא כל ויתורים והנחות. שווים לגמרי. המשמעות עבור הנשים הייתה ויתור על הריונות ועל ילדים באופן מוחלט. אך האם הייתה זו בחירתן החופשית של אלפי לוחמות לאורך יותר מ-50 שנים?
נשים ב-FARC נאלצו ליטול אמצעי מניעה, לבצע הפלות (כן, ברבים) אם נכנסו בטעות להיריון ואף למסור את התינוקות שנולדו אם התגלה ההיריון בשלב מאוחר מידי להפלה. קשה לדמיין מצב מקביל ברחבי העולם. מאז ההתפרקות ההדרגתית מהנשק, מ-2016, חוות המשפחות שלחמו ב-Farc גל בייבי-בום אדיר ואותו בחרה קטלינה לתעד בעדשת המצלמה שלה. והתמונות - שטעימה מהן מופעות בכתבה זו - עוצמתיות. בראיון טרנס-אטלנטי במיוחד לאתר onlife, היא מספרת על סדרת התמונות שלה תחת השם Rebirth – לידה מחדש.
מה חשות הנשים לגבי גל הבייבי-בום?
"הן מאושרות מהאפשרות להקים משפחה ולהיות אימהות. במהלך שנותיהן בגרילה, נהגה אחות להזריק לכל לוחמת אמצעי מניעה מידי חודש בחודשו בשנות הפוריות. כשחתמו ב-2016 על הסכם השלום, הופסקו באחת גם הזריקות ונוצר גל בייבי-בום אדיר. חלקן שמחות מאוד לאחוז תינוקות במקום לאחזור בכלי הנשק. חלקן שיתפו שנאלצו בעבר למסור את התינוקות שנולדו להן, מה שהיה קשה מאוד עבורן", מספרת קטלינה, שצילמה במשך שנים גם בתימן ובמזרח התיכון עבור כלי תקשורת מובילים בהם New York Times, Sunday Times, Der Spiegel ואחרים.
מה חשים הגברים, בני הזוג, כלפי גל הבייבי-בום?
"הם שמחים מאוד להקים משפחה משלהם, מושג שאבד להם לפני שנים כשבחרו להיות לוחמים. עם זאת, הם הביעו חשש מהמציאות החדשה. הם חוששים שלא יוכלו לכלכל את המשפחה שלהם. משפחה היא מושג חדש עבורם כמו גם כסף. שני המושגים לא היו חלק מעולמם כלוחמים במחתרת מרקסיסטית", היא אומרת.
מה ריתק אותך, כצלמת באזורי עימות, בתופעה החדשה שבכלל עוסקת בשלום ובשגרה?
"הסיפור כולו תפס את תשומת ליבי. דרך הנשים שתיעדתי אני ממשיכה לספר על החיים לאחר תום הקונפליקט המזוין והארוך הזה. אני מאמינה שהמקרה שלהן אוניברסלי – נשים בכל מיני מוקדי עימות בעולם משלמות מחירים כבדים, לרוב יותר מאשר הגברים. הקונפליקט הזה היה ארוך במיוחד, הוא נמשך 53 שנים, ונשים היו כ-40% מהלוחמות בו. נשים רבות במשך שנים ויתרו ויתור כואב. מרתק אותי לעקוב עם המצלמה אחרי הנשים כלוחמות בג'ונגלים ועד חיק החברה האזרחית, בהדרגה ולאט", אומרת קטלינה על הבחירה שלה להתמקד בסיפור הזה, שבו הייתה מעורבת לא רק אידאולוגיה שוויונית אלא גם כסף רב - בשנות ה-90 היה הארגון חלק מהתפתחות הנרקו-טרור, טרור שממומן באמצעות סחר בסמים.
מה את אישית חושבת על השוויון בין נשים לבין גברים בארגון ה-FARC?
"זו בדיוק הזווית של הפרויקט המצולם שלי", מסבירה קטלינה, "הם דיברו הרבה על ערכים של שוויון במחתרת אבל יש הבדל עצום במחיר שנשים נאלצו לשלם לעומת המחיר, הפעוט בהרבה, של הגברים הלוחמים. נשים נאלצו להקריב את האימהות שלהן. אני מבינה שתינוקות ולוחמה לא הולכים יד ביד ביחד, זה בלתי אפשרי פיזית ורעיונית, אבל ההחלטה הזו להיות שווים בקרב, כפתה על נשים לוחמות לחיות חיים בסיטואציה נוראית של הפלות, נטישת תינוקות בני יומם וקבלת אמצעי מניעה בשגרה. נסיבות שאף גבר לא נאלץ לחיות בהן. הוויתור לא היה שוויוני בכלל. זו הסיבה שבחרתי לתת פוקוס לנשים ולאימהוּת בסיפור הענק הזה".
על כוחה של תמונה
הפתגם "תמונה אחת שווה אלף מילים" בא לידי ביטוי באופן מיוחד בתערוכה עוצמתית כמו World Press Photo. התערוכה החלה בהולנד ב-1955 והיא תופסת תשומת לב בינלאומית בנדודיה ברחבי העולם מידי שנה, בין יתר התחנות היא מציגה גם במוז"א בתל אביב. World Press Photo מציעה הזדמנות לראות מקרוב אירועים משמעותיים שקרו בעולם בשנה החולפת מבעד לעדשת המצלמה של מיטב צלמי העיתונות. כך, למשל, יש השנה ייצוג למדיניות של טראמפ בגבול הדרומי של ארצות הברית והיחס למהגרים (תמונה שמפורסמת בתערוכה אף הובילה לשינוי בפועל – ביטול צו נשיאותי); מצבן של נשים באיראן; משבר האקלים; מצבם של טרנסג'נדרים ועוד. לתערוכה מגישים מידי שנה יותר מ-4,500 צלמים כ-80 אלף תמונות. מתוכן נבחרות אנונימית התמונות שירכיבו את התערוכה. בתל אביב מוצגות השנה 157 תמונות מהעולם, באותו חלל שבו מוצגות התמונות מהארץ – תערוכת "עדות מקומית".
זו הפעם ה-17 שהתערוכה World Press Photo מוצגת במוזיאון ארץ ישראל ומי שאחראית על השידוך היא היזמת ומנהלת התערוכה דנה וולפיילר-ללקין. אחת ממטרות העל של הארגון היא עלייה במספר הצלמות שניגשות לתחרות. השנה, כשליש מהזוכות הן נשים, והבחירה היא כאמור אנונימית. המארגנים קוראים לנשים צלמות לגשת לתחרות כדי להעניק את הזווית הייחודית שלהן לאירועים בעולם, כפי שמשתקף בעבודות של קטלינה. וולפיילר-ללקין אומרת "ארגון הוורלד פרס פוטו מקדם זרימה חופשית של מידע באופן חופשי וללא צנזורה. בשנים האחרונות אנו עדים לנושאים מהותיים שמטופלים בתערוכה העולמית ובמקביל גם בתערוכה המקומית, כמו פליטות והגירה, התחממות גלובלית, גזענות ועוד. הארגון העולמי פועל רבות למען קידום של צילום נשי בזירת צילום העיתונות והצילום הדוקומנטרי. אני מקווה שבעתיד הקרוב נראה כמה שיותר צלמות גם בתערוכה המקומית".
את הצילומים של קטלינה כמו גם את יתר הצילומים של World Press Photo ועדות מקומית אפשר לראות עד 8 בפברואר 2020, פרטים באתר . צילומים נוספים של קטרינה מרטין צ'יקו תוכלו למצוא באתר שלה.
React to WordPress
