דיס ג'אסט אין: יש חיים אחרי גיל 60. תמיד ידענו את זה, אבל לאחרונה גם הטלוויזיה מתחילה לשקף את העובדה שהחיים לא נגמרים עם הופעת הקמט הראשון. זה קורה בסדרות שמתעסקות בנושאים "נשיים" בעיקר, כמו ""Better Things, אבל גם בסדרות מתח כמו "איך להתחמק מרצח" ובלא מעט סדרות וסרטים של נטפליקס, ביניהם הלהיט "גרייס ופרנקי" שבו לילי טומלין וג'יין פונדה מגלמות חברות-הכי-טובות-למרות-שהן-לגמרי-שונות, ו "Our Souls at Night" שמציג שוב את ג'יין פונדה, הפעם באור קצת אחר, ברומן עם רוברט רדפורד.

עוד באון לייף:

 

למה בעצם זה כל כך חשוב שנראה נשים מבוגרות על המסך? מרי ווילסון אמרה, "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות". הייצוג שאנחנו רואות על המסך הקטן והגדול מבטאים את השקפת העולם שלנו, את האופן שבו אנחנו מבינות וחוות את עצמנו. מכאן שההתמקדות של הוליווד בנשים בשנות העשרים לחייהן (או לחילופין נשים שאיבדו כל הבעת פנים כתוצאה מבוטוקסים בלתי נגמרים), דוחקת את הזיקנה לשוליים ומעבירה לנו את המסר השגוי שצריך להתבייש בה, כאילו שאינה טבעית.

האובססיה לעור חלק מקמטים ולהעלמה של כל שערה לבנה, שמעוגן היטב על המסך, גורמת לנו להסתיר את הגיל שלנו, לחיות באימה מ"גיל המעבר", לחשוב שאנחנו "סחורה פגומה" אם יש לנו קצת יותר ספרות בתעודת הזהות מאשר המנחה של "The Voice". על כן השינוי שאנחנו רואות עכשיו מגיע, ומהר, מוכיח כי עולם הטלוויזיה מתחיל להבין שיש כאן קהל שלם שמתפספס – לא רק מבחינה תרבותית, אלא גם מבחינה שיווקית. כי בכל זאת, גם סבתות הן צרכניות רציניות, בייחוד של טלוויזיה.

 

לצאת לפנסיה ולהקים עסק לצעצועי מין

הפנייה של הטלוויזיה אל קהל מבוגר יותר התחילה עוד ב-2015, עם עלייתה של "גרייס ופרנקי" לאוויר. לילי טומלין וג'יין פונדה, חברות אמת גם במציאות, מגלמות בסדרה שתי נשים שונות בתכלית - ציירת היפית אידיאליסטית לעומת אשת עסקים בורגנית שאחראית על אימפריית טיפוח. הן הופכות לשותפות בלתי צפויות כשהן מגלות שהבעלים שלהן מאוהבים, שבמשך שנים הם קיימו מערכת יחסים סודית ועכשיו יוצאים מהארון.

"גרייס ופרנקי" מוכיחה שלמרות שימוש בסטריאוטיפים, סדרות על חברות נשית לא חייבות להיות מיושנות ומשעממות. הדינמיקה בין פונדה לטומלין מצחיקה ואמינה – נראה שהן בכלל לא צריכות תסריט ונהנות מכל רגע של התנגחויות מילוליות וציניות משועשעת. הן תומכות אחת בשניה גם כשקשה להן לוותר על האגו או על ההרגלים הישנים, והחברות שלהן אמנם לא מושלמת, אבל עמוקה, מורכבת ומלאה באהבה והערכה הדדית. בכמה סדרות אנחנו נחשפות למערכת יחסים מציאותית, ארוכת שנים ומבוססת שכזו?

הסדרה עצמה מתייחסת לפוטנציאל הכלכלי בנתח השוק הנסתר שהוא נשים מבוגרות, שנמחקות כל הזמן. בסוף העונה השנייה החברות מגלות את פלאי הוויברטורים, ומחליטות להקים עסק של צעצועי מין לנשים מבוגרות שיותאם לצרכים הספציפיים שלהן (למשל, מפרקים כואבים). עם זאת, בתה של גרייס, שמנהלת את חברת הטיפוח שהקימה אימה לאחר יציאתה לפנסיה, מבטלת את היוזמה הכלכלית של אמא שלה ומזלזלת בה בלי לחשוב פעמיים. כלומר, התוכן של הסדרה יוצא באופן מובהק נגד האפליה של נשים מבוגרות בעולם הצרכנות - הוא קורא לנו לשים לב לצרכים הייחודיים שלהן, לכך שלא רק ילדים וטינאייג'רים צריכים מוצרים מותאמי גיל.

גרייס ופרנקי

יש מיניות גם אחרי גיל 60 - וחשוב שנדע את זה. צילום מסך מתוך "גרייס ופרנקי"

 

 

מי שמסתמנת כפנים של המהלך הזה, או לפחות אחת הדמויות הבולטות בו, היא ג'יין פונדה – בדצמבר הקרוב בת 80. פונדה מככבת הן ב"גרייס ופרנקי" והן בסרט חדש יותר של נטפליקס, "Our Souls at Night", שם היא מגלמת אישה אסרטיבית ועוצמתית – אלמנה שמחליטה לא לוותר על אהבה, למרות שההזדמנות לכאורה חלפה.

זו הפעם הרביעית שרדפורד ופונדה מככבים יחד בסרט והכימיה ביניהם מרגשת. העלילה פשוטה, הצילום אפקטיבי והמשחק מינימליסטי. כאילו רק הנוכחות שלהם שם, ביחד בחלל, לא צעירים אבל לא מתביישים בזה – וזהכבר הישג בפני עצמו. רדפורד ופונדה לא מדברים הרבה; מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מתוארת ברגישות אדירה, ולא מייפה את הקשיים ביצירת קשרים בשלב מאוחר בחיים. הם חווים לא מעט ביקורת מהסביבה, שמצפה מהם להסתגר בבית עם תשחצים, להיעלם מהמרחב הציבורי ששייך לצעירים, אבל הם לא מוותרים. בניגוד לסטראוטיפ העתיק של זקנים כחסרי ישע אומללים שיושבים ומחכים למותם, הזוג המאוהב מנצל כל רגע ביחד - מהליכה שלובת ידיים ברחוב ועד לגילוי מחודש של סקס.

"דברים טובים"

הרגע בו גם אמא שלך עוברת לטיפולך. צילום מסך מתוך "דברים טובים"

לצד הייצוג של דמויות מבוגרות על המסך, אנו רואים גם התמודדות עם זקנה מהצד של אלו שמטפלים ומטפלות בהן - הילדות. בסדרה "Better Things" ("דברים טובים" ב-yes), סם פוקס (פמלה אדלון) נאלצת להתמודד עם ההזדקנות של אמא שלה, פיליס (סיליה אמרי), בריטית מלכותית ומשעשעת. אמרי מצליחה לתאר בצורה מכמירת לב את הדרמה של בגידת הגוף, כשבעת שהיא רודה בילד קטן בחנות הספרים, היא מאבדת שליטה על הסוגרים שלה באופן לא צפוי. הפרק עוקב אחרי ההבנה שלה שהכל משתנה ואחרי ההתמודדות של סם בתה עם המצב החדש. בשיחה עם חברה סם מבינה שאין הרבה ברירות, ושבנוסף לשלושת הבנות שלה היא תצטרך גם לטפל באמה המזדקנת - עוד אחריות בחיים עמוסים ומלאי דאגות.

סיטואציה דומה מתרחשת אצל אנליס קיטינג (ויולה דיוויס), עורכת הדין מ"איך להתחמק מרצח". למרות שנראה כאילו קיטינג המבריקה היא כל יכולה, היא נותרת חסרת אונים מול אמה המזדקנת, אופליה. האם נאלצת להיות נעולה בחדרה כדי שלא תשוטט ותלך לאיבוד, וחושפת סודות משפחתיים מסוכנים כשהיא מאבדת את האבחנה בין עבר להווה. אנחנו עוקבים אחרי קיטינג כשהיא רוחצת את אמא שלה ומטפלת בה באהבה וכבוד, כשנותר לנו רק לתאר לעצמנו את הקושי בהתמודדות החדשה. אנחנו עדים למאבק של קיטינג כשהיא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לשכן אותה בבית אבות מכובד, בהצצה עצובה וריאליסטית להחריד לפרק בחיים שבו התפקידים מתהפכים.

איך להתחמק מרצח

תיאור מכמיר לב של איך שהתפקידים מתהפכים. צילום מסך מ"איך להתחמק מרצח"

 

השינוי שאנו רואים על המסך הוא מבורך. אם פעם נשים מבוגרות נעדרו ממנו באופן בוטה, או זכו תמיד לתפקידים שוליים, שטוחים או קומיים במהותם עם פונקציה מאוד ברורה, כיום כבר ברור שהמגמה היא להציג גם את החיים אחרי גיל 50 ו-60 בצורה מציאותית ושלמה – על שלל מורכבותם ועל מגוון הצרות שמגיעות עם הגיל, מהקיומיות שבהן ועד היומיומיות ביותר. ולא רק לקהל המבוגר חשוב לראות את זה – גם לצעירים ולצעירים פחות שבנו, שיודעים שיום אחד יגיע גם תורם להזדקן ולהתמודד עם החיים בשלבים המתקדמים, חשוב לקבל מושג על מה הולך לבוא. ומעל הכל, לנו כחברה, יש אינטרס להכיל ולחבק את המבוגרים שבנו, ולא לדחוק אותם לפינות נשכחות ועזובות, לא על המסך ולא בכלל. נראה שבעולם הטלוויזיה מתחילים להבין בדיוק את זה, ואולי הסדרות המרגשות הללו יעזרו לכולנו להתייחס לזקנה כחלק טבעי ולא כל כך מאיים בחיים. נצפה ונראה.