הרבה דברים מרגשים התרחשו אמש בטקס פרסי גלובוס הזהב ה-75. זה התחיל על השטיח האדום, אשר לבש כולו שחור כאות לסולידריות נשית עם נפגעות התקיפה המינית אשר הוציאו לאור את סיפוריהן בחודשים האחרונים וכקריאה לשיוויון שכר בהוליווד, ואירח לצד הכוכבים ואנשי התעשייה גם אקטיביסטיות שפועלות כל חייהן למען נשים וזכויות של אוכלוסיות מוחלשות. זה המשיך על במת הטקס, שאירחה רשימה ארוכה של עקיצות ואמירות חשובות, נאומים שקוראים למהפכה, וזכיות מרגשות שהוקירו גיבורות וסיפורי גבורה נשיים שהציפו את המסכים בשנה החולפת.

אך מבין כל אלה, שהוקרנו על מיליוני מסכים בכל העולם בליל אמש (7.1), היו אלה 10 דקות תמימות שריגשו אותנו יותר מכל – 10 דקות שהוקדשו לאישה אחת, מהפכנית, נערצת וחזקה, שידעה להגיד את המילים המהדהדות והחשובות ביותר. האישה הזו היא אופרה ווינפרי, שזכתה בפרס מפעל החיים על שם ססיל בי. דה מיל לשנת 2018, והדברים החשובים שאמרה אמש מובאים כאן בפניכם.

עוד באון לייף:

 

 

"ב-1964, הייתי ילדה קטנה שישבה על רצפת הלינולאום של בית אמי במילוואקי כשצפיתי באן בנקרופט מגישה את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי האקדמיה ה-36. היא פתחה את המעטפה ואמרה חמש מילים שפשוטו כמשמעו עשו היסטוריה: 'הזוכה הוא סידני פואטייה'. אל הבמה ניגש האיש הכי אלגנטי שזכרתי. העניבה שלו היתה לבנה, עורו היה שחור – והוא זכה לשבחים. מעולם לא ראיתי גבר שחור זוכה לשבח ככה".

"ניסיתי פעמים רבות להסביר מהי משמעותו של רגע כזה לילדה קטנה, ילדה שצפתה מהמושבים הזולים בשעה שאמא שלי נכנסה בדלת בעצמות עייפות מלנקות את בתיהם של אנשים אחרים. אבל כל מה שאני יכולה לעשות הוא לצטט ולומר שההסבר הוא בהופעתו של סידני בסרט 'חמש נזירות וגבר אחד': 'אמן, אמן, אמן, אמן'".

"ב-1982, סידני קיבל את פרס ססיל בי. דה מיל ממש כאן בטקס גלובוס הזהב, וזה לא חמק ממני שברגע זה, ישנן כמה ילדות צעירות שצופות בשעה שאני הופכת לאישה השחורה הראשונה שזוכה באותו הפרס. זהו כבוד וזוהי זכות לחלוק את הערב הזה עם כולן, וגם עם כל הגברים והנשים האדירים שעוררו בי השראה, שאתגרו אותי, שעזרו לי להמשיך והפכו את המסע שלי לבמה הזו לאפשרי".

"אני רוצה להודות לעמותת הכתבים הזרים של הוליווד (האחראית על טקס גלובוס הזהב – נ.ב.). כולנו יודעים שהתקשורת נמצאת תחת מצור בימים אלה. כולנו יודעים גם שזו המסירות חסרת המנוח לחשיפת האמת המוחלטת שמונעת מאיתנו לעצום עיניים בפני שחיתות וחוסר צדק. למפלצות ולקורבנות, וסודות ושקרים. אני רוצה לומר שאני מעריכה את התקשורת יותר מאי פעם בעבר. בזמן שאנו מנסים לנווט את הזמנים המורכבים האלו, מה שמוביל אותי לזה: מה שאני יודעת בוודאות הוא שלומר את האמת שלך זה הכלי העוצמתי ביותר שיש לכולנו".

"אני גאה ומעודדת במיוחד בזכות כל הנשים שהרגישו חזקות מספיק ומועצמות מספיק כדי לדבר ולחלוק את הסיפורים האישיים שלהן. כל אחד מאיתנו בחדר הזה זוכה לשבחים בזכות הסיפורים שאנו מספרים, והשנה – אנחנו הפכנו לסיפור".

 

"אבל זה לא רק סיפור שפוגע בתעשיית הבידור. זה סיפור שחוצה כל תרבות, גיאוגרפיה, גזע, דת, פוליטיקה או מקום עבודה. אז אני רוצה שהלילה יבטא הוקרת תודה לכל הנשים שסבלו שנים של ניצול ותקיפה, כי היו להן, כמו לאמא שלי, ילדים להאכיל וחשבונות לשלם, וחלומות לרדוף. הן הנשים שאת שמותיהן לעולם לא נדע. הן עקרות הבית ועובדות החוות, הן עובדות במפעלים והן עובדות במסעדות והן עובדות באקדמיה, בהנדסה, ברפואה ובמדע. הן חלק מעולמות הטכנולוגיה והפוליטיקה והעסקים. הן הספורטאיות שלנו באולימפיאדה והן החיילות שלנו בצבא".

"ויש מישהי אחרת. ריסי טיילור – שם שאני מכירה ואני חושבת שאתם צריכים להכיר גם כן. ב-1944, ריסי טיילור היתה נשואה טריה ואמא שהלכה הביתה מטקס בכנסיה בו היתה באביוויל, אלבמה, כשנחטפה על ידי 6 גברים לבנים חמושים, נאנסה וננטשה עם כיסוי עיניים בשולי הדרך חזרה הביתה מהכנסיה. הם איימו להרוג אותה אם אי פעם תספר למישהו, אבל הסיפור שלה דווח ל-NAACP (הארגון הלאומי לקידום אנשים שאינם לבנים – נ.ב.), שם עובדת צעירה בשם רוזה פארקס הפכה לחוקרת המובילה בתיק, ויחד הן חיפשו צדק. אולם צדק לא היתה אפשרות בתקופתו של ג'ים קרואו (מחוקק שהעביר חוקים גזעניים נגד שחורים שנקבעו בעיקר בדרום ארה"ב – נ.ב.). הגברים אשר ניסו להרוס אותה מעולם לא נעצרו".

"ריסי טיילור מתה לפני 10 ימים, קצת לפני יום הולדתה ה-98. היא חיה, כפי שכולנו חיינו, יותר מדי שנים בתרבות שנפגעה על ידי גברים חזקים וברוטאלים. זמן רב מדי, נשים לא נשמעו או שלא האמינו להן אם העזו לומר את האמת על כוחם של הגברים האלו. אבל הזמן שלהם נגמר. הזמן שלהם נגמר!".

בשלב זה ווינפרי זכתה לתשואות רמות.

כל הקהל על הרגליים לכבוד אופרה. צילום מסך

כל הקהל על הרגליים לכבוד אופרה. צילום מסך

 

"הזמן שלהם נגמר. ואני רק מקווה שריסי טיילור מתה בידיעה שהאמת שלה, כמו האמת של כל כך הרבה נשים נוספות שעברו עינויים בשנים האלו, ואפילו היום מעונות, ממשיכה וצועדת אחריה. היא היתה איפשהו בליבה של רוזה פארקס כמעט 11 שנים אחר כך, כשהיא קיבלה את ההחלטה להישאר ישובה על אותו אוטובוס במונטגומרי, והיא כאן עם כל אישה שבוחרת להגיד, 'גם אני' – Me Too. וכל גבר, כל גבר שבוחר להקשיב".

"במהלך הקריירה שלי, מה שתמיד השתדלתי ככל יכולתי לעשות, בין אם בטלוויזיה או דרך סרטים, היה להגיד משהו על איך שגברים ונשים באמת מתנהגים. לספר איך אנחנו חווים בושה, איך אנחנו אוהבים ואיך אנחנו כועסים, איך אנחנו נכשלים, איך אנחנו נסוגים, שוקדים, ואיך אנחנו מתגברים. ראיינתי וגילמתי אנשים שעברו כמה מהדברים הכי מכוערים שהחיים יכולים לזרוק לעברנו. אך היכולת האחת שנראה שכולם חולקים היא היכולת לשמור על תקווה לבוקר בהיר יותר, אפילו במהלך הלילות האפלים ביותר".

"אם כן, אני רוצה שכל הבנות שצופות כאן ועכשיו שידעו שיש יום חדש באופק. וכשהיום החדש הזה סוף סוף יפציע, זה יהיה בזכות המון נשים נפלאות, רבות מהן נמצאות ממש כאן בחדר הזה הלילה, וכמה גברים יוצאי דופן, שנלחמים קשה כדי לוודא שהם יהפכו למנהיגים שייקחו את כולנו לזמן שבו אף אחת, אף פעם, לא תצטרך לומר 'גם אני' שוב".

לצפייה בנאום המלא: