בתחילת שנות האלפיים כבר היו בתל אביב ובארץ כולה כמה מאות אם לא אלפי סניאסים (תלמידים) של אושו. הם חזרו מפונה כשהם עונדים שרשראות ארוכות מחרוזי עץ ושמות מוזרים כמו סמבביה וראסילה. ראפיק תמיר קמחי הנהיג חבורה של סניאנסים אל המדבר להקים אשראם ברוח פונה, ומורים בכירים שעברו הכשרה ב"יומניברסיטי" שבהולנד (מכון בינלאומי לתרפיה ברוח אושו) הגיעו מכל העולם להנחות סדנאות בישראל. אף אני ביקרתי בפונה, ועשיתי מדיטציות משוגעות, בשקט או בצרחות, סגורה בחדר שלושה ימים, או חופשיה כפרא במדבר, והתכנסתי מדי ערב עם באי המקום באולם הגדול כדי לראות ולשמוע את הגורו שכבר מת מזה עשור, מוקרן על מסך קולנוע גדול כמסך איי מקס.

לא זכור לי שמישהו שם, במועדון הים התיכון של הרוחניקים, (המקום באמת דמה לקלאב מד) הזכיר את "ראג'ניפוראם" שהוקמה ב1981, באורגון שבאמריקה, בניצוחו של אושו ומזכירתו שילה, והתפרקה ברעש גדול ארבע שנים לאחר מכן. כנראה שעבר מספיק זמן כדי שהשכחה תעשה חסד עם המאמינים ותמחק את האירועים המבישים.

אושו. צילום באדיבות יח"צ נטפליקס ישראל

אושו ומאמיניו במדבר צילום באדיבות יח"צ נטפליקס ישראל

אותה הרפתקה מצמררת שהתרחשה בין 1981-1985 מתוארת ב"ארץ פראית מאוד", סדרה חדשה מותחת ומסעירה של נטפליקס. אם עדין לא ראיתן אותה  רוצו לראות. היא אמנם לא חפה מבעיות, אך מובילות אותה דמויות בלתי נשכחות, והיא ערוכה מהיקף בלתי נתפס של חומרי תיעוד שצולמו בזמן אמת. תלמידיו של אושו היו בעליהם של מצלמות וידאו מעולות, בתקופה שלבודדים היה ציוד ביתי. הם עשו את מלאכתם במסירות, ולא החסירו פעימה מחיי הקהילה, לטוב ולרע. ובשלב מסוים כשהתסיסה סביב הקומונה גברה נכנסו לתמונה גם מהדורות החדשות של הטלוויזיה האמריקאית שייצרו חומר ארכיוני נוסף, מזווית שונה לחלוטין.

השאלה הראשונה שעולה בראשו של הצופה, היא היכן נבט הזרע הראשון של הרוע. איך ארע שקהילה של זן בודהיסטים, שוחרי שלום, שמטרתם הנעלה להתאחד עם הבריאה, הפכה לאויב הציבור? מדוע הידרדרו העניינים במהירות והגיעו לאלימות ופלילים?

האחים צ'אפמן ומקליין וואי, בימאי הסדרה, לא נוקטים עמדה במובהק. אולי רצו להשאיר לצופה להחליט. הם משרטטים את השכנים האמריקאים ואת ה"פולשים" באופן מאוזן למדי. אני דווקא גיבשתי עמדה די במהירות. האמריקאים פחדו מהחופש שהסניאסים ייצגו, ועוד יותר מהמתירנות המינית שלהם. "יכולנו לשמוע בלילה את האורגזמות שלהם" הם מספרים למצלמות האחים וואי בבעתה. ואולי אני משוחדת. הקרנות הדרשות של המאסטר בפונה, הרשימו אותי. גם בעיני אושו היה "ענק רוחני" כפי שחוזרים ואומרים המרואיינים, חברי הקהילה לשעבר.

החלטה נוספת של יוצרי הסדרה היא לא להציג את משנתו כלל, אלא אך ורק את הדמויות והאירועים שהובילו לתיק משפטי עם כמות קלסרים שיכלה לאכלס אשראם. דמותו של אושו אמנם מרחפת על הסדרה, ויש אין סוף דימויים שלו משייט במכוניות הרולס רויס המפוארות שאסף, שהיו מסמליו המסחריים, או עונד תלבושות כוהנים מוזהבות ושעוני יהלומים. אך יחד עם זאת, דמותו משנית לעומת גיבורת הסדרה, מזכירתו האישית, שילה. האשה ההודית היפה וקטנת הממדים, מתראיינת בהרחבה ובפתיחות מרשימה, ממקום מושבה בשוויץ. היא מתארת את מהלך חייה מהיום בו ראתה את אושו לראשונה, כשהיא רק בת 16. "דמעות התגלגלו על לחיי. ראיתי את החיוך שלו וזרועותיו הפתוחות והלכתי אל בין זרועותיו. הראש שלי נמס. אם מוות היה מגיע באותו הרגע, הייתי מקבלת. חיי היו שלמים. חיי הוגשמו." שילה נקראה "מזכירתו" אך תפקדה כראש ממשלת, שרת בטחון, שרת החוץ והרמטכ"ל של קהילה שמנתה אלפים שחיו באורגון, ועשרות, אם לא מאות אלפים, שהיו מפוזרים בעולם.

מא אננד שילה, בשמה המלא, היא אחת הדמויות החזקות והמרשימות שראיתי על המסך. אשה שיכולה להוות השראה לכל אשה ויחד עם זה יש בה צדדים מפוקפקים, וקשים לעיכול. היא הסיבה העיקרית לצפות בסדרה, בין אם אתם מחובבי אושו, או ממתנגדיו.